לא סיפור

הרשל'ה הפך לפקיד בנק מחוסר סיפורים, אבל זו מעשייה חסידית בפני עצמה.

יאיר יעקבי , ד' בתמוז תש"פ

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

בוקר אחד התעורר הרשל'ה בביתו הרעוע בעיירה מזרח־אירופית של פעם וחיכה שמשהו יקרה. מאחר שהמשהו שבדרך כלל קורה לא קרה, הוא נכנס למטבח והכין לעצמו ארוחת בוקר. הוא סיים את פרוסת הלחם והביצה הקשה והתיישב בסלון בציפייה דרוכה.

המשהו סירב לקרות. אחרי שעה קלה נכנסה אמא שלו, התיישבה על ידו ואמרה: "נו, מתי כבר יקרה משהו?". הרשל'ה רק משך בכתפיו. בדרך כלל המשהו קורה מעצמו.

אבל לא אישה צדקנית כאמו של הרשל'ה תשב מנגד בזמן שדברים שאמורים לקרות לא קורים, אז היא החליטה להתניע משהו בעצמה.

"קח חמישה מטבעות זהב, לך לשוק ותביא לנו סיפור חסידי טוב!" היא אמרה, במחשבה מפוכחת שאם להרשל'ה שלה לא קורה כלום, לפחות הוא יוכל למצוא משהו שקרה למישהו אחר. ואז לפחות יהיה על מה לדבר.

היא הניחה בידו את הכסף ושלחה אותו אל העולם.

הרשל'ה עשה דרכו אל השוק כשהוא מבולבל. לא ככה המשהו קורה בדרך כלל.

הוא הסתובב בשוק בחיפוש אחר סיפור חסידי טוב, אך ללא הועיל. באף מקום לא הצליח למצוא סיפור חסידי למכירה. הפנים שפגש בשוק היו עגמומיות ועצובות, ובכיכר העיירה ראה הרשל'ה עשרות קרליבכים נבוכים, אוחזים גיטרות ולא יודעים את נפשם.

"כל הסיפורים החסידיים התפוגגו, נעלמו כלא היו!" אמר לו קרליבך אחד בניגון, "מה אני אמור לעשות עכשיו, הא? בלי סיפור טוב אני סתם מישהו עם גיטרה שעושה Am, Dm שלושים פעם ברצף".

"אני לפעמים עושה G כשיש תחושה של התרה", התערב קרליבך אחר, "אבל עכשיו אין לא אקספוזיציה ולא שיא ולא התרה".

המצב היה לא טוב.

בירור קצר העלה שכל הסיפורים נרכשו על ידי סוחר עתיקות מסתורי וננעלו בכספת. אותו סוחר אומנם לא התחבר מי יודע מה לז'אנר, אבל הוא ידע לזהות מוצר שיש לו ביקוש, ולכן החליט למנוע טוב מבעליו עד שמחיר הסיפורים ירקיע שחקים והוא יוכל לעשות את הונו.

"אתה חייב לשחרר את הסיפורים", הפציר בו הרשל'ה, "טיפוס עם שם כמו שלי צריך שיקרו לו דברים", ניסה לדבר על ליבו.

אבל ההנחה הסמויה שמדובר היה באדם בעל לב הייתה לכל הפחות ניתנת לוויכוח.

"לדעתי המניה הזו עוד רחוקה מלשקף את הערך האמיתי שלה", הסביר הסוחר בקור רוח, "נחכה עוד שנה שנתיים ונעשה את המכה".

הרשל'ה הבין את המלכוד: ככל שיתחנן יותר, כך יחשוב הסוחר את הסיפורים ליקרי ערך יותר, ויימנע מלהשיב אותם. אז במקום לבזבז את זמנו על לב האבן, הוא יצא אל העיר והחליט לנסות לגרום למשהו לקרות.
הוא איבד בכוונה את המעיל המפואר שחיים החייט ביקש ממנו למסור לפריץ, הוא מכר את כל רכושו כדי לקנות אתרוג מפואר לרב העיירה, והוא אפילו נכנס באמצע קבלת שבת לבית הכנסת והתחיל לנגן בטובה.
אבל כלום לא קרה ואף סיפור לא התפתח. הפריץ סלח לו על איבוד המעיל, לרב לא היה מה לעשות עם אתרוג באמצע יולי, והטובה, שתהיה בריאה, השתלבה במפתיע עם 'אנא בכוח' של עובדיה חממה.

לאט לאט נעלמו הקרליבכים מכיכר העיירה, אנשים התחילו לשכוח שפעם דברים היו קורים, והרשל'ה הרים ידיים. בלית ברירה הוא שינה את שמו ליוגב והלך לעבוד במערכות מידע בבנק. הימים חלפו, ועם הזמן גם יוגב התקשה לזכור שפעם הוא היה הרשל'ה שדברים היו קורים לו ושהיה אפשר לספר עליהם.

חודשים לאחר מכן התבקש יוגב לחנוך את אבנר, עובד חדש שעבר לקיוביקל הסמוך. אבנר המדובר התעניין במקום עבודתו הקודם של יוגב, וזה נעתר לבסוף וסיפר לו שפעם מזמן הוא בכלל היה הרשל'ה שקרו לו דברים, עד שיום אחד הדברים הפסיקו לקרות, ולמרות כל מאמציו לגרום למשהו לקרות הוא נכשל, ולכן הוא עכשיו בקיוביקל, מספר סיפורים על דברים שלא קרו.

אבל מה שיוגב שהיה פעם הרשל'ה לא ידע זה שאבנר המדובר, שהתבונן בו כעת בעיניים כלות, היה בעצמו פעם קרליבך. הוא שלף ביד רועדת יוקללי קומפקטי שהתחבא בתיק המחשב שלו והחל לפרוט Am, Dm ולחזור על הסיפור של יוגב שהיה פעם הרשל'ה. הוא יצא מהבנק והתחיל להסתובב ברחובות ולספר את הסיפור שוב ושוב ושוב, והסיפור התחיל להתגלגל מפה לאוזן, מהרשל'ה אחד להרשל'ה אחר, מקרליבך לקרליבך, עד שהגיע לסוחר עתיקות אחד שכבר שכח מאלפי הסיפורים שצברו אצלו אבק בכספת. והסוחר הזה אומנם לא התחבר מי יודע מה לז'אנר, אבל גם הוא ידע שלסיפור כזה צריך להיות סוף אחר מאשר קיוביקל ומערכות מידע. ומי בכלל רוצה להיות האיש הרע בסיפור חסידי.

אז הוא שחרר את הסיפורים לחופשי, וכיכר העיר שוב התמלאה התרחשויות מוזרות מלוות במלודיה עקבית.
והרשל'ה התעורר שוב בביתו הרעוע בעיירה מזרח־אירופית של פעם וחיכה בנחת למשהו שיקרה. אחרי הכול טיפוס עם שם כמו שלו, צריך שיקרו לו דברים.

jacobi.y@gmail.com