שקט, קלמן

מה צריך עוד להתפרסם על שופטי ישראל כדי שזה יזיז פה למישהו?

ידידיה מאיר , כ"ז בסיון תש"פ

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

אתם עוקבים אחרי הטורים האחרונים של קלמן ליבסקינד? אם יש טקסט עיתונאי שהוא "חובת קריאה", זה החומר שהוא מפרסם בחודש האחרון ב'מעריב' על שופטי בית המשפט העליון. לא מדובר בעוד טורים קלמניים ארוכים ונוקבים על צביעות התקשורת. לזה כבר התרגלנו. אפילו התמכרנו. מדובר בשורת תחקירים שחושפת שבוע אחרי שבוע את המוסר הכפול, הצביעות וגם השקרים - ממש שקרים - של שופטי בית המשפט העליון.

זה לא יכול לבוא במקום קריאה של הטורים המלאים, אבל בכל זאת, הנה טעימה מהכותרות. כתבה ראשונה: "אקטיביזם שיפוטי: אוסף ניגודי העניינים השלם של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות". כותרת משנה: "הפניה של בעלי דין לגישור אצל חברתה; קידום העוזרת שלה לשעבר לשופטת; קבלה להתמחות בלשכתה של בת החבר שלה; הישיבה בדין בתיקים של חברות שבעלה מייצג". ואלו רק הכותרות לכתבה ארוכה שמכילה 2,731 מילים ומספר לא הרבה יותר קטן של אינטרסים וניגודי עניינים ברזומה המשפטי של נשיאת בית המשפט העליון.

כתבה שנייה: "שופטת העליון ענת ברון דנה בעניינם של תורמים למוסד שמנהל בעלה". משנה: "אישים שונים מתחומי המשפט והעסקים תורמים בשנים האחרונות לקונסרבטוריון למוזיקה, שבראשו עומד בעלה של השופטת, ואשר בו מונצח בנם. השופטת, כך מסתבר, לא מוצאת בעיה לדון בעניינם". כאן עוסק ליבסקינד בסיפור שדורש רגישות מיוחדת. לפני 17 נרצח בפיגוע במייקס פלייס בתל אביב רן, בנה של השופטת ברון. משפחתו מנציחה את זכרו בקונסרבטוריון למוזיקה שבו למד, ופעילה מאוד בהנהלתו. דבר חיובי וראוי כמובן, אבל למה השופטת ברון חושבת שאין בעיה בכך שהיא דנה בעניינים של אישים וגופים שתורמים למרכז שכה יקר לליבה ושבראשו עומד בעלה?

כתבה שלישית: "רחוק מהאמת: הגרסאות הבעייתיות של השופט מני מזוז". כותרת משנה: "מזוז דן בעתירה הקשורה למקום העבודה של בתו, וסיפק הסבר שלא מתחבר לעובדות. תוסיפו את זה לשקרים שלו בהקשר לשר אוחנה, ותבינו מי קובע לנו מה סביר ומה מידתי". טוב, כאן מדובר בסאגה שאם לא הייתה מזעזעת, הייתה מצחיקה. איך שופט עליון משקר ומשנה גרסאות במצח נחושה בלי להתבלבל. בעצם, עם להתבלבל, אבל בלי למצמץ.

2.

אתה קורא על מעלליהם של חיות, ברון ומזוז ופשוט לא מאמין. ניגוד עניינים, חוסר ניקיון כפיים, שורה של התנהלויות שפשוט לא מתיישבות עם השכל הישר. אם זה לא נכון - השופטים היו צריכים לתבוע את ליבסקינד דיבה. הרי זה הודפס בעיתון. אבל השופטים ודובריהם לא רק שלא תובעים אותו דיבה, אלא עונים תשובות מביכות, מורחות, ובעיקר לא-סופרות. כשקוראים את התגובות שלהם על הסיפורים האישיים שנחשפו אודותיהם, אפשר ללמוד דבר או שניים על האופי, על האגו, על תחושת העליונות של האנשים שמאחורי הפסיקות הגדולות והמקוממות של בג"ץ.

והשאלה שחוזרת על עצמה מול כל טור כזה מחדש: למה, למען השם, התקשורת מתעלמת מגילויים כה חמורים? מה צריך להתפרסם כדי שתתעורר סערה? האם וידאו של שופט עליון מכייס מישהו יתקבל גם הוא בשתיקה מנומנמת? מי מחליט מה הופך ל"סערה" שדורשת תגובות וגינויים של פוליטיקאים, קריאה לחקירה ותיקון, ומה שוקע אל תהום הנשייה? מי קובע איזה אייטם יחיה, ואיזה אייטם ימות? מי יישפל ומי ירום?

3. ואז זה קורה סופסוף. כל מהדורות החדשות נפתחות בדיווח על שופטי בית המשפט העליון. אבל אופס, לא בממצאי התחקירים המזעזעים של ליבסקינד עוסקים הדיווחים הדרמטיים, אלא באיזה מכתב איומים מקושקש, במחילה, שקיבלה השופטת ברון. אני כמובן מגנה מכול וכול מכתבי איומים על שופטים, או אפילו על סתם אנשים. אבל מה עם קצת פרופורציות? שופט עליון שמתנהל בצורה בעייתית ביותר (לכאורה) לא שווה דיווח ופולו־אפ, אבל איזה טמבל ששלח מכתב נאצה לשופטת (שתוכנו ועניינו אפילו לא התפרסמו) משפיע על כל סדר היום הציבורי?

"המתקפה המתמשכת על מערכת המשפט מסוכנת - ומסכנת את חוסנה של מדינת ישראל", הגיב שר המשפטים החדש אבי ניסנקורן, והוסיף: "יש שופטים בירושלים, והם ימשיכו לבצע את עבודתם ללא מורא".

לא, אדוני השר. לא המתקפה על מערכת המשפט מסוכנת, יש משהו שמסכן בהרבה את חוסנה של מדינת ישראל: הדרך שבה מתנהלים השופטים.

4.

ומבתי המשפט לבתי הדין. ביום שני השבוע התפרסמה בשער האחורי (הנקרא כנראה יותר מהשער הקדמי) של 'ידיעות אחרונות' תמונה מסתורית: שלושה רבנים עטויי מסכות, יושבים בבית הדין הרבני הגדול באישון ליל. מתחתיה נכתב כך: "בית הדין הרבני הגדול בירושלים מעולם לא נראה כך: מגשי פיצה ריקים במסדרון, כוסות חד־פעמיות עם שאריות קפה שחור ובדלי סיגריות על השולחנות, רבנים, עורכי דין וזוג מתגרשים אחד - כולם טרוטי עיניים. לבסוף, אחרי כמעט 48 שעות של דיון מרתוני, כולל לילה לבן - חולץ גם הגט המיוחל. ככל הידוע, מדובר בשיא שקבע בית הדין".

ואחרי התיאור הספרותי של בית הדין, מביא הכתב קובי נחשוני את כל הפרטים ופרטי הפרטים: "משה ואורנה (שמות בדויים) התחתנו לפני 14 שנה והביאו לעולם ילדים. לפני כשלוש שנים ביקשה האישה להתגרש, אך הגבר התנגד לכך בטענה כי הוא עדיין מקווה להגיע ל'שלום בית'. מאז הם חיים בנפרד ומנהלים ביניהם מחלוקות משפטית כמעט בכל הערכאות האפשריות, דתיות ואזרחיות.

לפני כחודשיים פסק בית הדין כי משה חייב לגרש את אשתו, אך הבעל ערער על ההחלטה. ככל שנמשכה הסחבת, גבר חששה של אורנה כי האירוע יהפוך למקרה קשה של סרבנות גט, והיא תמצא את עצמה עגונה, כלואה בקשר הזוגי שהתפרק. לקראת מועד נוסף בדיון בגט, שנקבע ליום שלישי שעבר, הודיע הרב הראשי דוד לאו, המשמש כנשיא בית הדין הרבני הגדול לערעורים וחבר בהרכב הדן בתיק, כי לא יחתום את הדיון עד שתושג הסכמה בין בני הזוג - יארך הדבר ככל שיארך.

הצדדים התיישבו באולם בשעה 13:00 בצהריים, אורנה מלווה בבא כוחה, הטוען הרבני מרדכי שיינין, ומשה המייצג את העצמו ‑ ולא יצאו ממנו גם לאחר כיבוי האורות בבית הדין לקראת חצות. רק ב־1:30 הסכים הרב לאו לשחררם להפסקה, כשהוא דורש מהם לשוב בבוקר עם תשובות. למחרת חזרו משה ואורנה לאולם הדיונים - והפעם לא שוחררו ממנו אף לא בלילה. גם הרב לאו יצא משם רק להפסקות קצרות, כדי לערוך חופה, להעביר שיעור תורה ולהתפלל - ואף הזמין מגשי פיצה עבור המתדיינים ועובדי בית הדין שנאלצו להישאר במקום שעות ארוכות. באופן חריג, הוא אף התיר למשה לעשן סיגריות תוך כדי המשא ומתן – הכול כדי להגיע לגט המיוחל".

וכאן מגיע הסוף הטוב: "פריצת הדרך נרשמה לפנות בוקר, ובשעה 5:09 נחתם הסכם כנגד כל הסיכויים. בתחילה חשבו הדיינים להסתפק בכך, אך הרב לאו התעקש שלא לקחת את הסיכון ולבצע את הגירושים בו במקום. בשעה 7:00 הוכרז: 'הגט נמסר, בשעה טובה ומוצלחת'".

5.

ברכות חמות לאורנה (שם בדוי) לרגל קבלת הגט סופסוף ממשה (שם בדוי). פעם הייתי קורא את הידיעות האלה על הרב שהצליח להוציא גט מסרבן - ומתרגש. למעשה, גם היום אני מתרגש. כל סיפור, כל עגונה, הוא עולם ומלואו. יישר כוח לרב דוד לאו, הרב הראשי ונשיא בית הדין הרבני הגדול, על המאמץ הגדול ועל הפיצות. אבל לאחרונה נפתח בפניי עולם חדש שלא הכרתי קודם. אם אשאל אתכם, למשל, מה יש יותר בארץ - נשים שמחכות לקבל גט, או גברים שמחכים לתת גט, מה תגידו? נו, ברור. הגברים הם המעגנים הגדולים. עובדה: אחת לכמה זמן אנחנו קוראים בעיתון על עוד גבר נאלח שמסרב לתת גט ובית הדין מתיר לפרסם את שמו ותמונתו על מנת שיחרימו אותו כדי שיתיר סופסוף את האישה מעגינותה. כל הכבוד. חשוב מאוד. אבל מה לעשות ולפי נתונים רשמיים של הנהלת בתי הדין שפורסמו בשנים האחרונות, יש יותר גברים שמחכים נואשות לגט מאשר נשים?

זה בלתי נתפס, אה? אנחנו כל כך רגילים לשיח ציבורי על "סרבני גט" ו"עגונות", שלוקח לי עכשיו רגע לחשוב איך ממירים, מבחינה לשונית, את התארים האלה מזכר לנקבה: גבר עגון? מעוגן? ש"י עגנון? אבל כן, זה נכון. יש, כאמור, יותר עגונים, או איך שאומרים את זה, מאשר עגונות. אלא שהשפה שלנו לא משתמשת במילים האלה, כי השפה שלנו מושפעת מהפוליטיקלי קורקט. ואת הפוליטיקלי קורקט, גם בבתי הדין הרבניים, קובעים, למרבה הצער, ארגונים פמיניסטיים שכל האג'נדה שלהם היא להכניס לשיח שלנו, ומשם לתודעה שלנו, שהגברים הם תמיד האכזרים והאלימים והרעים, והנשים רק מחכות נואשות לגט.

האג'נדה הזאת מתיישבת טוב על הנחת היסוד החילונית שלפי חוקי התורה הגבר הוא היחיד שיכול לגרש או לעגן את האישה. אבל זאת טעות. רבנו גרשום, אותו רבנו גרשום שלא מרשה לשאת שתי נשים, גם לא מתיר לגרש אישה בעל כורחה. לכן, הלכה למעשה, כל אישה יכולה לתקוע את החיים של הבעל ולומר, ממש כמו אותו סרבן מהשבוע, שהיא לא מתגרשת כי היא עדיין מקווה ל"שלום בית". ומה יעשו הדיינים במקרה כזה? האם הם יילחמו באותה סרבנית גט כמו שהם נלחמים בסרבן גט?

אני מחכה ליום שבו נקרא בעיתון ידיעה גדולה על דיון לילי בבית הדין הרבני הגדול, שבו ישב הרב הראשי ונשיא בית הדין הרבני הגדול עם אורנה (שם בדוי) שמסרבת כבר שנים לקבל גט ממשה (שם בדוי), ובשעה 7:03 בבוקר הצליח לשכנע אותה לקבל גט, לא לפני שהזמין לה פיצה עם זיתים.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com