משבר התפוצות:
במקום הטפות תנו חיבוקים

יהודי התפוצות נמצאים במשבר. מגיפת הקורונה, מהומות אנטישמיות, ונדליזם וביזה. מה אפשר לעשות למענם מלבד להטיף להם לעשות מיד עליה?

הרב יוני לביא , ט"ו בסיון תש"פ

הרב יוני לביא
הרב יוני לביא
צילום: סיגל בדלוב

כשיהודי מישראל מסתכל על יהודי מחו"ל הוא עושה את זה בדרך כלל מלמעלה למטה. הוא מרגיש התנשאות, לעיתים אפילו זלזול. "אלה כל-כך שקועים בגלות, ששכחו שהמקום של יהודי זה ארץ ישראל. אלפיים שנה רצחו אותנו והם עדיין לא קולטים שאין לנו מה לחפש שם".

לא תמיד זה היה כך. בשנותיה הראשונות של המדינה הרגש הדומיננטי ביחס לאחינו שבתפוצות היה דווקא קינאה. "אנחנו פה מוסרים את הנפש ומייבשים ביצות, והם יושבים על סיר הבשר ונהנים מהחיים".

מאז הרבה מים עברו בירדן. מדינת ישראל הפכה למעצמה משגשגת ואחד המקומות הטובים בעולם לחיות בו. במקום מלריה יש לנו הייטק ובמקום יתושים אייפונים. עכשיו אנחנו פחות מקנאים ויותר כועסים. "איך ייתכן שמיליונים ממשיכים להיאחז בגלות, במקום לעשות את הדבר המתבקש ולחזור הביתה אל ארץ אבותינו?!".  

שני מסכי הברזל

אבל יש שני דברים שאנחנו לא מבינים. הראשון הוא כמה קשה לעזוב את מחוזות ילדותך. טבע האדם הוא להכות שורשים ולהתחבר לסביבתו. הניתוק ממנה קשה כמו לחתוך איבר מן הגוף. כולנו אוהבים להתרפק על סיפור יציאת מצרים מעורר ההשראה, ומתעלמים מהעובדה הבלתי נתפסת שרוב עם ישראל דווקא העדיף להישאר שם. על פי חז"ל רק אחד מכל חמישה יצא לחירות ("וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", ועיינו ברש"י). ותבינו, שם דובר על יציאה מגיהינום של עבודת פרך ורצח ילדים, ובכל זאת הרוב התקשה להשתחרר מהמקום אליו התרגל.

הדבר השני הוא הקושי להיקלט במקום חדש. לא מדובר ב'גזור-הדבק' סתמי. כל רילוקיישן כזה מחייב לבנות את הבניין מן היסוד. לא בכדי מתפעל הנביא ירמיהו מהנכונות של עם ישראל ללכת אחרי ה' אל ארץ חדשה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולתייך "(ב,ב). מעבר למקום אחר משמעו לפעמים להתחיל הכול מאפס. המחשה עצובה לכך ניתנה בשתי העליות הגדולות של שנות התשעים: מברית המועצות ומאתיופיה. אם ראית באותם ימים מנקה רחובות, קופאית או מאבטח – ההתלבטות העיקרית שלך היתה האם לפנות אליהם ברוסית או באמהרית. מנהלי בתי חולים, מדענים ואנשי עסקים מכובדים, התדרדרו למקום האחרון בשרשרת המזון ולמאבק הישרדות יומיומי. הדור השני של עולי אתיופיה גם נסחף חזק לצד החילוני ורבים ממנו נטשו את מורשת אבותיהם.

אפשר לתת הרבה הצדקות ותירוצים לקליטה הקשה של העולים. למדינה צעירה וחסרת משאבים לא קל להכפיל את אוכלוסייתה פי עשרה (!) תוך שישים שנה. אך בשורה התחתונה: חווית הקליטה המייסרת של העולים הקודמים לא עושה חשק גדול ליהודי פלורידה, פריז או מלבורן לבוא בעקבותיהם. 

לאן נעלמו כולם?

אל מול שני המחסומים הנ"ל ניצבת עובדה קריטית אחת. נכון, קשה לעזוב את הגלות וקשה להיקלט במקום חדש, אבל פשוט אין לנו ברירה. הגלות היא פצצת זמן מתקתקת שאם לא נמהר להוציא מתוכה את העם היהודי – יגיע יום בו לא יהיה, חלילה, את מי להוציא. משה רבינו ניסח זאת בחריפות: "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (ויקרא כו,לח). החוקרים המודרניים מכנים זאת "השואה השקטה". אובדן הזהות וההתבוללות הם המגיפה האמיתית של יהדות הגולה, ולעומתם הקורונה היא באמת משחק ילדים. עם תום מלחמת העולם השנייה היו בארה"ב כחמישה מיליון יהודים. מאז חלפו שבעים וחמש שנה. על פי הגידול הטבעי היו אמורים להיות בין ניו-יורק במזרח וקליפורניה במערב כשישים מיליון יהודים. בפועל יש שם חמישה. לאן נעלמו אותם עשרות מיליונים מבין אחינו?! התשובה העגומה היא: הם לגמרי שם. אבל שכחו מה זה להיות יהודים והתנתקו מעם ישראל. 

להתפלל זה לא מספיק

האנטישמיות המסורתית קיבלה בימים האחרונים רוח גבית חזקה בארה"ב בדמות מהומות אלימות, ונדליזם וביזה. גם מגיפת הקורונה שהפילה חללים רבים בקרב יהדות הגדולה עוררה שם חשבון נפש נוקב. תפקידנו, העם היושב בציון, אינו לצקצק בלשון ולנזוף באחינו שבגלות: "נו, אמרנו לכם שאין ליהודים מה לחפש שם".  אמירות כאלו פוגעות בכבודם ומרחיקות אותם מאיתנו. חובתנו היא לדבר עכשיו במעשים:

א. לגלות התעניינות כנה בשלום אחינו שמעבר לים. להתקשר, לכתוב, לחבק מרחוק. אין לכם מושג כמה השיחות האלו מעניקות להם כוח ותחושת שייכות אל עם ישראל ואל מדינתו.

ב. להציע מסלולים אטרקטיביים לעליה והיקלטות מהירה ונעימה ככל האפשר. אסור שחרפת הקליטה של יהודי רוסיה ואתיופיה תחזור בשנית. 

הבקשה העשירית בתפילת העמידה היא על קיבוץ גלויות: "שָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ". הדקלום היומי הזה עלול ליצור רושם שהמשימה מוטלת על הקב"ה, ותפקידנו הוא בעיקר לעודד אותו בתפילה. זו טעות. יש לנו תפקיד מכריע בשאלה האם 'קיבוץ גלויות' יהיה חזון עתידי רחוק או כותרות העיתונים של מחר.  

הרב יוני לביא, מראשי ארגון קהלים ומרבני ברקאי