הדוד מאמריקה זקוק לעזרה

יהדות ארה"ב זקוקה לנו. מובן שאנו מצפים לעלייה מאסיבית משם, אבל גם למי שיחליט להישאר שם בינתיים צריך לעזור.

ד"ר חנה קטן , י"ט בסיון תש"פ

יהדות ארה"ב זקוקה לנו, כיחידים וכמדינה.
יהדות ארה"ב זקוקה לנו, כיחידים וכמדינה.
איור: עדי דוד

חיידקים של אנטישמיות.

השבוע הצטרפה לשורותיה של מיס קורונה שותפה זדונית, באה בימים, ותאוותנית ומסוכנת לא פחות ממנה: מיס אנטישמיות. אם מיס קורונה הצליחה להוציא את היהודים מבתי הכנסת, הרי מיס אנטישמיות, בדמות המהומות האלימות שהיא מחוללת בארה"ב, והשחתת עשרות בתי כנסת, הצליחה להגלות מהם גם את ספרי התורה.

אני גדלתי על המצע הזה של ארץ החופש והאפשרויות הבלתי מוגבלות. חיידקי האנטישמיות התפתחו שם בפראות לכל עבר כבר אז, לפני 45 שנה. גרנו בשכונה של מעמד הביניים ברובע מנהטן בעיר ניו יורק. היו מעט יהודים בשכונה. הרוב היו גויים קתולים, ולא היו שחורים. בית הספר היה במרחק של כ־‏20 ק"מ מהבית, באזור שבו גרו גם שחורים. תמיד היה שוטר בפינת הרחוב לפני בית הספר. לבית הספר היהודי היה עובד תחזוקה, גוי מבוגר, שהיה גם אחראי על הביטחון. כל יציאה לגינת המשחקים, שהייתה ממש מול בית הספר, הייתה מתואמת מראש עם המשטרה, ומלווה בשני שוטרים לפחות ששהו סביבנו במשך כל היציאה. זכורה לי תמונה של המורה שלנו, שתקפו אותה שני שחורים, והיא, שלמדה ג'ודו, הצליחה להרים את שניהם ולהעיף אותם הרחק ממנה.

בזכות הרב כהנא.

הרב מאיר כהנא ז"ל, שתמיד מקשרים אותו ואת זיכרונו עם גישה קיצונית לערביי ישראל, הקים בארצות הברית את ה־JDL - הליגה להגנה יהודית. ארגון זה ניסה להחזיר את הגאווה היהודית אל מול אנטישמיות גואה מצד השחורים. ההתנכלות של השחורים מתרכזת מאז ומתמיד באזרחים היהודים בגלל הקנאה בהם, כי זאת קבוצת מיעוט שבניגוד אליהם הצליחה לבסס את עצמה, להצליח כלכלית וחינוכית, לתרום לחברה ולהתערות בה. לצערנו היהודים הצליחו בזה קצת יותר מדי, והמחיר הוא ההתבוללות הנוראה שאנו רואים כיום בארה"ב. המהגרים היהודים הראשונים שהגיעו לארצות הברית בעקבות הפוגרומים או השואה, התחילו עם נתונים דומים מאוד למצב השחורים לפני מאה שנה, אבל הם יצאו משכונות העוני למגדלי היוקרה ולפרברים הירוקים, ואילו השחורים ברובם עדיין באותו מקום נמוך.

כנערה, לא הייתה שום אפשרות שאצא מהבית לבד בערב, והאמת היא שגם לא לאור יום. בדרך כלל הייתי צריכה להודיע להורים שלי לאן אני הולכת ואיך, כי לא כל מקום היה בטוח. ברכבת התחתית היו מקרי אלימות מדי יום. הייתי רואה את תלמידי הישיבה־יוניברסיטי, בחורים צעירים, עולים על הרכבת התחתית ומיד מגששים בתיקם אחר הכובע או הקסקט שיחליפו את הכיפה עד סוף הנסיעה, והכיפה נתחבה עמוק לתוך הכיס. אני זוכרת את החרדה ששררה. בקצה השכונה שלנו ראינו ילדים שחורים חצי ערומים, תינוקות מושלכים לאשפה, וגברתנים שחורים עזי מצח עם עיניים שחורות יוקדות צועדים כמו גורילות, מטילים אימה במעלליהם חסרי הגבולות.

ההשתוללות הפראית של השחורים בארצות הברית משרתת היטב את הנציגים הדמוקרטים, כשחלקם הגדול ניצב מאחורי הקלעים ומלבה את האש כדי להחליש את שלטון טראמפ. אולם יש פרשנים שאומרים שהמהלך היותר סביר יהיה הפוך על הפוך: השמאל והשחורים נמצאים כבר בכיסם של הדמוקרטים, וההתפרעויות עשויות דווקא לגרום לכך שרבים שמחפשים כעת גילוי של שלטון תקיף, יפנו ימינה לרפובליקנים. הוריי תמיד הצביעו עבור נציגים דמוקרטים, כמו האמפרי וניקסון. מה שעניין אותם היה מי טוב ליהודים. אבל מאז, הגלגל הפוליטי הסתובב ב־180 מעלות.

לך לך מאמריקה.

אנחנו הגענו ארצה לפני 45 שנה, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. ההורים שלי היו בעשור החמישי לחייהם, והיינו שמונה ילדים מגיל 15 ועד חצי שנה. בשל המלחמה, בניית הדירה שלנו לא הסתיימה ונשארנו במעון העולים. אבי חלה במחלת לב ממש לפני העלייה, וכך ויתר על המשרה שחיכתה לו באוניברסיטת תל אביב, ולמעשה היה מובטל. אבל ההורים סירבו לקבל סל קליטה. אבי אמר שזאת זכות לחיות פה, ואנחנו חייבים למדינה, ולא המדינה לנו. אמי התחילה ללמד שגרירים אנגלית באוניברסיטה. גרנו בנווה אביבים המנוכרת, ולארגן שמונה ילדים במסגרות חינוכיות וחברתיות היה בהחלט פרויקט. אני מבינה רק כעת עד כמה הוריי היו צדיקים כשעלו ארצה במצבם. ובאותה עין טובה יש להביט על יהדות ארה"ב של היום. אסור לשפוט אותה. לא קל לצאת מארצך, ממולדתך ומבית אביך, גם כדי ללכת לארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.

הרב אבי ברמן, מנהל ארגון OU, יצא השבוע בבקשת עזרה. אין ספק, יהדות ארצות הברית הגדולה והחזקה, שתמכה במדינת ישראל ובעם היהודי בכל הדורות האחרונים, זקוקה לנו, כיחידים וכמדינה. מובן שאנו מצפים לעלייה מאסיבית משם, אבל גם למי שיחליט להישאר שם בינתיים צריך לעזור. הזהות היהודית שם תלויה בחיי קהילה פעילים, וכדי להעמיד את הקהילות שוב על הרגליים, ייתכן שתידרש גם עזרה כלכלית, עד כמה שזה נשמע מוזר.

ארוכה הדרך אל המזוודות.

בשיחה שניהלה סיון רהב‏־מאיר בין קהילת ישיבת שדרות בראשות הרב פנדל לקהילת סקט־סדייל באריזונה, הובאו תובנות לגבי המידרג של החיבור בין יהודי חו"ל לארץ. זה מתחיל בזהות יהודית בקהילה, ממשיך בקשר לארץ, אחר כך הקשר האנושי עם ישראלים, חיבורים בין משפחות, ורק אחר כך יש מקום לדבר על עלייה. גם אז, ארוכה הדרך עד לשלב של אריזת המזוודות. אפשר להתחיל עם חיבור בין קהילות, למשל דרך ארגון 'המזרחי' העולמי. אפשר להתחיל בשיחות זום שדרכן אפשר לחבר את אחינו להוויה הישראלית.

הימים האלו הם ימים היסטוריים, ימים של פרשת דרכים, ימים של חששות ושל תקווה ובעיקר של סימני שאלה. אבל מה שברור הוא, כמו שאומר האיש בכל הזדמנות, ש"מי שלא אופטימי לא ריאלי".

לתגובות: drchana2@gmail.com