בן אהוב

ברוך בן יגאל ממשיך לקבל מנחמים על מות בנו היחיד עמית הי"ד, לוחם בחטיבת גולני, ומספר על חיבוק בלתי פוסק מיהודי הארץ והעולם.

רבקי גולדפינגר , י"ט בסיון תש"פ

"מעל הקבר שלו הבטחתי לו: עמית, יהיה קשה, אבל תדע - אבא בחר בחיים". ברוך בן יגאל
"מעל הקבר שלו הבטחתי לו: עמית, יהיה קשה, אבל תדע - אבא בחר בחיים". ברוך בן יגאל
צילום: שלומי יוסף

שעת לילה מאוחרת בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר יעקב. ברוך בן יגאל עולה נרגש לקבר בנו, מבקש לשתף אותו בבשורה. "עמיתי, בן יקר שלי, באתי לכאן כדי לספר לך משהו. זה שזרק עליך את האבן הארורה - נתפס. הוא נתפס", הוא חוזר ואומר שוב ושוב. אחר כך מנשק את האבן הקרה, נעמד ומברך בשם ומלכות: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ואז מביט על המצבה ואומר: "הלילה הזה, עמיתי, הלילה הראשון אחרי שלושים יום שאני לא אישן בחדר שלך יותר. זהו, אני חוזר לחדר שלי".

למחרת הוא מנסה להסביר את הסערה המתחוללת בקרבו: "שלושים יום כמעט ולא עצמתי עין, חיכיתי לטלפון הגואל. שוכב על מזרן על הרצפה בחדר של עמית. הטלפון היה צמוד אליי כל הזמן. בשבעה אמרתי לרמטכ"ל שהגיע אלינו, וגם לראש הממשלה, שאני לא אישן עד שזה באמת יקרה. פשוט לא הצלחתי לישון. חיכיתי מתי כבר השיחה המיוחלת תגיע ויודיעו לי 'ברוך, תפסנו את המנוול'. ביקשתי סוג של סגירת מעגל. ידעתי כל הזמן שהכוחות שלנו על זה, שידו הארוכה של צה"ל תתפוס אותו. היה לי אמון מלא בהם. והנה זה קרה, נציגי הצבא הודיעו לנו שהמחבל נתפס וגם שחזר".

המחבל החשוד במעשה הוא נזמי אבו בכר, תושב הכפר יעבד, בן 49, המתגורר בבניין שממנו הושלכה האבן. המחבל נתפס לאחר הפיגוע יחד עם חשודים נוספים והועבר לחקירת השב"כ. השבוע, כאמור, הוא הודה במעשה ואף שחזר אותו.

מה הרגשת ברגע שהודיעו לך שהמחבל נתפס?

"בבת אחת ירד לי מהלב משקל של מאתיים טון. שמחה מהולה בעצב מטורף. הכול יחד. תמהיל לא נורמלי של רגשות. זו שמחה שתפסו את המנוול הזה, ועצב גדול שאין לתאר שאני נמצא בו, על הבן היקר שהיה כל עולמי. ויש גם סוג של הקלה. תארי לך שלא היו תופסים אותו, תארי לך שהרוצח הזה היה מסתובב חופשי ולא היו מגיעים אליו, או שהיו מגיעים אליו בעוד שנה או שנתיים או עשור?" הוא שואל. "לכן הודיתי לכוחות הביטחון. לפחות בחושך הגדול שאני נמצא בו, בתוך חושך מצרים שלי - כוחות הביטחון הדליקו לי נר קטן, אור כלשהו, כדי שאוכל לחפש את הדרך במסע הארוך שלי. הלילה שלאחר ההודעה על התפיסה היה הלילה הראשון אחרי חודש שישנתי במיטה שלי. הנחתי את הטלפון בסלון וישנתי שלוש שעות מתוקות. תביני, מאז שעמית נהרג אני חי את הסיפור הזה 24/7, לא ישן טוב בלילה, בכל רגע נתון מחכה לצלצול. עכשיו אני רוצה שיבואו איתו חשבון".

מה העונש הראוי לדעתך?

"אני מקווה שהוא ישלם את המחיר וישב בכלא כל החיים שלו. אני איבדתי את הדבר היקר ביותר שהיה לי בחיים, את מאור עיניי. אני מקווה מאוד שהוא לא ישוחרר באיזושהי עסקה בעוד שנה או שנתיים. הוא בן 49, לא מדובר כאן באיזה נער מתלהם בן 18, אלא באדם שהוא בעל משפחה, זה לא נתפס. אין לו רחמים? בשם איזו דת איש משפחה קם לרצוח?" הוא תמה. "והמסר החד־משמעי צריך להגיע גם לכל התושבים בכפר, על ידי הריסה של הבית. הבן אדם הזה החריב לי את הבית, השאיר אותי לבד בעולם הזה. לכן הבית שלו, שממנו הוא זרק את האבן הארורה, צריך להיהרס עד היסוד".

אתה מתכוון ללכת לראות אותו בבית המשפט?

"בוודאי שכן. כל זמן שאוכל, אני אלך ואסתכל לו ישר בעיניים, בלי מילים, כי עם הרוצח אין לי שיג ושיח. אבל אביט גם לשופטים בעיניים, ואבקש מהם שבמכלול השיקולים יסתכלו עליי, יסתכלו על ברוך - אב שכול, האיש שהחיים שלו נחרבו בגלל אותו מנוול. אני לא בא לבית המשפט בשם עצמי אלא בשם חיילי צבא ההגנה לישראל, עמית לבש מדי צה"ל כשזה קרה. אני אעמוד שם כשעם שלם עומד מאחוריי".

"אבא בוחר בחיים"

בלילה האחרון לשבעה על בנו, ברוך בן יגאל לא עצם עין. נפשו סערה. המחשבות על היציאה לחיים חדשים ללא בנו יחידו, לא הרפו. "הסתובבתי מצד לצד. המחשבות לא הפסיקו. חשבתי לעצמי איזה חיים עומדים להיות לי. שאלתי את עצמי, ברוך, לאן? הכול צף. הרגשתי לבד, בלי כוחות. חשבתי אולי לקחת שנת חופש ולנסוע רחוק, אולי להודו, להיזרק שם, אולי לשבת בבית. כל האופציות היו פתוחות מבחינתי", הוא משתף בכאב.

ואז, בארבע וחצי לפנות בוקר, נפלה ההחלטה. "אמרתי לעצמי: די, חלאס, אני בוחר בחיים. למרות הכול, אני קם. אני יוצא למסע חדש בחיים שלי, ואני יודע שאין קיצורי דרך. אני הרי אדם מאמין, אני יודע שהמורשת שלנו היא לא הודו, אלא בחירה יומיומית בעשייה למען עם ישראל. באותו רגע החלטתי שאני חייב לבחור בחיים, חייב. ידעתי שאם עמית היה יושב לידי, זו הדרך שהוא היה חושב שאני צריך ללכת בה. וגם אם אני אפול, אני אקום. למחרת בבוקר, מעל הקבר שלו, הבטחתי לו: עמית, יהיה קשה, אבל תדע - אבא בחר בחיים".

חודש עבר מאז נפילת בנו, וברוך בן יגאל עדיין ממאן להשלים עם הבשורה הקשה. הוא מתיישב בתוך האוהל הלבן וגדול־הממדים שהוצב לצורך השבעה בשדרה הסמוכה לבית המשפחה. דגלי מדינת ישראל לצד דגלי חטיבת גולני מתנוססים בגאון על חומת הבית. זו שעת בין ערביים, ולמרות שימי השבעה חלפו - עדיין אנשים מכל קצוות הארץ מגיעים לנחם ולחבק. ברוך מאזין לכולם בסבלנות ומספר שוב ושוב על הילד שהיה ואיננו.

הדיסקית של בנו תלויה על צווארו, עדות אילמת לחלל שנפער בחייו. מדי פעם הוא מציץ אל מסך הסלולרי ומביט בגעגוע על תמונה האחרונה שצולמה עם בנו עמית. "איזה אדם מאושר הייתי שם", הוא מצביע על המסך ומוחה דמעה, "לא העליתי על דעתי שרק כמה ימים אחר כך הכול יתהפך".

טיולים של יהדות וציונות

עמית בן יגאל הי"ד הוא בנם הבכור של נאוה וברוך. כמה שנים אחר כך הם פירקו את החבילה, אבל נותרו הורים מסורים לבנם המשותף. נאוה נישאה בשנית ונולדו לה שתי בנות נוספות. את רגעי הלידה של עמית ברוך זוכר בבירור. 'בוגי נוגי' היה שם החיבה שהעניק לו עוד בחדר הלידה. "עמית נולד בחודש שבט לפני 21 שנים בבית החולים תל השומר. התאהבתי בו מיד. חיבקתי אותו קרוב קרוב אליי ואמרתי לו בהתרגשות: 'נעים מאוד, קוראים לי ברוך ואני אבא שלך. ואתה בוגי נוגי שלי'. מאז קראתי לו ככה - לא עמית, רק 'בוגי נוגי שלי'. כל החברים של עמית ידעו שהוא בוגי נוגי", הוא מחייך. עמית היה בוגר תיכון בליך ברמת גן. "מה יש לומר עליו? עלם חמודות. קסם של בחור. מלא שמחת חיים. ילד כובש לב, מלא בערכים, מאוד שמח. תמיד במרכז, תמיד בראש החץ, מוקף בחברים. הוא היה מפעל החיים שלי, כל עולמי", הוא אומר וקולו רועד.

ניכר שהקשר בין ברוך לבנו יחידו היה עמוק וחם. "אצלנו תמיד היו חיבוק ונשיקה. לבית הכנסת הלכנו יחד. בילינו המון יחד. נסענו לטיולים בחו"ל רק שנינו. את כל הארץ חרשנו לאורכה ולרוחבה, כשהמודל מבחינתי היה לשלב בטיולים יהדות וציונות. אם נסענו לכינרת - ביקרנו גם בקבר רבי מאיר בעל הנס, אם קפצנו לירושלים - נסענו גם להתפלל בכותל, ואם נסענו לצפת - קפצנו גם לרבי שמעון. רציתי שיהיה מחובר לשורשים. אפילו כשטיילנו בארצות הברית היה ברור שנבקר אצל הרבי מלובביץ'. אלו היו שני יסודות מרכזיים בחיים שלו, הערכים היהודיים והציוניים, שנוכחים גם בחיים שלי".

לאורך שנות התיכון ריחפה מעל עמית שאלת הגיוס לצבא. על פי פקודת הצבא, עמית כבן יחיד לאביו נדרש לחתימתם של הוריו על מנת שיוכל להתגייס ליחידה קרבית. "הוא רצה יחידה קרבית, תמיד דיבר על זה". כשהיה בעיצומו של המסע לפולין בתיכון, התקשר עמית לאביו וביקש מפורשות: "אבא, אל תסרב, בבקשה תחתום".

"ביום שישי הוא התקשר אליי מפולין והתחיל לבכות: 'אבא, אני אוהב אותך, אתה הכול בשבילי. החלטתי שאני רוצה להתגייס לצבא'. הוא הסביר שהבין שם את החשיבות הגדולה בקיומה של מדינת ישראל ושזה מה שצריך לעשות, לתת למדינה. בכיתי איתו, 'עמית, אבל אתה בן יחיד שלי, תבין את המשמעות'. הוא התעקש: 'אבא, אין לנו מדינה אחרת'. בסוף סיכמנו שכשיחזור נדבר. אחר כך אמרתי לעצמי שעם החינוך שהוא קיבל בבית - למה ציפיתי? בתוך תוכי הייתי גאה בו שהגיע לתובנות האלו. בהמשך הלכתי יחד איתו לתל השומר, חיבקתי אותו וחתמתי. אמרתי לו 'תדע שאני גאה בהחלטה שלך'. הוא קפץ מאושר. בירכתי אותו בברכת כהנים, 'יברכך ה' וישמרך', וביקשתי ממנו שיבטיח לי שישמור על עצמו".

ברוך בן יגאל הוא מורה מוערך לשל"ח (שדה, לאום וחברה) כבר כמעט שלושה עשורים. הערכים שעליהם הושתת החינוך של בנו הועברו גם לתלמידיו הרבים לאורך השנים. "אני מחנך לאהבת הארץ ולאהבת העם. אני מחנך את הנוער שלנו שאין לנו מדינה אחרת. אני מראה להם את התנ"ך ואומר להם שכאן, בספר הספרים, כתוב על הקשר שלנו לאדמה הזו. אני מסביר להם שהשירות צריך להיות שירות משמעותי, כל אחד ואחת לפי מה שמתאים להם. תמיד סיפרתי לתלמידים שלי בגאווה על עמית, שהוא בן יחיד שלי ולמרות זאת בחר להתגייס לקרבי. הייתי גאה בו כל כך".

עמית התגייס לסיירת עורב בגולני. "הוא היה מצטיין. נתן את הנשמה והצליח בצורה מטאורית". ברוך מזכיר את השיר שנהגו החברים לסיירת לשיר בלהט לפני יציאה לפעילויות מבצעיות: "מי משוגע? עמית משוגע", שהפך לאחר מותו לשיר פופולרי בבסיסים רבים. "בכריזמה שלו הוא סחף את החבר'ה לעשייה".

ביום שישי, ימים ספורים לפני שעמית נהרג, נסע ברוך לבקרו בבסיס. "חמישים יום הוא לא היה בבית בגלל הקורונה. הבאתי לו עוגת גבינה פירורים שהוא אהב, הבאתי לו בגדים שביקש. ישבנו באיזה פארק ליד הבסיס וקשקשנו. צילמתי אותו מתנדנד על המתקנים, צחקנו והצטלמנו. נתתי לו חיבוק ונשיקה וזהו, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אם רק הייתי יודע - לא הייתי עוזב אותו".

"עקדת יצחק הפרטית שלי"

ימים ספורים אחר כך נטל עמית חלק בפעילות מבצעית למעצר חשודים בכפר יעבד שבשומרון. במהלך הפעילות הטיח מחבל אבן מאחד הגגות לעבר הלוחמים. האבן פגעה בעוצמה בראשו של עמית והוא נפצע אנושות. תוך כדי ניסיונות להציל את חייו הוא הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם נקבע מותו.

עם שחר נשמעו נקישות על דלת בית משפחת בן יגאל ברמת גן. "בשש וחצי בבוקר, אני עוד באמצע התארגנויות, ושומע דפיקות בדלת. בפתח עמדו זוג קצינים. בשנייה הראשונה חשבתי לעצמי שהם אולי התבלבלו ושאלתי מה הם רוצים. הם אמרו 'עמית נפגע הלילה'. שאלתי 'הוא פצוע? מה מצבו?'. בשום אופן לא חשבתי על סוף, אבל הם ביקשו שאשב ואז אמרו: 'הוא נפל'. הייתי בהלם מוחלט. עולמי חרב עליי. עד לאותו בוקר בשעה שש וחצי הייתי אדם מאושר, שלם. היה לי הכול. בן מדהים. כל החיים שלי סבבו סביב הילד הזה. ועכשיו הילד הזה, שהיה כל עולמי, היחיד שהיה לי - איננו. אוי, מה אני הפסדתי. בני, יחידי אשר אהבתי. ממש כמו עקדת יצחק", הוא אומר וקולו נשנק. "אולי בהבדל גדול, שבעקדת יצחק הקב"ה ריחם על אברהם והציל את יצחק הבן האהוב שלו. ובמקרה שלי, הוא לקח אותו הכי קרוב אליו".

ברוך משתתק ומתבונן שוב בתמונת בנו. הוא לוחש, "תראי איזה יפה הוא", אך מיד מתעשת ושב לשחזר את שהיה: "לא ידעתי למי להתקשר להודיע. באותה שנייה הצג של הנייד שלי הפך שחור. לא הצלחתי להתקשר לאף אחד. בסוף התקשרתי לראש ארגון המורים רן ארז (בן יגאל משמש מזכיר סניף איילון של הארגון, ר"ג) וצרחתי לו 'רן, אין לי בן. אין לי בן'. ממש צעקתי. את צריכה להבין את גודל האסון בשבילי. זה הבן היחיד שהקב"ה נתן לי, ועכשיו לקח אותו ממני. כל בוקר כשאני מניח תפילין אני מברך אותו, וגם הברכה הזו נלקחה ממני. לעמוד בברכת כהנים מתחת לטלית בלי עמית לצידי? עכשיו אני עם תואר מפוקפק של אב שכול. איך קמים מכאן?", הוא סופק כפיים בכאב. "המסר שלי לכל ההורים הוא: תחבקו את הילדים שלכם. הילד חוזר מהגן, מבית הספר, מהצבא - תחבקו, תתעניינו בו כל הזמן. אל תקבלו כלום כמובן מאליו. החיים יכולים להשתנות בשנייה, בנקישת דלת, חלילה. תיהנו מהרגע. תשמחו, תודו על היש ותאהבו".

נתניהו כותב אות בספר התורה לעילוי נשמת עמית הי"ד
צילום: נבו כץ

עם נפילתו של עמית הי"ד, יצא לדרך פרויקט מיוחד של כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו על ידי ארגון הידברות. "השבוע היינו אצל ראש הממשלה נתניהו לכתיבת אות בספר התורה. זה היה מפגש מרגש מאוד. הוא חיבק אותנו והזדהה מאוד עם הכאב שאנחנו חווים. הוא הרי אח שכול בעצמו. אמרתי לו: 'הגיע הזמן שתפנימו שאבן זה כלי נשק. לא יכול להיות שחייל צה"ל יחטוף אבן ולא יתייחסו לזה כאל ניסיון להרוג'. אבן היא כלי נשק קטלני, נקודה. למה לחכות לחייל הבא בתור? החיילים שלנו צריכים לדעת שההתייחסות בצבא לאבן היא בדיוק כמו לרצח. תראי איך אבן אחת ארורה ריסקה לי את החיים", הוא נאנח עמוקות. "ולצערי זה לא המקרה הראשון. גם החייל רונן לוברסקי, לוחם דובדבן, נהרג מאבן שהוטחה בראשו בפעילות מבצעית. זה לא מתקבל על הדעת. בשבעה דיברנו על כך עם שר הביטחון בני גנץ, והוא אמר שחייל שיירה כי זרקו עליו אבן והוא חש בסכנה - יקבל גיבוי מלא מהמפקדים שלו. זה חייב להיות ברור בשטח. חייבים להתייחס לאבן כאל נשק לכל דבר", הוא מתריע.

חשוב לך שהמחבל ייתפס?

"ועוד איך. אני לא ישן בלילה בגלל זה. אמרתי לרמטכ"ל שהגיע אלינו, וגם לראש הממשלה, שאני לא אישן עד שזה באמת יקרה. אני פשוט לא מצליח לישון. ישן כמה שעות וקם. לפעמים אני לוקח מזרן ומנסה לישון על הרצפה בחדר של עמית. אני מחכה לטלפון המיוחל שיודיע לי: 'ברוך, תפסנו את המנוול'. זה ייצור לי סוג של סגירת מעגל. זה יהיה גם מסר ברור לאויבים שלנו: אתם לא תימלטו מזה. ממש עכשיו, כשאנחנו יושבים ומדברים, הכוחות שלנו על זה. ידו הארוכה של צה"ל תתפוס אותו. אני מאמין שיגיעו אליו. יש לי אמון מלא בהם".

מפגש מפתיע בשבועות

ההתמודדות עם השכול, משתף ברוך, היא אתגר ברמה היומיומית. "אני ברכבת הרים של רגשות. יש עליות וירידות, אבל ברוך ה' אני מוקף באנשים טובים שדואגים לי. לחג השבועות נסעתי למשפחה שלי בצפת. בערב החג פתאום הכתה בי המחשבה שזה חג ראשון בלי עמית. זה שבר אותי. הרגשתי פתאום צער בלתי נסבל. בכיתי המון, בכי לא נשלט, כמו ילד קטן. תוך כדי הבכי התקשרתי לנאוה, אמא של עמית, ובכינו יחד. אחר כך התקשרתי לוורדה פומרנץ, אם שכולה שבנה נהרג בצוק איתן, והיא הקשיבה לי ולכאב שלי. לפני כניסת החג ניתקתי את הטלפון וככה נכנסתי לחג.

"בערב הלכנו להתפלל בבית של השכנים, ושם חיכתה לי הפתעה לא נורמלית. מתברר שהבן של המארח היה בכוח המחלץ של עמית והיה שם באותם רגעים קשים. חיבקתי אותו חזק. הוא סיפר לי איך עבדו על עמית בלי הפסקה, איך הגיע מסוק ופינה אותו, ואיך כולם היו מאוד עצובים. זה בדיוק מה שנאמר לנו בתחקיר. מאז השיחה איתו היינו צמודים כל החג, התפללתי צמוד אליו, קראנו בתורה מאותו החומש, אכלתי איתו ארוחת חג. ריגש אותי שהוא היה שם באותם רגעים".

טוב ליבו של עמית ורגישותו לזולת היו ידועים בקרב חבריו. בשבעה צפו ועלו סיפורים רבים. ברוך, למרות שלא הופתע מאצילות הנפש של בנו, התרגש מכל מקרה ומקרה. "בתקופת הקורונה החיילים לא יצאו מהבסיס. יום אחד עמית שם לב שאחד החיילים מוטרד ממשהו. הוא התעניין מה קורה והתברר שהחייל, שמגיע ממשפחה קשת־יום, היה מעביר להם כסף מהמשכורת הצבאית שלו, ועכשיו לא הייתה לו דרך להעביר את הכסף. עמית מיד התקשר אליי וביקש שאעביר סכום כסף לחשבון בנק. אני לא שאלתי אותו בשביל מה זה, סמכתי עליו. חמש דקות אחר כך זה כבר טופל ואני שכחתי מזה. בשבעה הגיע אליי אותו חייל וסיפר לי עם דמעות בעיניים איך עמית דאג לו בטבעיות, בלי לעשות מזה רעש. חיבקתי אותו חזק ובאותו רגע התמלאתי גאווה בבן שלי".

מאז מות בנו ברוך נעטף באהבה מכל עבר. אלפי הודעות ומכתבים הגיעו אליו מהארץ ומהעולם. "אנשים מתקשרים, היו כאלו שכתבו והלחינו שירים לזכרו, שלחו לי תמונות מעוצבות של עמית, אומנים ציירו פורטרטים שלו ועוד". ברוך עצמו משתף בחשבון הפייסבוק שלו, בסרטונים יומיים ובפתיחות נדירה, את התמודדותו עם השכול, וזוכה להתעניינות רבה. "מדי פעם אני קורא הודעות שאני מקבל, ואני נדהם איזה עם נפלא יש לנו. כמה כוח כל אחד ואחת מהם נותנים לי. זה מאוד עוזר. אני מרגיש שעם ישראל איתי. כבר יש תינוקות שנקראו על שם עמית, זה לא נתפס".

איך אתה מסביר את החום הזה והחיבור העוצמתי של עם ישראל למקרה שלכם?

"נראה לי ששלוש מערכות הבחירות האחרונות שעברנו יצרו קיטוב נוראי בעם, והמקרה של עמית הזכיר לכולנו שבסוף אנחנו עם אחד. כאילו הרגשנו, די עם השנאה והריחוק, וקלטנו שכולנו אחים. לפעמים אני מסתכל על כל ההודעות והחיבוק מכולם ואני אומר לעמית: 'בוגי נוגי, תראה איך חיברת בין אנשים'. זה מרגש אותי מאוד".