שניים אחוזים

הצעתו של ח"כ אייכלר להורדת אחוז החסימה היא הפתרון להבראת הפוליטיקה הישראלית והמגזרית המתפוררות, וגם להשבת אמון הבוחרים בנבחריהם

יאיר שרקי , כ"ו בסיון תש"פ

חברי הרשימה הערבית המשותפת
חברי הרשימה הערבית המשותפת
צילום: דוד כהן, פלאש 90

ה"אחדות" שהפגינו השבוע חברי הקואליציה הרכה, שחגגה חודש ימים להיווסדה, חיזקה את ההערכה או החשש, תלוי בעיני המתבונן, שהקמת ממשלת נתניהו־גנץ לא סיימה את המשבר הפוליטי החריף שאליו נקלעה ישראל בשנה וחצי האחרונות, אלא תהיה רק עוד פרק בסחרור בדרך למערכה הרביעית. ראש הממשלה ומחליפו לא מפסיקים להתקוטט, להקניט, לעקוץ ולתדרך זה כנגד זה בכל נושא אפשרי: מהחלת הריבונות, דרך המאבק על מערכת המשפט ועד השאלה באיזה דגם יהיה רכב השרד בשיירת החלופי ומה סוג הכיסא שעליו ישב בדיוני הממשלה.

האחריות לחיכוכים אינה פריטטית, אלא מונחת ברובה המכריע על כתפי נתניהו, שנראה כמי שמחפש בדווקנות עילה לבחירות, ובמקביל מבצע סיפוח זוחל בסעיפי ההסכם הקואליציוני שנחתם בין המפלגות ומאז נפתח שוב ושוב. מאמץ רב ולוליינות משפטית הושקעו בניסוח ההסדר בין הליכוד וכחול לבן. הצדדים לשו את המבנה הפוליטי בישראל כמו פלסטלינה בהתאם לצרכים של האדונים גנץ ונתניהו, אבל אפילו סעיף אחד לא הוקדש לפתרון מהותי שימנע משבר פוליטי נוסף. בין שהיחסים בקואליציה יתייצבו ובין שנתניהו ימצא עילה לפרוץ לבחירות בקרוב, כל מי שצפה באזרחי ישראל נקראים לקלפיות שלוש פעמים בתוך שנה מבין שיש בעיה בשיטה, ושאלמלא הקורונה שכפתה אחדות, היינו כעת בעיצומן של בחירות 2020 ב'.

המפלגות הגדולות יתנגדו

רפורמה בשיטת המשטר דורשת הסכמה רחבה, תהליך ארוך, אמון וגם ג'נטלמניות והוגנות שקשה למצוא שרידים להן במערכת הפוליטית. אבל תיקון קל של סעיף אחד יכול לחסוך הרבה בעיות, והוא טמון בהצעת חוק פרטית שהונחה השבוע על שולחן הכנסת על ידי חבר הכנסת ישראל אייכלר - הורדת אחוז החסימה מ־3.25% ל־1.5%. מבלי להיכנס לנבכי הפוליטיקה הפנימית המרתקת של אגודת ישראל, ששורשיה בהסכמים עתיקים שנחתמו בפולין וביחסים שבין חסידות ויז'ניץ הרומנית לחצר בעלזא ההונגרית, וענפיה משתרגים עד לרוטציות סבוכות ומאבק איתנים הרואי על השליטה בוועדה לפניות הציבור של הכנסת - נאמר רק שאייכלר הגיש את הצעת החוק כדי לאיים בריצה נפרדת אם לא יוחלט על פריימריז פנימיים במפלגה שמעולם לא ערכה פריימריז.

איילת שקד הזדרזה לצייץ שימינה תתמוך בהורדת אחוז החסימה ל־2%, וגם בדגל התורה הבהירו שישמחו לשחזר את ההצלחה מהבחירות המוניציפליות בירושלים ולהגדיר מחדש את מאזן הכוחות הפנימי בין ליטאים לחסידים, אבל כרגע אין להצעה שום סיכוי. המתנגד החריף ביותר בקואליציה הוא אריה דרעי, אבל גם בליכוד ובכחול לבן, כדרכן של המפלגות הגדולות, לא נלהבים להנמיך את רף הכניסה לכנסת.

בארבעים שנותיה הראשונות התנהלה הדמוקרטיה הישראלית על מי מנוחות, עם אחוז חסימה שעמד על אחוז אחד. ב־1992 הוא עודכן ל־1.5%, וכעבור עשור הועלה ל־2%. אבל הקפיצה הדרמטית נרשמה ב־2014, אז העלתה הכנסת את רף החסימה לשיא של 3.25%, שהם כארבעה מנדטים. מי שהוביל את החקיקה בנימוק של "משילות" ו"יציבות" היה אביגדור ליברמן, האיש שבשנה האחרונה עמד בלב הכאוס הפוליטי בישראל. את המחיר האלקטורלי הכבד ביותר שילם הימין: בבחירות 2015 מפלגת יחד של אלי ישי קיבלה 125,158 קולות, שהם כמעט שלושה אחוזים, ונותרה מחוץ לכנסת. בבחירות 2019 א', לגוש הימין ללא ליברמן היו 60 מנדטים. מנדט נוסף אחד בלבד היה מאפשר הקמת ממשלה יציבה, אבל יותר מרבע מיליון קולות כשרים של מצביעי המחנה הלאומי הלכו לפח. כ־1,500 קולות חסרו לימין החדש של בנט ושקד כדי לעבור את אחוז החסימה, והמפלגה על 138,000 מצביעיה התרסקה עם 3.22%, כשלצידה גם זהות של פייגלין עם 118,000 קולות (2.74%). שישה אחוזים מהמצביעים, שהם כשבעה מנדטים של בוחרי ימין ליברלים, נותרו ללא ייצוג, ולצידם גם 74,000 בוחרי גשר של אורלי לוי (1.73%). בסבב ב', תחת הטראומה של שריפת הקולות, נרשמו איחודים כפויים בין גשר לעבודה ובין הימין החדש לאיחוד הימין (ובין מפלגת כולנו לליכוד). רק עוצמה יהודית נשארה לרוץ לבד, ואיבדה 83,000 קולות, שממילא לא היו מכריעים את המערכה. בין בלוק ה־55 של נתניהו לבלוק ה־57 של גנץ והערבים, ניצב ליברמן עם 8 מנדטים, והוכיח שמפלגות בינוניות עשויות להיות "סחטניות" לא פחות מרסיסי מפלגות, ולערער את היציבות השלטונית אף יותר.

מעבר לפגיעה בייצוג של מיעוטים וביכולת להיבחר, אחוז החסימה הגבוה לא רק פגע ביציבות הפוליטית, אלא גם גרם לנזקי משנה לכל רוחב המערכת: המהלך שנועד בין השאר לפגוע במפלגות הערביות הקטנות, דחק אותן זו אל זו וברא את הרשימה המשותפת: קוקטייל של חילונים ואסלאמיסטים, לאומנים וקומוניסטים, שהתאחדו לרשימה אחת. מבנה טכני שהפך לאידיאולוגיה באופן שמכביד על היכולת לייצר שיח פוליטי ואפילו שותפות עם אזרחי ישראל הערבים מהאגפים המתונים יותר. חשש החסימה חולל עוד איחודים כפויים ומאולצים, שתוצאתם עוד פגיעה באמון הבוחרים: לא רק בין האגפים המשוסעים של הציונות הדתית ורסיסי המפלגות בימין, אלא גם זה של אורלי לוי, שמצאה את עצמה, אחרי הברית עם עמיר פרץ במועד ב', באותה מפלגה עם ניצן הורוביץ במועד ג'. התוצאה האבסורדית הייתה שהאצבע ה־59 בקואליציית נתניהו הגיעה ממי שנבחרה לכנסת בעזרת פתקיהם של בוחרי מרצ.

החלום על מודל אמריקני של 2 מפלגות ענק אינו מתאים למסורת הפוליטית ולמבנה החברתי בישראל. הניסיון לכפות סדר מזויף באמצעות הגבלת היכולת של מיעוטים לקבל ייצוג במדינה כל כך מורכבת ומגוונת, רק פורר את המערכת הפוליטית ואת תחושת ההזדהות של הבוחרים עם נבחריהם. לפוליטיקה הישראלית בכלל והציונית־דתית בפרט אולי יוטב אם רסיסי המפלגות שבה יגובשו לגוף פוליטי מוצק יותר, אבל הלחץ המלאכותי של אחוז החסימה אינו הפתרון, אלא חלק מהבעיה. את התיקון שיבטיח הכרעה מובהקת יותר וישקף את רצון הבוחר, צריך להספיק להעביר בטרם יתרגשו בחירות נוספות. יש יותר מדי סימנים שהן כבר מעבר לפינה.

יותר דתיים מימינה

מי שבכל זאת מחפש סימנים לנסיגת הסקטוריאליות בפוליטיקה, יכול להתבונן בתוצאותיו של החוק הנורווגי שאושר השבוע. החוק מאפשר לשרים להתפטר מהכנסת ולפנות זמנית את מקומם לבאים אחריהם ברשימה, עד שיתפטרו מהממשלה ויחזרו למושבם במליאה.

בניגוד לחוק הנורווגי 'המדלג', שביקש להכניס רק את חברי כחול לבן ולפסוח על נציגי יש עתיד ברשימה - ובעצם לשנות את רצון הבוחר בדיעבד - בגרסה שאושרה לבסוף יש היגיון רב: נכון שהחוק מוסיף ג׳ובים בממשלה מנופחת, אבל דווקא בגלל גודלה העצום של הממשלה, הוא דרוש כדי לשפר את תפקוד הכנסת. ‏שרים אינם פנויים לנוכחות בדיונים, להצבעות במליאה, לשאילתות ולוועדות, וכך נטל העשייה הפרלמנטרית של הקואליציה מוטל על ח״כים מועטים. אם נכנסים משרתי ציבור שמבינים שהפרלמנט הוא מקום העבודה היחיד שלהם, הציבור מרוויח.

כשמסתכלים על רשימת הח״כים החדשים, מתגלה תוצאה מעניינת: ‏גם בלי להיכנס לדיון המייגע על מיהו דתי ועל גבולותיו של הרצף הסרוג, אפשר לראות ארבע נשים מהציונות הדתית - מיכל קוטלר־וונש, הילה שי־וזאן, עינב קאבלה ותהלה פרידמן, שמצטרפות לאורית פרקש ולעומר ינקלביץ' (החרדית). כחול לבן הופכת למפלגה עם ייצוג נשי דתי חסר תקדים, יחד עם השרים טרופר, הנדל, ביטון ותמנו־שטה. עם או בלי כוונה, במפלגתו של בני גנץ מכהנים יותר דתיים מאשר בימינה.

לתגובות: 2sherki@gmail.com