כך סייעה סבתו של עמנואל מורנו למבצע אנטבה

לקראת מבצע אנטבה ליקט צה"ל מידע על הטרמינל. סבתו של עמנואל מורנו שהייתה בין החטופים תידרכה עם המידע שליקטה. 44 שנים למבצע.

שמעון כהן , ז' בתמוז תש"פ

בני הערובה ממבצע אנטבה נוחתים בישראל
בני הערובה ממבצע אנטבה נוחתים בישראל
צילום: MOSHE MILNER לע"מ

בימים אלה מצוין מלאת 44 שנים למבצע חילוץ החטופים באנטבה. נינט מורנו ז"ל הייתה אז בין החטופים ששוחררו טרם המבצע והתחקיר שבו סיפרה לשליחי צה"ל בצרפת על המתרחש באנטבה היה לעזר רב בידי מתכנני המבצע.

נינט ז"ל היא סבתו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל. בשיחה עם ערוץ 7 מספר אביו ובנה של נינט, אילן מורנו, על תרומתה של אמו לתכנון המבצע.

"ההורים היו גרים בקנדה. ב-76' זה היה ארבע שנים אחרי שעלינו ארצה. עמנואל היה אז בן חמש. אימא הייתה בדרך חזרה בדרכה לפריז להשתתף בחתונה של בת דוד שלי. בדרך לטיסה לפריז היא עברה דרכנו. במוצאי שבת ערב הטיסה חזרה לפריז, אימא שהייתה קצת מפונקת, הלכה לישון מאוד מוקדם כי הטיסה בחברה בלגית הייתה מאוד מוקדם. אמרתי שזה לא בשבילי לקום כל כך מוקדם וכל הלילה נאבקתי כדי להשיג לה כרטיס טיסה בחברה אחרת, והשגנו טיסה בשמונה בבוקר", מספר אילן מורנו.

"כשהגענו לשדה התעופה פגשנו זוג מכרים, פרופ' לבני ואשתו, שליוו את הבן שנסע לנסיעת בר מצווה בפריז. הם ביקשו שהוא יתלווה לאימא שלי והוא ייקח את המזוודות. שידוך מצוין. החיבור הזה עם אותו ילד היה חשוב מאוד להמשך הסיפור".

אילן מספר על החשד המיוחד שהתעורר אצל החוטפים לגבי אמו כאשר התבקשו הנוסעים להעביר דרכונים ולאמו היו כמה וכמה דרכונים בהם דרכון מרוקאי, ספרדי, בלגי, צרפתי, קנדי, גרין קארד אמריקאי, וכשהיא הוציאה אותם הדבר נראה חשוד לחוטפים, בין השאר בשל גילה הצעיר יחסית.

"כשהגיעו לאנטבה ביקשו מהנוסעים לא לפתוח את החלונות. היא פתחה וראתה שהפלשתינאים מתקבלים בצהלה ושמחה על ידי החיילים האוגנדים. זו נקודה חשובה כשהיא תספר את הסיפור בפריז", אומר אילן.

לאחר ההפרדה בין היהודים המובהקים והישראלים לשאר הנוסעים מצאה את עצמה נינט מורנו בחלקו השני של האולם, כאשר הילד שהוצמד אליה נותר בחלקו היהודי והישראלי של האולם. "היא חשבה כל הזמן מה קורה איתו", מספר אילן. "האולם הופרד על ידי שירותים כימיים. היא נכנסה לשירותים מהצד של הזרים דילגה מלמעלה ועברה לצד הישראלי כדי לפגוש את הילד. כך היא עשתה כמה פעמים ביום ולמעשה היא הייתה היחידה שידעה מה קורה אצל הישראלים".

את רשמיה מהביקורים החפוזים בחלקו הישראלי של האולם שרטטה נינט בפנקס שאותו שמרה ובו רשמה לעצמה רשימות, מתכונים ועוד. "היא שרטטה את כל מה שהיא ראתה שם, את האולם, את מיקום החלונות, מה רואים משם, מיקום הישראלים, את הקרטונים שהיו מחוברים בחוט חשמל מתחת לחלונות".

אופיה הדעתני של נינט מורנו הביא אותה לעימות ישיר גם מול מפקד חוליית המחבלים. ביום ראשון היא יצרה קשר עם מפקד החוליה, גרמני דובר ספרדית שהיה גר בארגנטינה. היא אמרה שהיא חולה ואין לה תרופות. הוא אמר לה שמחר נשחרר קבוצה ראשונה ואת תהיי בקבוצה הזו. ביום שלישי שחררו כמאה נוסעים ראשונים והשם שלה לא היה. היא כעסה עליו שהוא הבטיח ולא מקיים. כנראה הפלשתינאים מנעו את השחרור שלה אחרי שהם כעסו עליה בגלל ריבוי הדרכונים שלה", מספר אילן.

"ביום חמישי התקרבו למו"מ לשחרור קבוצה נוספת. אבא שלי היה בקנדה ואנחנו שמרנו על קשר טלפוני מתמיד עם הצלב האדום בקניה כדי להתעדכן. ידענו שבמהלך היום תשחרר קבוצה נוספת. אחותי שבאה מניו יורק אמרה שיש לה תחושה שדברים מתרחשים. במהלך היום עדכנו אותנו שעה אחרי שעה על התקדמות המו"מ".

"בשעה שמונה או תשע התקשרו וסיפרו שיש מאה נוסעים במטוס שמשתחררים. מאוחר יותר הודיעו לי שהיא לא מופיעה. אחר כך אמרו שיש 102 נוסעים אבל במטוס יש רק מאה שמות. אחר כך סיפרו שהצטרפו שתי נשים נוספות", מספר אילן ומתאר את ההתרחשות שגרמה לכך שאמו נכללה בכל זאת בקבוצת המשוחררים השנייה, ומסתבר שללא הנחישות והתקיפות שלה זה לא היה קורה. "ביום חמישי הקריאו לפני כל הנוסעים שהיו מכונסים באולם את רשימת השמות של האנשים המשוחררים ואנשים יצאו אחד אחרי השני לכיוון המטוס. אחרי מאה שמות לא היה שם השם של אימא שלי. היא פנתה לפני כולם למפקד ושאין לו מילה והוא הבטיח ולא קיים. הוא אמר לה שבסדר, היא יכולה להצטרף. היא הלכה למטוס אבל הערבים הורידו אותה מהמטוס בכוח. היא חזרה לאולם ופנתה למפקד ואמרה לו 'אתה לא מפקד על כלום, הם המפקדים האמתיים כאן'. הוא אמר לה אני אקח אותך. היא אמרה לו 'אני לא הולכת בלי אחותי'. תפסה אישה כלשהי ואמרה שזו אחותה. הוא אמר לה שהיא יכולה לקחת אותה איתה".

בפריז נערכה קבלת פנים למשוחררים ומורנו מספר כי התברר שאישה אחת אינה מוכנה לרדת מהמטוס, זו הייתה אמו שהודיעה שלא תרד אל קבלת הפנים בלי להתקלח ולהחליף בגדים אחרי שבוע. לא נותרה ברירה אלא להביא לה מים בג'ריקנים להתקלח ובגדים של דיילת. "מישהו משירותי הביטחון ביקש לראיין אותה והיא סירבה ואמרה שהחלטנו לא להתראיין עד שאחרון החטופים ישתחרר", מספר אילן.

"השגריר רוזן שאל אם היא תהיה מוכנה לדבר איתו. היא התלוותה אליו לשגרירות, שם היא פגשה שם את עמירם לוין, שהיה בעבר גם מפקד היחידה. היא הוציאה את הפקס עם שרטוט מיקום החלונות, מיקום החיילים והמחבלים וכו'. היא הזכירה גם את קבלת הפנים החמה שהאוגנדים עשו להם, כך שלא היה ספק שהאוגנדים לא קרבנות אלא שותפים לסיפור הזה. בזה היה מענה לשאלת היחס שנכון להתייחס לאוגנדים במהלך המבצע, אם לירות בהם או לא".

מוסיף מורנו ומספר כי מאחר ואת בית הנתיבות באנטבה בנתה חברת סולל בונה היו בידי צה"ל תכניות הבניה של המקום, אך התברר שהאוגנדים הרחיבו והגדילו את האולם הרבה מעבר לגודלו המקורי. הדבר התברר בעקבות צילומי אוויר של טייס שנשלח למשימת צילום ממטוס ריסוס חקלאי. התמונות שצילם הראו את המבנה גדול מכפי שידע עליו ישראל.

במשך שנים לא הייתה כל הוקרה רשמית של מישהו ממערכת הביטחון לנינט מורנו על רצף האירועים הזה, ובמשפחת מורנו, מספר אילן, כבר התחילו לפקפק באמיתות הסיפורים שהסבתא מספרת, עד שבמוזיאון שהוקם ברמת אביב באולם שהוקדש לזכרו של יצחק רבים הוקדש קיר שלם המספר על נינט ז"ל תוך אזכור נכדה, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל. "לא ידענו אם הכול נכון או שמדובר בסיפורי סבתא", הוא אומר ומוסיף כי רק אחרי שגורם אובייקטיבי כמו המוזיאון סיפר את סיפורה של הסבתא הכירו גם בני המשפחה באמיתות הפרטים.

האם הסיפור המשפחתי על הקשר למבצע המפורסם ביותר של סיירת מטכ"ל הוא שהוביל את הנכד, עמנואל, לשרת ביחידה. "אני לא יודע", אומר אילן מורנו ומספר כי במשפחה שאלו את השאלה הזו לא פעם, אך שם גם זוכרים שעמנואל לא רצה מלכתחילה להגיע לסיירת מטכ"ל אלא להגיע לחטיבת גולני ובחר בסיירת רק בעקבות לחץ של חברים, כך שלטעמו אמנם יכול להיות שהדבר השפיע אך הוא כלל לא בטוח בכך.