מהמרגלים ועד ג'ורג' פלויד

במקום לעצור לחשבון נפש לאומי, הנשיא טראמפ רק מעצים את הרטוריקה הכוחנית בעקבות המהומות.

איה קרמרמן , י"ט בסיון תש"פ

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

לפני 30 שנים גרתי בפנימיית אומנויות בקרוליינה הצפונית. באמצע כיתה י', בעקבות פרשת רודני קינג - גבר ממוצא אפרו־אמריקני שהוכה קשות ע"י שבעה שוטרים לבנים - פרצו הפגנות והתפרעויות בכל רחבי ארצות הברית. בבית הספר היה חשש שגם השכונות הסובבות את הפנימייה יוצתו באלימות. לנו התלמידים אסור היה לצאת משערי בית הספר, גם לא למכולת השכונתית. הוזהרנו שוב ושוב שהאזור נפיץ. באותה שנה למדנו היסטוריה אמריקנית: מלחמת הצפון והדרום, שחרור העבדים ושוויון זכויות. מושגים שמקומם בהיסטוריה. שם גם מקומו של מקרה רודני קינג, השייך לעולם מלא בורות, חושך וחוסר פתיחות. אין לו מקום במציאות "כל בני האדם נולדו שווים" שבה התחנכנו. לא הבנו איך יכול להיות שעדיין קיימים אנשים שרואים צבע עור שונה ועולה להם לראש המילה 'עבד'. איך ייתכן שהשנאה הזו לא החווירה לאורך השנים.

30 שנים עברו. העולם השתנה. ארצות הברית התקדמה. אינטרנט. מארק צוקרברג. קורקינטים. מייקל ג'ורדן. טבעונות. אובמה. נטפליקס. קורונה. 30 שנים חלפו עד שארצות הברית הבינה שבעצם היא לא התקדמה אפילו במילימטר. ג'ורג' פלויד, גבר ממוצא אפרו־אמריקני, נעצר בחשד לצ'ק ללא כיסוי. הוא נחנק למוות, שכוב ואזוק על המדרכה, ע"י שוטר. שוב המקרה תועד. שמונה וחצי דקות קשות לצפייה של "אני לא נושם". גזר דין מוות באשמת צבע עור. שוב פרעות, ביזות, הפגנות. שוב אנשים יוצאים לרחובות זועמים וכואבים. לא מבינים איך יכול להיות שהעולם השתנה והלב נשאר אטום. רואה את צבע הקנקן, עיוור למה שבתוכו. יש תקופות משנות סדרי עולם. יש ימים שבהם אנו מבינים שאנחנו צופים בהיסטוריה בהתהוות. 2020 היא אחת מהתקופות האלה. אם חשבנו שהקורונה תשנה את כל מה שידענו, בא שוטר אחד, מחונך לשנאה, ומחזיר את המעצמה הגדולה בעולם לשולחן העגול, להבין איפה היא טועה.

איפה הצביטה בלב?

בחטא המרגלים העם נשא עיניים אל המנהיגים וחיכה לשמוע שיהיה טוב. הם ידעו שהמחיר של כניסה לארץ הוא להיפרד מניסי המדבר, להכניס עצמם תחת הטבע. הם פחדו. הם ביקשו לשמוע את המבוגר האחראי שיאמר "אל תדאגו. גם שם, בלא נודע שאליו אנו הולכים, ה' יעטוף אותנו. אם לא בענני כבוד, אז בנס אחר, גם כשהוא חבוי תחת חוקי הטבע". הם רצו לשמוע: "הפעם לא נעשה ונשמע, אלא נעשה ונצליח. בעזרת ה'". במקום להשקיט את הפחד ולרומם את התחושה, המנהיגים בחרו במילים מכווצות, מקטינות, מחלישות אמונה, מגבירות פחד, מילים שגורמות לבכייה לדורות.

גם היום, להבדיל, רבים מהמנהיגים בוחרים באותה רטוריקה של ייאוש, פילוג וכוחנות. במקרה של ג'ורג' פלויד, הנשיא טראמפ, כהרגלו בקודש, השתמש ברטוריקה מטילת מורא וחסרת חמלה. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו טראמפ היה מביע תנחומים, מצלצל למשפחה, מקים ועדת חקירה שתחקור את התנהלות השוטרים, מכריז על מלחמה גורפת בגזענות? העם האמריקני ביקש לראות את הצביטה בלב של המנהיג שלהם. הם חיכו שהוא יוכיח שהוא רואה את הפחד והאפליה הקיומיים שבתוכם הם חיים. הם ציפו לשמוע "לא עוד". הם שמעו ממנו את ההפך הגמור. את ההפך ממה שהיו זקוקים לו.

לעומתו, ועדיין להבדיל, ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, נשאל בנושא, נתבקש לחוות דעתו על איך צריך לפעול ועל התנהלות הנשיא טראמפ. הוא שתק. התכווץ, נשך את שפתיו ושתק שתיקה רועמת של 20 שניות בשידור חי. כשלבסוף פתח את הפה, התגלתה מנהיגותו. הוא לא טינף, לא זלזל, לא השמיץ. הוא לא שאל למה זה קורה, אלא מה אנחנו יכולים ללמוד מזה. הוא הסביר שקנדה צריכה להסתכל במה שקורה בארצות הברית, ולהתבונן פנימה. "לראות איפה אנחנו טועים, איך קנדים ממוצאים שונים מרגישים על בשרם אפליה. זה הזמן להקשיב, להפנים. יש אנשים שמסתובבים בכאב שאנחנו לא מכירים או חשים. זה הזמן לתקן את הטעויות מבית".

אמרת – השפעת

כל אחד מאיתנו הוא מנהיג. בבית, בעבודה, בבית הכנסת, בחברה. כל אחד מאיתנו הוא בעל השפעה. גם אם אנחנו מתכחשים לתפקיד הזה או מתעלמים ממנו, הוא שם. הדלאי למה אמר: "אם אתם חושבים שאתם קטנים מכדי להשפיע, נסו לישון בחדר עם יתוש". אין תפקידים קטנים, אלא שחקנים קטנים. אין מנהיגים קטנים או מעגל השפעה מצומצם מדי. כשזו המציאות, אנחנו מחויבים לבחור בתוכה. אילו מנהיגים אנחנו משתדלים להיות? מה הערכים שאנחנו בוחרים להנחיל? האם אנחנו שותקים למראה אי־צדק? האם אנחנו אוהבי שלום ורודפי שלום? האם אנחנו מלמדים איך נכון לדבר ולהשמיע את קולנו? האם אנחנו רוצים בטובתנו, או בטובת אלו שסומכים עלינו שנוביל אותם אל הארץ המובטחת? האם אנחנו נותנים את הדעת לא רק על מה, אלא גם על איך אנחנו מדברים? האם אנחנו מנהיגים שמרימים את אלו שעיניהם נשואות אלינו, מפיגים את הפחדים, רואים את הכאב שלהם ומנחמים אותם? האם אנחנו מדביקים אחרים באור, בתקווה שיגדל ויופץ הלאה?

אני יודעת שאלו מחשבות בומבסטיות. מחשבות שמרגישות גדולות עלינו בכמה מידות טובות. איזה מנהיגה ואיזה נעליים? על תאוותי אני בקושי שולטת. אבל כן, עיני הילדים שלי מחפשות את אישורי. אז אולי בקטנה, אבל אני עדיין מנהיגה. אז איך נפשט את המחשבות האלו? איך ננסח אותן כך שיתאימו למידות המצומצמות שלנו? כולנו יודעים שמילה טובה או עידוד יעצימו יותר מכל שטיפת מוסר. כולנו הרגשנו על בשרנו איך ביקשנו להרחיק מישהו שמקטין ומכווץ אותנו, מנגן על החולשות שלנו. אז שנייה לפני שאנחנו מדברים, מסמסים או מטקבקים, אנחנו צריכים לזכור שגם בלי לשים לב, יש לנו השפעה. השאלה שצריכה להישאל היא: האם אנחנו מסוגלים לחיות עם עצמנו אם נאמר משהו שיגרום לבכייה לדורות? אני לא.

סלט כרוב אדום, סלק ושעועית
צילום: איה קרמרמן

*** סלט כרוב אדום, סלק ושעועית ***

אני מעריצה גדולה של סלטים. אני מסתכלת על ירק ויודעת מה חסר לו כדי להפוך לסלט מעניין. הפעם בחרתי בסלק ובכרוב האדומים. הם מחזקים את הדם. כשמוסיפים להם את השעועית הלבנה מקבלים סלט משביע. הניחו את הסלט על קוסקוס מוכן או גבעת אורז, ויש לכם ארוחת צהריים נהדרת.

המצרכים:

1 כוס כרוב סגול פרוס דק // 1 סלק קלוף, חתוך לג׳וליאנים // 1 כוס ירוקים קצוצים - כוסברה ונענע // 1 כוס שעועית לבנה מבושלת (אני תמיד מחזיקה את אלו הקפואות בפריזר) // ¼ כוס גרעיני דלעת קלופים טריים

לרוטב:

⅛ כוס שמן זית // ⅛ כוס חומץ תפוחים // 1 כפית חרדל איכותי // 3 כפיות מייפל אמיתי או דבש

אופן ההכנה:

מניחים בקערה את הירקות הקצוצים // קולים במחבת חמה את גרעיני הדלעת, עד שהם משמיעים רעש של פיצוץ קל // מערבבים בצנצנת קטנה את רכיבי הרוטב וטועמים שהוא לא חמוץ מדי או חריף מהחרדל // שופכים את הרוטב על הסלט ומערבבים. טוב להניח אותם יחד לספיגת טעמי הרוטב // לפני ההגשה מפזרים מעל הסלט את הגרעינים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com