לקרוא נכון את המפה

האם אגדות הילדים שהפכו לקאלט, הן גם אלה שצורבות את הנפש הרכה? מחווה לכותבים ולקוראים לכבוד שבוע הספר שנמוג בענני הקורונה

עפרה לקס , כ"ו בסיון תש"פ

ספר טומן בחובו איכויות והזדמנויות שהופכות נדירות בעולם הטכנולוגי
ספר טומן בחובו איכויות והזדמנויות שהופכות נדירות בעולם הטכנולוגי
איור: עדי דוד

מי לא מכיר את כיפה אדומה? הילדים שלי. טוב, זו קביעה קצת מוגזמת. בשלב מסוים בחיים, כשהם ממש זקוקים לאגדות הילדים הקלאסיות כדי להבין כל מיני ביטויים שהחברים זורקים, אני יושבת איתם לשיחת השלמה.

אנחנו עוברים בזריזות על סיפורי היסוד שהתגלגלו אלינו מגרמניה, וכך הם סוגרים פערים. רגע, אל תדווחו עלינו לרווחה. בילדות המוקדמת של הצאצאים אנחנו מקפידים מאוד על טקס סיפור־שיר־קריאת שמע־נשיקה. רק שהרפרטואר לא כולל את שלגייה, היפהפייה הנרדמת, סינדרלה, עמי ותמי ושאר חבריהם האומללים.

ההחלטה שלנו לחסוך מהילדים את סיפורי הקאלט האלה, שלפיהם הורים חורגים הם זוועה, קשישות הן מרושעות, היופי הוא האידיאל הבלעדי, וכן הלאה ערכים בלתי יהודיים ובלתי אנושיים בעליל - לא נולדה אצלנו. אנחנו רק ממשיכים דרך שהתוותה חמותי הנבונה.

יום אחד, בתקופת טרום הנישואים שלנו, גלגלתי שיחה עם האיש שלי לעתיד, והייתי בהלם מהבורות שגילה בתחום ספרות הילדים הכל כך בסיסית הזאת. הבחור דווקא אינטליגנט, תהיתי ביני לבין עצמי, אז איך יכול להיות שהוא לא מכיר? ערכתי לו בוחן פתע על כל אגדת ילדים שהכרתי. כשהציון הסופי היה נכשל, הבחור בעצמו כבר הרגיש שהחור בהשכלה שלו הוא תוצאה של רשלנות הורית, וניגש לשאול את אמו שתחיה מדוע חסכה ממנו את כל הטוב הזה. אמו, להלן חמותי הנבונה, קנתה לו בתגובה 'ספר קלטת': ספר לילדים רכים, שגם מגולל את הסיפור וגם משמיע אותו בטייפ (זוכרים את המכשיר ההוא מפעם?). הבחור התיישב על הספה בסלון, וצלילי הסיפור 'עמי ותמי' מילאו את הבית. הוא האזין ברוב קשב לסיפור המתוק על זוג הילדים שאביהם מסלק אותם מן הבית בעורמה, והשניים משיבים לו בתרגיל משלהם וחוזרים. כשהאב שוב מגרש אותם מן הבית, בלי לאפשר להם למצוא את הדרך חזרה, הם נותרים אבודים ביער, עד שהם מוצאים מקלט בביתה של אישה זקנה ומכוערת שמתגלה כמכשפה. האחים כמעט נטרפים על ידיה, אבל אז למרבה המזל הם מצליחים להרוג אותה בעצמם. הסיפור הסתיים ואני נותרתי בלי אוויר. פתאום האגדה הקלאסית הזאת נשמעה לי אחרת לגמרי. האיש קם מהספה ונתן לאמו נשיקה. בפיו היו שתי מילים: "תודה רבה".

חתימה טובה, חתימה רעה

שבוע הספר, שנמוג השנה בערפילי הקורונה, הוא חגיגה אמיתית. אלפי ספרים חדשים שמריחים נפלא מחכים למבקרים. מאחורי הדוכנים ניצבים מוכרים נרגשים וסופרים מכובדים שמגיעים לחתום על ספריהם. אזרחי ישראל נוהרים בהמונים, מוכיחים שעם הספר הוא עדיין כינוי ראוי לנו. הם מתמגנטים לכריכות הבוהקות, מדפדפים, שואלים, קוראים ויוצאים עם שקיות גדושות. שנזכה לשנה הבאה.

ספר טומן בחובו איכויות והזדמנויות שהופכות נדירות בעולם הטכנולוגי. היומיום שלנו רווי המחשות: סרטונים ותמונות מצורפים לכל פוסט רענן ומשוגרים עם כל הודעת ווטסאפ. כל אלה לא מותירים מקום לדמיון ולפרשנות אישית. ספר, לעומת זאת, משאיר את הקורא עם שיעורי בית. הסופר כותב ומתאר, רוקם עלילה, אך גם שולח את הקורא לעשות עבודה ולהשלים את התמונה בעיני רוחו הטובה. אני מאמינה מאוד בכוחן של חוויות התרבות: הספר, הסרט, ההצגה. מאמינה בחתימה שיצירה טובה יכולה לחתום בנפשו של הקורא או הצופה - ובחתימה הרעה וההרסנית שיש בכוחה להותיר. כשם שאיני מכניסה כל סוג של מזון לפה שלי, כך איני מציגה כל סוג של ספר מול עיניי, ומשתדלת מאוד שיהיה כך גם עם הילדים. זה כמובן תקף עד גיל מסוים, שבו הם מבינים את הראש החינוכי של הבית וגם רכשו איזשהו חוסן. ועם כל זה, אם נהיה כנים, הם גם חשופים לספרים, לסרטים ולמדיה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין. אנחנו נותנים כלים וצופים בהם, מקווים שיישמו.

אימה במטבח

אבל זה לא תמיד מצליח. השנה, לפני פסח, כשסידרנו את ספריית הילדים הגדולה, חבורת הילדים הגדולים שבבית התחילה לדבר על הטראומות שהיא נושאת בעקבות סדרת ספרים מאוד מפורסמת שקניתי בשמחה ובששון לפני הרבה שנים. מה כבר יכול להיות רע בספרים שנכתבו ביד חרדית ונחשבים לרבי־מכר? אומנם כשרפרפתי בעצמי לא כל כך אהבתי, אבל אז חשבתי שאם הציבור קונה, אז הוא יודע. טעיתי. הגדולים שלי הריצו בדיחות על הסיפורים המצמררים שקראו שם, ואני הלכתי והתכווצתי. ילד שהוריו קנו מטחנת בשר ואמרו לו לא להתקרב למכונה, אבל זה קרה והיד נכנסה פנימה ונותרה ללא אצבעות. ילד סקרן שרצה לפתוח סיר לחץ ונכווה בכל גופו. סיפורי שואה רבים בלי פילטר ועוד. כשסיימנו לסדר את הספרייה הגדולה, צירפתי את הספרים האלה לערימת ה'למסירה' הגדולה. הם נחטפו במהירות. סיפורי אימה קצרים, שלא ראויים לקריאת ילדים.

ספר צריך להזמין התמודדות ומורכבות. הוא כמובן לא חייב להסתיים בסוף טוב, וכדאי שהוא יזיז נים של מחשבה בראש והרגשה בלב. אבל יש דרך לספר סיפור, והיא לא עוברת דרך יצירת טראומות. ספר צריך להתאים לגילם של הילדים וליכולת ההכלה המתפתחת שלהם.

מנגד, אני גם לא מאמינה בטרנדים החדשים שפוסלים ספרי ילדים על איור לא הולם או על מילה שאינה מתיישבת עם הפוליטיקלי קורקט. אני גם לא חושבת שיש לקרוא או לרכוש רק ספרים שמשקפים עולם תורני. אסור לספר להיות דידקטי. הוא צריך להציג מגוון ורוחב, להצית וללבות את הדמיון של הקוראים הצעירים ולהזמין אותם לבקר בעולמות לא מוכרים. ספרים רבים מאוד עונים על רשימת הדרישות הזאת, והם בוראים עולמות נפלאים, שמעניקים לילדים כוחות ואופטימיות, מרחיבים את דעתם ומאפשרים להם להמשיך וליצור בעצמם. עכשיו נשאר לנו, המבוגרים, לבחור נכון את הספרים שלנו. חודש קריאה טובה לכולם.

לתגובות: ofralax@gmail.com