הגיע זמן בצלאל

הבית היהודי מת והציונות הדתית חייבת בית שלא יחליף בכל רגע את שמו, שלא עשוי משברירי מפלגות. זה תהליך לא פשוט שחייב להתחיל כעת.

איתמר סג"ל , ז' בתמוז תש"פ

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

בישראל כמו בישראל, הבחירות עלולות להגיע ממש מחר, מוקדם מהצפוי ובהתראה קצרה. כעת, אפשר למרוח שוב את הזמן, להתעסק בהמון דברים חשובים, ושוב נמצא את עצמנו רגע לפני הבחירות מתלבטים בין הימין החדש אם חזק הוא לעמוד בפני עצמו, הרפה, המעט הוא בן גביר אם רב.

שוב תצטלמו מתרוצצים במסדרונות הכנסת דקה לפני הגשת הרשימות, מאחדים רשימה ברשימה, מתקוטטים ומתווכחים על ההרכב, על חלוקת השרים ואפילו על שמה של המפלגה. ככה כמובן, לא מנצחים. הסקרים האחרונים מראים עלייה יפה בתמיכה של הציבור ב'ימינה', אך סקר כמו סקר, דמותו כקיקיון שהיום בא ומחר אבד, לא נודע כי בא זכרו.

לאחר שלוש מערכות בחירות לא פשוטות בהן איבדה הציונות הדתית את רוב כוחה וסיימה בספסלי האופוזיציה האפלוליים והממרמרים לצד היבא יזבק ואיווט ליברמן, מתברר למעלה מכל ספק שבציונות הדתית יש מקום למפלגה אחת בלבד. את המפלגה הזו יש לשקם או להקים מחדש, לבנות לה מוסדות ולהתכונן מרגע זה לסבב הבא, וזה בדיוק הזמן, כי גם ככה אין באופוזיציה יותר מידי מה לעשות.

במפלגה הזו ישמשו יחד מתן כהנא ואורית סטרוק, איילת שקד ומוטי יוגב. השאלה האמיתית היא מי בראש, מי ראוי להנהיג את הציונות הדתית, מי יכול להצמיח את הכנפיים שנתקצצו, מי יוכל להרים מעלה את המבט, להדליק את הזיק בעיניים, להשיב את הצבע ללחיים ואת הלהט והרצון בלב להיות חלק ממגזר, להיות גאה בקבוצת שייכות של הציונות הדתית המחברת לה קודש וחול, מדינה ותורה, ספרא וסייפא.

בנט הביא 12 מנדטים, את זאת איש לא יקח ממנו. אך בנט רצה כל העת להיות עם ולהרגיש בלי. לקבל את תמיכת הציבור, רבניו ועסקניו, מבלי להיות מחוייב. בנט כבש בסערה את ראשות הבית היהודי, והופתע לגלות שעם הנדוניה באה גם כלה שזקוקה ליחס, לתקציבים, ובעיקר למנהיג מכוון שלא בוש בה.

איילת שקד עשתה רבות כשרת משפטים, את זאת איש לא יקח ממנה. אך מתברר שהיא אינה מתאימה לעמוד בראש, כפי שלא כל מנהל טוב מתאים לשמש כמנכ"ל.

הבית היהודי מת, תם עידן, והציונות הדתית חייבת בית. בית יציב, קבוע, מאחד ורחב. בית שלא יחליף בכל רגע את שמו, בית שלא יהיה עשוי משברירי מפלגות. זה תהליך לא פשוט והוא חייב להתחיל כעת.

אם ישאלו לדעתי, הגיע זמן בצלאל. הצעיר המחוצף שהוכיח לכולם שאין כמוהו כמחוקק, וגם קצר תשבחות כשר לאחר קדנציה קצרה. בצלאל הוכיח נאמנות עקבית לציבור ממנו בא, והוא בשל להנהיג. ומעל הכל – מדובר באדם חרוץ, ישר ואמיץ.

אין ספק, כאשר יודיע בצלאל על כוונתו להנהיג את הציונות הדתית, יקומו צקצקני הדור ויקישו בלשונם. זה סולד מזקנו, זה מסתייג מגודל כיפתו, זה מזכיר לו חטאיו הראשונים, זה ירא מאמונתו וחרדליותו. הנה כי זה, הרי זה יהיה מבחנם הגדול של הליברלים בציונות הדתית. אלו שתבעו מכלל הציבור, כולל השמרנים שבו, להצביע לבנט, יאלצו להוכיח את מידת הכלתם ופתיחותם כאשר יתבקשו להצביע למפלגת המגזר כשבצלאל על כיסא היו"ר.

לדידי אין כל ספק, כאשר ישב בצלאל על כסא מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית, יעמוד לו כשרונו לאחד תחתיו את מרבית השורות, ואף למשוך, גם אם לא בבת אחת, מצביעים שנרתעים בשלב זה מהדמות השובבה, וכאשר יגלו שהוא לא מזיק כפי שחשבו, ישובו אף הם לביתם הפוליטי הטבעי.

על הציונות הדתית לבחור את דרכיה ואת דגליה, וראש לכל את העומד בראשה הפוליטי. מתי? אתמול. ואם לא אתמול, היום. מקסימום מחר. השאלה המשמעותית יותר היא איך וכיצד. האם על ידי מפקד רחב, או שמא בדרך אחרת? אין זו שאלה פשוטה כלל ועיקר. אך זו ודאי נדע – אין זמן לישון, והעבודה רבה.