מקצוע לא ריאלי

שוק העבודה העתידי ידרוש ריבוי מיומנויות ויבטל את מתכונת לימודי התואר המוכרים אך מומחי עבודה צופים: הדרישה לעובדים דווקא תגדל

עפרה לקס , כ"ז בסיון תש"פ

קופאית בסופר
קופאית בסופר
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כשמחלק הקרח היה מגיע לשכונה, האמהות היו מזרזות את ילדיהן לרוץ ולהמתין לו בתחנה הקרובה לבית. המוכר היה פותח את ארגז הטנדר שהוציא אדים קרים, מודד בידיו רבע בלוק, דוקר אותו בעזרת דוקרן, ומגיש לילדים תמורת תשלום.

אלה היו מבקשים מידיו גם חתיכת קרח קטנה שנפלה בעת החיתוך, כדי שיהיה להם ארטיק לדרך חזרה. הדרך הביתה הייתה צריכה להיות זריזה כדי שהקרח לא יימס, שאמא לא תכעס, ובעיקר שהידיים לא יקפאו.

הזיכרון הזה משותף בעיקר לבני 70 ומעלה שגדלו כאן. בשנת תש"ך ליותר ממחצית ממשקי הבית בישראל כבר היה מקרר שפעל על חשמל. לאט לאט דחק הפריג'ידר - כפי שקראו לו אז - את בלוקי הקרח ואת המחלקים, עד שמחלקי הקרח נעלמו לגמרי. בני ה־70 יכולים לספר על עוד מקצועות שהיו כאן ואינם עוד: מחלק חלב, מוכר נפט, כובען ותופר חליפות לפי הזמנה. עם הזמן הגיע החשמל לכל הבתים בישראל, והאוטומציה הביאה איתה ייצור המוני של בגדים. אבל גם בימינו ישנם מקצועות שהולכים ונעלמים משדה הראייה.

מקולקל? קונים חדש

הבודקה הצהוב של יעקב פנחסוב ברחוב הרצל בלוד, מלא בשעונים. חוץ משעון חול יש לו הכול: מאחורי גבו שעוני קיר גדולים ושעונים מעוררים, בחזית ארון זכוכית ובו שעוני יד לילדים, לגברים ולנשים. שני אנשים עומדים בתור. אחד הביא איתו שקית עם כמה שעונים לתיקון, השני מבקש רק להחליף סוללה. פנחסוב עובד כאן כבר 27 שנים. אל העסק, שהוקם ונוהל על ידי אביו, הוא נכנס מיד אחרי השחרור מצה"ל. "אבא שלי למד את המקצוע עוד כשגרנו בברית המועצות. כשעלינו לארץ הוא עבד בחברת שעונים, וב־1980 פתח את החנות כאן בלוד. אבא עבד כאן עד 2004". פעם הייתה לפנחסוב הרבה יותר עבודה, אבל תנועת הקונים ברחוב הידלדלה לאחר משבר שחוותה העיר לוד, ובהתאמה ירדה גם כמות הלקוחות. לפני עשור פתח פנחסוב חנות לתיקון שעונים גם במודיעין, כדי להשלים את ההכנסה, והוא מחלק את יומו בין הערים.

לא רק תנועת הולכי הרגל הפכה דלילה יותר, אלא גם תנועת צרכני השעונים. מי צריך שעון כשיש לו סלולרי? "לא רק השעונים הרגילים ירדו במכירות", הוא מחדש, "אלא גם השעונים המעוררים. לאחרונה התחילה תנועה הפוכה - יש כאלה שבאים וקונים שעונים מעוררים כי הם גילו שלא טוב לישון עם סלולרי כל הלילה ליד האוזן. אבל רבים ממשיכים להסתמך עליו". היום פנחסוב פחות מוכר שעונים, ועוסק בעיקר בתיקונים. "פעם הייתי נכנס ממש לתוך המנגנון. היום יש כאלה מנגנונים שאי אפשר לתקן, צריך לזרוק ולהזמין חדש". פנחסוב מספר שאנשים מתנהלים היום אחרת: "אין להם זמן, הם קונים בזול, וכשמתקלקל הם קונים חדש. יש כאלה שצוברים, ואז מגיעים לתקן הכול יחד. פעם היית קונה שעון והוא היה מחזיק הרבה זמן. היום גם מוצרי חשמל מתקלקלים אחרי שנתיים. זה בתת־מודע של האנשים. משהו מתקלקל - אני קונה עוד אחד". פנחסוב מצר על כך לא רק בגלל ירידה בהכנסות. הוא פשוט אוהב את הקשר והשיח עם הלקוחות, וגם את הדיוק והסבלנות שהמקצוע דורש.

פעם היינו רואים שען בכל רחוב, היום יש אחד בעיר.

"הכול השתנה. המקצוע הזה כבר כמעט נעלם. יש אומנם חברות שמחפשות שענים שיעבדו אצלן. מצד שני יש מעט מאוד שענים, והם יצליחו להחזיק פרנסה רק אם הם נמצאים ברחוב סואן שיש בו הרבה תנועה. אני מאמין שעוד יצטרכו שענים גם בשנים הבאות, אבל אני לא בטוח מה יהיה כאן בעוד עשר שנים".

חושבים מחוץ לשטאנץ

לפני מספר שנים שבר שלום פריד את קירות בית המלאכה שלו, כדי לחלץ מתוכו את המכונות הכבדות ולמכור אותן. לא הייתה דרך אחרת. אחרי עשרות שנים, כשהוא כבר נושק לגיל 80, גמלה בליבו ההחלטה להיפרד מהעיסוק שלו כשטאנץ־מאכער - יוצר שטאנצים, כלומר תבניות מפלדה, עבור מפעלים המייצרים מוצרי פלסטיק. השטאנץ, התבנית, הוא לוח כבד שלתוכו יוצקים את הפלסטיק המותך. אחרי שהפלסטיק מתקרר, יוצא מהשבלונה המוצר לפי העיצוב הרצוי.

"התחלתי לעבוד בתחום בגיל תיכון", מספר פריד מביתו שבכפר סבא. "עליתי לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה עם אמי ואחותי, והיה צריך להביא פרנסה. עבדתי כשוליה של חרט, למדתי ממנו את המקצוע, וכשבגרתי פתחתי עסק משלי. העבודה הייתה העיסוק המרכזי שלי, גם כאבא לילדים וכסבא לנכדים. בשעות הבוקר המוקדמות מאוד, לפני שהשמש צבעה את השמיים באור ראשון - יצאתי לעבודה ועמלתי על הכנת השטאנצים לפי הזמנות שהגיעו ממפעלי הפלסטיק. בשעות הצהריים המאוחרות הייתי חוזר הביתה. זה היה מקצוע נפוץ בארץ".

לפריד היו שותפים לפרקים, וגם קולגות שעבדו בדרום תל אביב. אבל לפני מעט יותר משני עשורים התעשייה החלה להצטמק. הבכורה עברה לסין. "אנשים הבינו שיותר זול להזמין שם את השטאנץ, ואפילו להזמין משם את מוצר הפלסטיק המוגמר". העבודה הלכה ופחתה. "כמעט שהפסקתי לייצר שטאנצים חדשים. היו מגיעים אליי רק לתיקון תבניות שהיו צריכות חיזוקים או שיפוצים. העסק המשיך לפעול למען המטרות האלה".

הקולגות של פריד הבינו את הרעיון, ומיצרני שטאנץ הפכו ליבואנים. הם המשיכו לקבל הזמנות מבעלי מפעלי מוצרי הפלסטיק, אבל במקום להכין אותם - טסו לסין ורכשו שם את התבניות. "הם קנו מאוד בזול ומכרו בארץ בעלות גבוהה פי שניים". פריד החליט שהוא לא חלק מהמשחק הזה: "לא רציתי לעשות את זה, כי לא יכולתי לקבל אחריות על מוצר שאני לא יודע איך הכינו. אז בגיל 79 החלטתי סופית שכבר אין לי בשביל מה להמשיך. מכרתי את המכונות שעבדו באותו חדר במשך עשרות שנים". פריד יצא לפנסיה והוא מבלה את זמנו עם המשפחה, מתעמל, קורא ומאתגר את עצמו בכל מיני דרכים. גם את העבודה הפיזית לא זנח: רק לאחרונה עשה שיפוץ בביתו, בעצמו. ומה הוא חושב על המקצוע שלו, שנעלם למזרח הרחוק? "אולי הקורונה תחזיר אותו לארץ. לא בטוח".

שבב במקום ביקור רופא

גם מקצועות שכיום נדמה שהם כאן כדי להישאר, עלולים להיעלם מן המפה בעתיד הנראה לעין. כך למשל בתחום הרכב: מורים לנהיגה, טסטרים, נהגי מוניות ורבים ממוכרי המכוניות, יצטרכו למצוא עבודה אחרת בעולם שבו המכוניות יהיו אוטונומיות. זה כבר לא מדע בדיוני: מכוניות כאלה כבר נמצאות בשטח, ובאופק מסתמן שתוך שנים ספורות הן יכבשו את הכבישים. לא נצטרך להתאמץ ולנהוג, ולכן גם לא נצטרך לרכוש את המיומנות הזאת ולהיבחן עליה, או להחזיק מכוניות משלנו. גם המקצוע הטריוויאלי של קופאי במרכול נמצא בסכנת הכחדה: בשנים האחרונות מופיעות קופות של שירות עצמי, ובארצות הברית יש מקומות שבהם מצלמות סורקות את המוצרים ושולחות חשבון בסוף סיבוב הקניות.

"נקודת המוצא היא ההבנה שהטכנולוגיה נכנסת לכל מיני עולמות בחיים, וכשהיא נכנסת, היא מחוללת שינוי. זה היה נכון לפני 100 שנה, כשהכניסו מכונות שטוו את הבדים במקום בני האדם. אנשים נבהלו מזה מאוד, אבל אז לא היו ארונות ולא ביגוד המוני, לא חנויות ולא מוכרים. השינוי לקח משרות ועבודות מאנשים, אבל הוא גם יצר הרבה עולמות חדשים", מספרת נירית כהן, ששימשה במשך עשור סמנכ"לית משאבי אנוש ב'אינטל ישראל' ועוסקת כבר עשור בשוק העבודה העתידי. כהן מרגיעה את ההיסטריה ומניחה שההיסטוריה תחזור על עצמה. "הטכנולוגיה יוצרת מצב שבו הרבה עבודה שעשינו לא נוכל לעשות, אבל גם הרבה עבודה שלא עשינו, ולא הייתה קיימת, תופיע פתאום".

למשל, כהן לוקחת את המציאות העתידית והלא רחוקה של רכבים אוטונומיים צעד קדימה. מצד אחד, לא יצטרכו יותר מורים לנהיגה וגם לא טסטרים, אבל מצד שני, את המערכת החדשה הזאת של הזמנת רכב לנסיעה, של ניקוי הרכב וטיפול בו, מישהו יצטרך לתפעל. "עולם כזה, שיש בו רכבים אוטונומיים, יעלה גם שאלות אתיות חדשות. הרכב ייסע ויצטרך להחליט, במקרה של תאונה מתרגשת ובאה, אם להתנגש בשלושה הולכי רגל או להיתקע בקיר ולהרוג את הנוסע היחיד. מישהו יצטרך לעסוק בזה ולהכריע". כך יהיה גם בשוק הבנייה: הבתים החדשים שייבנו יודפסו במדפסות גדולות, או ביחידות גדולות שיצורפו יחד. יהיה צורך להמציא את המכונות האלה, לשנע אותן, לתכנת אותן, להנדס את המבנים החדשים ועוד.

לדברי כהן, במציאות העתידית נצטרך ללמוד לתקשר עם הטכנולוגיה, לדעת לשאול את השאלות ולקבל את המידע. "וייז יודע היום לספר לך שיש פקק בדרך למקום שאליו את רוצה להגיע, ולכן מודיע שאת צריכה לצאת 10 דקות קודם. הוא עונה לשאלה שאפילו לא שאלת. היום את הולכת לרופא ומספרת לו שכואב לך. תארי לך מציאות שבה קיימת מערכת שבודקת כל יום מה מצבך הרפואי, באמצעות צמיד או שבב, מזהה שמשהו לא בסדר עוד לפני שאת זיהית את זה, ושולחת את המידע לרופא. הוא, מצידו, מתקשר אלייך ושולח לך תרופה". כהן מזכירה, למי שמסתייג, שלא מדובר בדמיון רחוק: "גם היום אנשים מסתובבים עם קוצבי לב או מכשירי שמיעה. כבר היום יש לנו מכשירים זעירים טכנולוגיים בתוך הגוף בשירות הרפואה".

שינוי נוסף שיתחולל בשוק העבודה, טוענת כהן, הוא שאנשים ירכשו מקצוע בגיל 20 אבל לא יוכלו להניח שהוא ילווה אותם עד הפנסיה, אפילו אם ימצאו בו סיפוק. "קצב השינוי של המציאות הולך וגובר, ואנחנו נצטרך ללמוד להשתנות. בדיוק בגיל שבו חשבנו לשוט בבטחה לעבר הפנסיה, מודיעים לנו שאנחנו והמקצוע שלנו, כפי שהוא, כבר לא רלוונטיים".

גם את הפונקציה של עיתונאי יש כבר אלגוריתם שיכול למלא. "1. הכנס את הנושא שלך. 2. שב אחורה ותירגע בזמן שהקסם מתרחש. 3. המאמר שלך מוכן", כך מכריז דף הבית של 'ארטיקולו' - חברת הזנק ישראלית שמייצרת מאמרים בזמן קצרצר. אז אולי אין שם עדיין נשמה, או הומור או פן אישי, אבל גם אלה, יש להניח, בדרך. "גם עיתונאים צריכים להיות מעודכנים ולדעת מה המיומנויות שנדרשות מהם", אומרת כהן, ומסבירה את מותר העיתונאי על המכונה, לפחות כרגע: "לראיין כמה אנשים, לפתח נושא ולעשות את האינטגרציה לכתבה - את זה רובוט עוד לא יודע לעשות".

כשכהן הייתה בתחילת דרכה בהתמחות בעולם העבודה העתידי, היא הייתה צריכה לשכנע אנשים שעולם העבודה משתנה. היום אנשים רואים חלק מהשינויים בעיניים, ומי שעדיין לא הפנים - באה הקורונה וטפחה על פניו. "בקורונה, מאות אלפי אנשים שחשבו שהם יציבים - שכירים או עצמאים בעלי עסק והרבה ניסיון - גילו פתאום שהם לא נמצאים במקום בטוח. הם הבינו שתלוש וחיסכון לפנסיה הם לא תעודת ביטוח. הצעירים מבינים היום שהם צריכים מקור הכנסה נוסף ואי אפשר לסמוך על מקור אחד בלעדי. הדור שלנו מרגיש מרומה: אמרו לנו לכו תלמדו מקצוע טוב, ויהיה מצוין. פתאום אדם מגלה שזה לא כך. אז בהתחלה כועסים, אבל אחר כך לומדים להסתדר. את רואה יותר ויותר אנשים שיוצאים לקריירה שנייה. הבנו בשנים האחרונות שהפנסיה שנקבל בגיל 60 היא לא פנסיה, שמי יודע מה יהיה עם ביטוח לאומי, ושאנחנו רוצים להיות רלוונטיים, אקטואליים ותורמים גם בגיל 60. אנחנו לומדים להשתנות".

השאלה היא האם בעולם כל כך טכנולוגי, תישאר עבודה לכולם.

"אני לא חושבת שיש אינדיקציה שתהיה פחות עבודה. אם הקופאי לא ידע לעשות שום דבר אחר חוץ מלסרוק ברקודים, הוא יהיה בבעיה, כי המכונה תיקח לו את העבודה. אבל החנות עצמה תשרת יותר אנשים ויידרשו יותר מחסנאים ויותר מסדרי מדפים". כהן מסבירה שהמגמה הברורה היא עלייה במיומנויות הנדרשות מהעובדים. "פעם מכונאי רכב היה לובש סרבל כחול, נועל נעליים כבדות, ומוכן שהידיים שלו יהיו מלאות בגריז. ההכשרה הייתה מאוד קצרה. היום מכונאי צריך לדעת לחבר את הרכב למחשב ולדעת לקרוא אנגלית".

לכל זה, היא מסבירה, תהיה השלכה על לימודי המקצוע. "המודל של תואר ארוז ב־3­-4 שנות לימוד בתחילת החיים כבר לא יחזיק מים. זה לא אומר שלא צריך יסודות של ידע, אבל לצידם יש צורך במנגנונים שיאפשרו למידה כל החיים". היום יש קורסים דיגיטליים, למידה דרך פודקאסטים ובצורות לא פורמליות אחרות. ייתכן שהדברים יזלגו לתוך מערכות הלימוד הפורמליות. "אנשים צריכים להבין שיהיה צורך לשנות את מערכות ההסמכה".

דרושים: גמישות ומולטי־טאסקינג

הארגונים שמשתמשים הכי הרבה באוטומציה הם אלה שיוצרים הכי הרבה משרות - כך עולה מסקר מעסיקים שערכה קבוצת 'מנפאואר' בישראל. כ־86 אחוזים מהמעסיקים צופים שבשנים הקרובות הם ישמרו או יגדילו את כוח האדם המועסק אצלם. המסקנה הזאת מפתיעה וגם מרגיעה מאוד. לצד זאת, הסקר מגלה כי המעסיקים אינם ממתינים לגייס דווקא עובדים שיש להם מלוא הידע והניסיון; הדרישות הטכנולוגיות משתנות, והמעסיקים מתכוונים להכשיר את העובדים שלהם מקצועית בעצמם, או בשפת עולם העבודה "להכשיר טאלנטים". ההערכה היא שככל שיחלוף הזמן, יותר ויותר עובדים יצטרכו לשנות ולשדרג את המיומנויות שלהם באופן משמעותי. חברת כוח האדם 'מנפאואר' קראה כבר לפני שנתיים למעסיקים לטפח את תרבות הלמידה בארגון.

"אחד הכישורים הכי נדרשים היום הוא learnability - היכולת ללמוד. המקצועות משתנים כל הזמן, הכלים משתנים כל הזמן, ואדם שרוצה לא רק להתקבל למשרה אלא גם להצליח בה, צריך לדעת ללמוד דברים חדשים", קובעת מיכל דן־הראל, מנכ"לית 'מנפאואר' ישראל. דוגמה קטנטנה מהחודשים האחרונים? בבקשה. מורה שלא התקדם ללמידה מתוקשבת כי הוא חושש מטכנולוגיה, או משום שהוא חושב שלמידה כזו היא שטחית ולא יעילה, נותר מאחור בימי הלמידה מרחוק. מי שקפץ על העגלה בזמן, ידע להפיק למידה משמעותית וגם מגוונת.

מיומנות נוספת שתידרש בעולם העבודה המשתנה, מסבירה דן־הראל, היא גמישות. "פעם היית נכנס למקום עם היררכיה מסודרת, היה ברור מי נותן לך הוראות ולמי אתה נותן הוראות. המבנים הארגוניים היו נוקשים. היום שוק העבודה הולך על מבנים משתנים: אתה מנהל עכשיו פרויקט למשך חודש, ואחר כך אתה מובל בצוות על ידי מי שנתת לו הוראות. המבנים משתנים אד־הוק לפי הצורך, ומה שנדרש מאנשים הוא היכולת לשנות מערכות יחסים וצורת עבודה". יכולת נוספת שתידרש מהעובדים היא יכולת מולטי־טאסקינג - תקשורת ועיסוק בו־זמנית בכמה משימות.

דן־הראל מספרת אילו מהמקצועות יישארו איתנו בתקופה הקרובה והביקוש להם אפילו יגדל: "ככל שהתפקיד דורש גמישות, תיאום בין מספר רב של גורמים ומגע אנושי, הוא יישאר איתנו. ככל שהתפקיד דורש רפטטיביות, כלומר חזרה על אותה הפעולה, הוא יקטן". לפי זה, רופאים ואחיות, כל המקצועות הרפואיים והפרא־רפואיים יישארו איתנו, וכך גם המקצועות הטיפוליים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. דן־הראל מציינת גם את המקצועות של העולם הווירטואלי, ההנדסה וההנדסה האזרחית. עם זאת, היא מצטרפת לנירית כהן באזהרת המסע שלה לצעירים שמתחילים ללמוד. "לא לומדים היום מקצוע ובטוחים שיש תעסוקה לכל החיים. הדבר הזה כבר השתנה".

ומה יעשו בעלי העסקים בעולם משתנה שכזה? "אין היום אפילו תוכניות חומש, כי בתוך חמש שנים כל תוכנית שרקמת עלולה להשתנות. אתה יכול לעשות רפורמה גדולה ויקרה בארגון, או לעבוד על פרויקט גדול במשך חמש שנים, ובסיומו לראות שזה כבר לא רלוונטי. המבט קדימה צריך להיות מקסימום לשלוש שנים". דן־הראל מסבירה שיש סיכונים ושינויים שניתן להביא בחשבון, אבל לפעמים נכנס גורם שובר שוק שלא ניתן היה לצפות מראש. הדוגמה שהיא מביאה היא שוק המוניות וחברת 'אובר' לתחבורה שיתופית. החברה הביאה משהו שאף אחד לא ידע לצפות מראש. היא פועלת ב־66 מדינות ברחבי העולם והביאה להוזלה של נסיעות ללקוחות, אך במקביל לפגיעה אנושה בפרנסת נהגי המוניות.

אבי מלכה הוא מורה לנהיגה, שכאילו קרא כבר לפני שנים את המחקרים על עולם העבודה העתידי. "אני מחליף מקצוע כל עשר שנים", הוא מכריז, ומסביר שהתחיל כמהנדס מכונות, עבר להיות מורה לנהיגה ומנהל בית ספר לנהיגה, אחר כך למד לתואר ראשון ושני במשפטים, וכעת הוא מחלק את זמנו בין ישיבה לצד תלמידים ברכב לישיבה ליד שולחן עמוס מסמכים ובניית טיעונים לבית המשפט.

"לא נכון לשים את כל הביצים בסל אחד, ולא רק בגלל הטכנולוגיה. השוק מוצף במורים לנהיגה. התלמידים הפכו למלכים, המורים צריכים להגיש לטסט גם תלמידים שעדיין לא מוכנים. הפרנסה לא בטוחה. חוץ מזה, מדובר במקצוע שוחק ומלחיץ, מס הכנסה לא אוהב אותנו, גם לא מע"מ, וגם לא הנהגים על הכביש". כמשפטן, מלכה מסביר שהרכבים האוטונומיים יחליפו אותו ואת חבריו מורי הנהיגה רק בעוד שלושה עשורים, לא לפני, מכיוון שיהיו הרבה שאלות משפטיות שיצטרכו לקבל מענה בטרם נוכל לנמנם כשהרכב יסיע אותנו בעצמו לעבודה. "בזמן שזה יקרה, אני כבר ממילא לא אהיה בשוק, כי אתקרב לגיל 70", הוא אומר. ואם בכל זאת הטכנולוגיה, המשפט והחקיקה יפתיעו את כולנו? "אז אעבוד רק כעורך דין. אני כבר מוכן ליום הזה, לא מתרגש".