אסי צובל
אסי צובלצילום: פרטי

לא למדתי כלום מהקורונה. אולי חוץ מזה שלמחלה הזו, כמו לכל המחלות וכמו לכל יהודי שמכבד את עצמו - יש שני שמות.

השם הרשמי שנתנו בברית מילה כדי לרצות את הסבתא והשם שקוראים בחבר'ה. COVID-19 שם שמזכיר עדכון תוכנה (אנטי וירוס?) וקורונה - שם כיף, קליט, מחליק בגרון שהנהנה הראשי מהשם הזה הוא כמובן צ'ס הארט - מנכ"ל קלסברג.

מסתבר שגם קלישה סופר מוצלחת, שהוכיחה את עצמה אלפי פעמים, יכולה לאבד משמעות ברגע. נראה אתכם נכנסים למפעל 'בירה קורונה' ומצטטים את הקלישאה 'אין יחסי ציבור גרועים'.

חוץ מזה- לא למדתי כלום מהקורונה. אולי עוד דבר אחד- שדיכאון מאוד טוב לדיאטה. מאידך האופטימיות שאחרי הדיכאון... זה כבר מסוכן לבריאות. כשהתחיל הסגר- מרב לחץ והלם הפסקתי לאכול. ירדתי ממש במשקל. ידעתי שיש סכנה שאני אמות צעיר ועני לפחות אני אהיה חתיך.

במהלך המשבר מאמני ספורט למינהם ניסו לשכנע אותנו שפחמימות זה רע. אבל מה אני יכול לעשות? אצלי שוקולד שווה שמחה! קראתי פוסט אחד של דיאטנית מפורסמת שמרוב יאוש כתבה: סוכר הורג - נקודה. הגבתי לה - אבל טעים- סימן קריאה! אולי המזל שלי היה שהקורונה נפלה על פסח.

ולאשכנזי שכמוני - חג המצות הוא לא הזמן לפתוח את המקרר ולהתנחם על אוכל. הייתי צריך לחפש עיגולים אחרים של שמחה להיתלות בהם. ביום רגיל - עיגולי השמחה שלי הן עוגיות oreo. אבל עכשיו מה? לא אכלתי. לא עישנתי וגם לא התחלתי לשתות אלכוהול (בשתי מילים 'אשכנזי נטול').

היה רגע אחד - שנקודת המבט נפתחה לי. ולא- זו לא היתה חוויה הרמונית, שקטה, בליווי ציוץ ציפורים ורחש פכפוך נחלים. ההפך- ממש ההפך! זה היה ערב חג או ערב שבת שבא אחרי ערב חג שהיה צמוד לערב שבת ואפילו אני – שאוהב לבשל (ולאכול) - כבר נפלתי מהרגליים - ומרב עייפות הכנסתי את הרוטב לעוף לעיסה של העוגה (קלטתי רק כשהכנסתי אותה לתנור) והבנים הגדולים רצו והציקו לבן הקטן והגדולות רבו על התור במקלחת ואשתי מנסה לסיים שיחת טלפון ודיי. חלאס!! כמה אפשר?! התפרקתי לילדים מול העיניים - כמו מגדל קאפלה של שבת אחרי הצהריים.

ילדים גדלו על השיר- לאבא שלי יש סולם- מגיע כמעט עד שמים.... שאני בכלל לא מבין מה מגניב בסולם הלא פרקטי הזה, אבל זה הראש של הילדים- שיתמודדו. ואם השורה בשיר 'ואבא שלי כה רעב- אוכל ארוחה פעמיים'- גורמת להם לחשוב שאני גיבור על ולא להבין שאבא נמצא בנפילת סוכר מתמדת- גם אחלה. אבל להיות אבא, מורה, מדריך בבני עקיבא, חבר, צייר, מפעיל יומולדת, שף, טכנאי מחשבים, טכנאי טלפונים, טכנאי מזגן, טכנאי צעצועים וכספומט (מתרוקן) במשך חודשיים... זה לא היה כתוב בשום חוזה! ואין שום שירות לקוחות שיפצה אותי - כי אני שירות הלקוחות פה! אבל אז- לרגע אחד - שבו דמיינתי מה היה קורה אילו הם לא היו פה איתי בבית- נבהלתי מהשקט.

הבנתי שיותר ממה שהיה לי מזל שהקורונה נפלה בפסח, ויותר ממה שהיה לי מזל שהיא לא נפלה עלי בגיל 91 , כמו סבתא שלי, שההסגר וקבוצת הסיכון שלה- מזכירים את יגאל עמיר- להבדיל אלף אלפי הבדלות- תרתי משמע. המזל שלי הוא- שהחבורה הזו היתה איתי.

הם אילצו אותי לקום בבוקר, לבשל בצהריים, ולמצוא קומבינות ולהיתקע עם 250 ביצים לפני פסח. שלא יחסר. (דור שלישי כבר אמרתי?) אתמול בערב, חזרתי מאוחר- אחרי ארוחת ערב ומקלחות. נשאר רק להרדים את הקטנצ'יק בן ה-3. הוא די טוב במשחק הילדים הידוע- מי מרדים את אבא ראשון.

הוא ביקש שאשב לידו. תשוש וטרוד ישבתי על הכיסא לידו והמשכתי לענות להודעות ומיילים. מחכה שהוא ירדם. לאחר כמה דקות הבטתי עליו- וידוא הרדמה. אבל הוא לא..... הבנתי שלא מילאתי את מבוקשו. אמנם הנחתי את הגוף שלי על הכסא שליד המיטה, אבל לא התיישבתי לידו.

זרקתי את הטלפון הצידה. הושטתי לו יד והוא אחז בה בשתי ידיו הקטנות ונרדם מיד. הוא לא היה זקוק לאבא חזק עם סולם עד השמים, הוא הסתפק גם באבא שלפעמים גם חלש, שמושיט יד ומביט בו בעיניים.

לא למדתי כלום מהקרונה אולי דבר אחד או שניים. על שינויים וחולשות והכיף מהרעש של הילדים באזניים. (רק לא בשבת בצהריים!)