יום הצלה וחשבון נפש

כ' בסיוון מסמל עבורי את הזינוק מחשכת הגולה לחופש שבארץ ישראל. זה היום להשיב את חיילינו שנשארו מאחור, וביניהם הדר ואורון

שמחה גולדין , י"ט בסיון תש"פ

שמחה גולדין
שמחה גולדין
צילום: קובי ריכטר/TPS

כ' בסיוון הוא תאריך רב־משמעות בהיסטוריה היהודית. ביום כ' בסיוון ד'תתקל"א (26 במאי 1171 למניינם) אירע אירוע נורא בעיר בלואה (Blois), בירת עמק הלואר בצרפת: הקהילה היהודית הקטנה הואשמה כי הטביעה ילד נוצרי בנהר. היהודים נשפטו, ואשמתם הוכחה על פי דיני הנוצרים. מעל שלושים מאנשי הקהילה נידונו למוות בשרפה אלא אם יתנצרו, הילדים נלקחו מהם, ומאמצי יהודי הסביבה לא הועילו. בכ' בסיוון הועלו על המוקד כולם, נשים וגברים - אף אחד מהם לא התנצר כדי להימלט מגורל זה. על פי המסופר במקורות, היהודים צעדו אל מותם ושירת 'עלינו לשבח' בפיהם.

רבנו תם - הוא רבי יעקב בן מאיר, נכדו של רש"י וגדול בעלי התוספות, כתב: "ראוי הוא לקובעו צום לכל בני עמנו, וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם, כי יום כיפורים הוא". יהודי צרפת וגרמניה אכן ייסדו יום צום בכ' בסיוון, הזכירו את האירוע והכניסו לתפילה את הפיוט 'חטאנו צורנו' - קינה המספרת על נוראות היום, ונושאת מסר של מוות על קידוש ה', שאותו יישמו יהודי בלואה. רבנו תם קבע כי מאחר שלא נשאר שריד מהקהילה, תפקידו של עם ישראל כולו להנציח אותם ואת עמידתם. היום המיוחד הזה, המלווה בצום, נועד לשמר לעד את האירוע שבו הושמדה קהילה שלמה, כדי שכל העם יזכור את הבחירה שעשתה קהילה שלמה: למות על קידוש ה' ולדחות את הפיתוי הנוצרי. יום זה הנציח גם את תחושת חוסר האונים שבגלות.

חמש מאות שנים אחר כך, חיפשו יהודי פולין יום לציון המכה האנושה בשנים ת"ח-ת"ט (1648­-1649) - הפרעות שבהן נהרגו אלפי יהודים בידי הקוזקים של בוגדן חמלניצקי. יום כ' בסיוון נקבע כיום צום גם לזכר יהודים אלה, משום שבכ' בסיוון נפגעה הקהילה הגדולה של היהודים באזור, קהילת נמירוב.

בפיוט המרכזי ליום הצום הזה, שנכתב לפני כ־800 שנה, כמה הפייטן לרגע שבו ייגמרו הצרות ונוכל להקריב קורבנות בבית המקדש בירושלים. והנה, בסיוון תשכ"ז, לאחר ששוחררה ירושלים, האיחוד של שני חלקי העיר הוכרז בכ' בסיוון. הרגשת חוסר האונים הנוראה שנבעה מהגלות הייתה אמורה להיעלם: חיילים יהודים מנהלים את המאבק באויב, על אדמת ארץ ישראל.

חמש־עשרה שנים נוספות עברו, ובכ' בסיוון תשמ"ב (11 ביוני 1982) נלכד גדוד שריון של צה"ל במארב סורי בלבנון, בואכה כביש ביירות-דמשק. קרב קשה התחולל, שתוצאותיו עשרים הרוגים ומעל 30 פצועים, שני שבויים ושלושה נעדרים. כל קרב הוא קרב קשה - לאבד חברים, או להיפצע, אלה דברים קשים שילוו כל לוחם מכאן ואילך. אבל רעים שנותרים בשדה הקרב, כשאחיהם לנשק נחלצים לאחור - זהו הדבר הקשה ביותר. ללוחמי קרב סולטן יעקוב, שלחמו במסגרת הגדוד, היה יום כ' בסיוון יום של הצלה וגם יום חשבון נפש נוקב.

עברו מאז שלושים ושמונה מועדים של הצלה וחשבון נפש נוקב. שלושים ושמונה שנים של התגברות על הפציעות, של כאב נטישת החברים המתגלגל ברעם הטנקים המחלצים לאחור. רגע ההולדת, הנטישה וההצלה.

הבחורים נעשו גברים, אבות וסבים. יש ביניהם רבנים חשובים, ראשי ישיבות, דיינים, מורים, מהנדסים, אנשי עסקים וסתם אנשים טובים. אל ארזי הלבנון האלה אני פונה היום, כפי שפניתי אליהם לפני שנה, אחרי שהחזרנו את חברם זכריה באומל משדה הקרב והשארנו את צבי פלדמן ויהודה כץ בידי האויב.

אני שמחה גולדין, אביו של סגן הדר גולדין שנחטף בידי החמאס, הוכרז חלל והחמאס מסרב להחזירו למשפחתו ולמדינתו לקבורה. כ' בסיוון מסמל עבורי את הזינוק מחשכת הגולה לחופש שבארץ ישראל. זינוק מהאומץ של היהודים המתים על קידוש ה', ומסרבים להציל את עצמם עבור חיי השעה, לאומץ אחר. איזה אומץ? הטנקים שבהם ישבתם כשחילצתם עצמכם לאחור הם מתכת, ואחרי 38 שנה הם ברזל חלוד. התובנה שאין להשאיר לוחמים מאחור היא הבסיס היצוק שעליו בנינו את תפיסתנו היהודית. את החללים מביאים לקבורה. זה חסד של אמת, עם צביקה פלדמן, עם יהודה כץ.

אני מבקש לפנות אליכם ביום זה של זיכרון, צום והולדת. אתם חייבים להיות בין המובילים את המאבק הזה. אסור לנטוש חיילים בשדה הקרב, ואסור שיעברו שנים בלי שנביא אותם לקבר ישראל. המקרה של הדר פשוט מהמקרה של החברים שלכם; הוא במרחק שעה נסיעה, מוכרז כמוחזק בידי האויב, ומדינת ישראל על כל שלל מנהיגיה אינה מביאה אותו לקברו. אני מבקש שתפסיקו להיחלץ לאחור, ותעזרו לנו להיחלץ קדימה. אנחנו נצליח להוכיח כי לא משאירים חיילים בידי האויב, ואתם חייבים לקחת בזה חלק. נביא את צביקה, נביא את יהודה, נביא את אורון, נביא את הדר. אנחנו נביא.