לפני שנה בדיוק עמד המיליארדר היהודי־אמריקני רוברט קראפט על במת תיאטרון ירושלים וקיבל את פרס קרן 'בראשית', או 'הנובל היהודי', כפי שיש המכנים אותו בחיבה. זוכי הפרס נוהגים לתרום את הזכייה לטובת מטרה שחשובה להם, וקראפט הפילנתרופ החליט לתרום את מיליון הדולרים לעשרים ושישה ארגונים שנאבקים באנטישמיות. "החזון שלי הוא לפעול לסיום האלימות נגד קהילות יהודיות", הכריז קראפט, "להתמודד עם הנרטיבים האנטישמיים המופצים בעולם ומטילים ספק בזכותה של ישראל להתקיים, לחנך, ליידע, ולרפא את היחסים הבין־קהילתיים". קראפט הציב יעד, ולא ידע שעוד מעט תגיע מגפה עולמית שתגביר את ההתבטאויות האנטישמיות ותהפוך את החזון שלו למאתגר עוד יותר.
קראפט הכריז על תחרות בינלאומית תחת השםSpeak out Israel , ובין הגופים הגדולים שזכו בה נמצאים המרכז הבינתחומי הרצליה, הליגה נגד השמצה 'בני ברית' ו־StandWithUs. NGO Monitor, ארגון העוקב אחר פעילותם של ארגוני הסיוע לזכויות אדם ולפלשתינים ביהודה ושומרון ובעזה וחושף אותה, נמנה אף הוא עם הארגונים הזוכים, למרות שהוא קטן יחסית ונטול מערכת משומנת של יחסי ציבור.
"עשרים שנה אנחנו עוסקים בנושא הזה של ארגוני החברה האזרחית. עד לפני עשור לא הבינו על מה אנחנו מדברים. בהתחלה, כשהיינו מוציאים דוח ומנסים להציג אותו לגורמים בממשלת ישראל או לנציגים שלה בחו"ל, היינו נתקלים בהתנגדות. ההסבר תמיד היה שהם עוסקים בדברים חשובים יותר", מספר פרופ' ג'ראלד שטיינברג, מייסד ונשיא NGO Monitor.
המהפך ביחס לארגון הגיע בעקבות המכות הדיפלומטיות הקשות שספגה ישראל. הראשונה שבהן הייתה דוח ועדת גולדסטון, שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה חמורים, ונסמך על עדויות ותיעוד שהגיעו מכיוון ארגוני הסיוע לפלשתינים. לאחר מעשה הבינו השרים ואנשי הדיפלומטיה והחוץ במדינה שארגוני הסיוע הם שהעבירו עדויות ומסמכים שקריים בלא להניד עפעף, ובכך סייעו בעצמם לטרור. המהלומה הבאה הייתה בית הדין הבינלאומי בהאג והניסיון שלו לפתוח לאנשי צבא וממשל ישראלים תיקים פליליים. או אז הבינו בישראל שמתחת לאפנו פועלת תעשייה של דה־לגיטימציה למדינת ישראל וסיוע לטרור במסווה של זכויות אזרח ועזרה לפליטים.
"הצד הראשון של התופעה הזאת הוא שחברי פרלמנט בעולם ובישראל מתייחסים אל מה שנכתב בדוחות של הארגונים האלה כאילו זו אמת. אנחנו מוכיחים שאין כאן אמת, לא משפטית ולא מוסרית", מבהיר פרופ' שטיינברג. "שנית, אנחנו אומרים לפרלמנטים, דרך חברי פרלמנט או דרך התקשורת בחו"ל: אתם מממנים את השקרים האלה, וזה במקרה הטוב בזבוז כסף, ובמקרה הרע מלבה את תעשיית השנאה".
להבין את שדה הקרב
הפעילות של NGO Monitor קשורה בשינוי תודעה, אבל ראשיה יכולים להציג גם תוצאות ברורות מאוד בשטח. "בתוך עשור ירד המימון לארגונים האלה בכ־60-70 מיליון דולר", אומר פרופ' שטיינברג ומנדב דוגמה: "שווייץ, הולנד, שוודיה ודנמרק הקימו באוניברסיטת ביר זית את 'המזכירות לזכויות אדם ומשפט בינלאומי'. המזכירות תוקצבה ב־25 מיליון דולר, אבל הכסף נשלח למקומות שלא עסקו בזכויות אדם ולא במשפט בינלאומי. אחרי הדוחות שלנו הפרויקט נסגר. כל המדינות שמימנו את המיזם סגרו את הברז. אומנם אלו שעסקו בכך לא רצו להיכנע, אבל הם נאלצו לעשות זאת בעקבות פרסום הדוחות בעיתונות והדרישה לכך בפרלמנטים של המדינות".
מבחינתו של פרופ' שטיינברג, הזכייה מסמלת הוקרה על מה שהיה עד כה, והכרה במקצועיות של הארגון באופן שיסייע להם הלאה. כל זה חוץ מהכסף עצמו, שאינו כה רב. "זו הכרה בחשיבות, ביכולות ובהצלחות שלנו עד כה", הוא אומר, "ופרקטית, זה פותח לנו חלונות להרחיב את היכולות שלנו להיאבק בארגונים שמנצלים את המושגים 'זכויות אדם', 'דמוקרטיה' ו'פיתוח כלכלי' כדי לקדם את השנאה ליהודים".
כל אחד מהארגונים הזוכים היה צריך להציג פרויקט ספציפי שאותו יקדם בכספי הפרס. אולגה דויטש, סגנית נשיא הארגון, הובילה את הנושא ב־NGO Monitor, והיא מפצירה שייכתב ש"כל 20 האנשים שעובדים כאן קמים בבוקר עם רצון לתרום ולהגן על עם ישראל".
דויטש מדברת על הגדרת האנטישמיות החדשה. "לפני 22 שנה החליטו ממשלות באירופה ובצפון אמריקה להתאגד ולהיאבק יחד באנטישמיות. הם הקימו את 'כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה', אבל אז הם נתקלו בשאלה מהי אנטישמיות". חשיבותה של ההגדרה נעוצה בכך שאירועים נגד יהודים מתרחשים תדיר, אך השאלה היא באילו משקפיים שופטים אותם. "כשהיה מקרה של הצתת בית כנסת בגרמניה על ידי שלושה פלשתינים כמחאה על צוק איתן, בית המשפט קבע שלא היה במעשה משום אנטישמיות. אם מישהו תוקף רב מקומי בחו"ל כי הוא רוצה להביע אי־שביעות רצון מה'כיבוש', איך ידע השופט להכריע באיזו עבירה מדובר? זה מיתרגם גם לדברים עדינים יותר, לשיח יומיומי, לפעילות של החברה האזרחית ולתקשורת".
דויטש מספרת ש'כוח המשימה' לא היה יכול להתעלם מכך שהאנטישמיות החדשה כוללת התבטאויות נגד מדינת ישראל, ולא רק נגד היהודים כפי שהיה במשך כל ההיסטוריה, אבל השאלה היא היכן עובר הגבול. "אחרי תהליך שהיה פוליטי בעיקרו, הגיעו המדינות להגדרת עבודה, וצירפו אליה מגוון דוגמאות. הדוגמאות הן אלה שעושות את ההבדל, כי הן מתייחסות גם לאנטישמיות הישנה, שמגיעה מצד ימין, וגם לזו החדשה, שמגיעה מצד שמאל - הכחשת זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, למשל". אבל זה לא היה פשוט. מאחר שהזירה הזאת כל כך פוליטית, היו מדינות שהתקשו לקבל את הכללת האנטישמיות החדשה. ההמלצות, אם כן, אינן מחייבות, ויש מדינות שבהן ניתן לקרוא לחרם על ישראל מבלי להיחשב לאנטישמי.
"הפרויקט שלנו מנסה לקחת את ההגדרה הזאת ולתת לה ביטוי פרקטי, במיוחד בארגוני החברה האזרחית", מסבירה דויטש. "לקבוע מה מותר לכתוב ומה אסור. למשל, שאם ייכתב שישראל היא פרויקט גזעני או שמדינת ישראל היא רעיון פסול - הביטויים האלה יוגדרו כאנטישמיות. השפה הזאת נוכחת אצל חלק גדול מהארגונים ששולחים דוחות לאו"ם ומופיעים בפני מועצת הביטחון. אם הביטויים האלה יהיו חלק מהגדרת האנטישמיות, זה ישים אותם במקום אחר".
דויטש מוסיפה שיש כאן פן מעין־חינוכי של הגברת המודעות בקרב מקבלי ההחלטות, ובמקביל רצון למצוא פתרונות יצירתיים - איך לתת להגדרות תוקף מבלי לחוקק, משום שחקיקה היא תהליך פוליטי סבוך וארוך.
אנטישמיות פורחת בצל מגפות
ב־NGO Monitor נתקלו חזיתית במגפת הקורונה. הארגון חשף שארגוני סיוע ניצלו את המצב הקשה ברחבי העולם והיתלו בקרנות פילנתרופיות וממשלתיות בעולם. איתי ראובני, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון, מספר: "היו ארגוני זכויות אדם שניצלו את הקורונה כדי לגייס כסף. הם הכריזו על מצוקה שלא הייתה. הרשות הפלשתינית ועזה לא נפגעו בצורה קשה מהקורונה, ואפילו לא ביקשו מכונות הנשמה או סיוע רפואי, אך הם ביקשו שוב מימון לקמפיינים, להדפסת פלאיירים וכדומה. הארגונים העתיקו בקשות קודמות לסיוע, שינו את הכותרת בלבד - והסבירו שהבקשה מגיעה בעקבות המשבר הרפואי העולמי".
הפן הנוסף שקשור למגפה הוא התגברות האנטישמיות. "אין הבדל אם האנטישמיות מגיעה מימין, משמאל או בכלל מהכיוון הדתי", מסביר ראובני, "התוצאה היא אותה תוצאה. תמיד כשמתרחש אירוע בקנה מידה עולמי אנחנו רואים את שלושת סוגי האנטישמיות האלה מתפרצים, בלי שאף אחד תיאם את זה מראש". פרשן פוליטי עיראקי טען בלהט כי הקורונה היא "מזימה אמריקנית ויהודית לצמצם את אוכלוסיית העולם". בטורקיה טענו כי יהודים וציונים הנדסו את הנגיף כדי לעצב את העולם ולהשתלט עליו. מוחמד אשתייה, ראש הממשלה הפלשתיני, שקיבל מישראל ציוד מגן, ערכות בדיקה ואף הכשרה לצוותים הרפואיים שלו, שכח להגיד תודה; במקום זה הוא בחר להאשים את ישראל בניסיון הדבקה מכוון של הפלשתינים על ידי חיילי צה"ל. ביטויים דומים הגיעו גם מכיוון האנטישמים הישנים, אם להשתמש בשפתה של דויטש. אלה שאלו האם היהודים משתמשים בטריקים הישנים שלהם כדי להפיץ את המגפה. "זה היה בדיוק כמו אחרי ה־9/11 - כל אחד בונה קונספירציה ומלהיט סביבו את היצרים מהמקום שלו. ראינו בדיוק את אותו ספקטרום של האשמות", מסביר ראובני. "כך יצא", מסכמת דויטש, "שהשנה העבודה שלנו הפכה לרלוונטית יותר מאי פעם".