לפני שבוע ביום שישי הענקתי דרגות רב סרן לריצ'ארד בריצ'ר. מעל עשרים שנה שאני משרת במילואים. בתחילה כמפקד בשייטת ולאחרונה כמפקד יחידה מבצעית שהקמתי.
את ריצ'ארד גייסתי כחלק ממערך הפיקוד והשליטה במטה. הוא מבוגר ממני, בריטי שהתגייס כחייל בודד לצנחנים והפך לקצין. יהודי ציוני בכל רמ"ח איבריו ואיש עסקים מצליח.
הטקס נעשה בבית פרטי כי ריצ'ארד חולה בסרטן. הוא ינצח, אבל בינתיים קיבל דרגה שהייתה מתוכננת ותעודת הצטיינות שחיכתה לו כבר מיום העצמאות.
זה היה טקס מרגש מאוד ובעיני התמצית של הישראליות. חלק גדול ממשרתי היחידה הגיעו, בני משפחה וחברים, ולכולם היה נראה סביר שהוא לובש חולצת מדים ומקבל דרגות.
שירות המילואים תמיד היה בעיני אי של שפיות ומצוינות במדינת ישראל. המקום היחיד שבו הדעות הפוליטיות והמצב הכלכלי מתפוגגים.
וכן, אני יודע שתחת הצורך להגן על המולדת יש גם הווי של מילואים. יותר קל במילואים מהשכמות והשכבות של ארבעה ילדים. יש קפה שחור וחברים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. וכך אני כל שנה עם הרבה מאוד ימי מילואים. כולל בשנה האחרונה שבה הייתי כבר פוליטיקאי.
השבוע אכן קיבלתי טלפון ובו בקשה להקפיא את הפיקוד שלי על היחידה לאור העובדה שאני חבר קבינט. אני מבין את הדילמה והמשמעות. מבואס מאוד אבל מבין.
ביקשתי שיאפשרו לי העברת מקל מסודרת וימצאו פתרון ביניים שבו לא אסכן את עצמי אבל אמשיך לעשות מילואים.
משוכנע שבצה"ל ימצאו פיתרון. עד אז, אני מאחל לכל ישראלי לחוות את תחושת השליחות והאחווה שיש במילואים.