טיול טרקטורונים לזכר האני

האם המטיילים חזרו לנופי ארצנו? יצאנו לבדוק. חלק שני בסדרה.

אריאל פייגלין , ז' בתמוז תש"פ

טרקטורוני נוף הורדים
טרקטורוני נוף הורדים
צילום: ללא קרדיט

ממעלות הדרך מתעקלת ימינה, למעלה, אל ההר. שלט גדול יתריע בפניכם "טרקטורוני נוף הורדים" אבל זהירות, קו ההפרדה הרצוף לא מאפשר לפנות שמאלה. תמשיכו טיפה עד הכניסה לכפר ורדים, פרסה בכיכר, למטה, ימינה. הגעתם.

דבר ראשון שתראו מול העיניים, חוץ משורה של טרקטורונים כמובן, הוא תמונה ענקית של שוטר במדים. רס"ב האני טרודי ז"ל, השוטר המדובר, היה חבר ילדות של נעים, סגן מנהל התיכון המקומי ומי שייסד ומנהל את המקום. ולא, מבחינתו זו לא עוד סתם אטרקציה, זה אתר הנצחה.

"האני היה המייסד של קבוצת 'מטיילים ונהנים' בצפון" מספר לנו נעים, "בכל סופ''ש היינו מטיילים במקום אחר, כמעט אין חור בארץ שלא היינו בו. כל פעם שהיינו מגיעים לאיזור הזה שאנחנו נמצאים בו, האני זכרונו לברכה היה אומר "זה האיזור הכי יפה בארץ, וזה המסלול הכי יפה בארץ". לכן החלטתי להביא את כל תושבי הארץ למקום היפה הזה שהוא כל כך אהב".

"האני היה לא רק חבר שלי, אלא גם גיסי, ואת המקום פה פתחנו לזכרו לפני שלוש שנים. האני היה שוטר בתפקיד. במהלך מרדף בקריית שמונה הוא עלה לגג של הסופר בעקבות הפורצים, ושם כנראה דרך על פיברגלס רקוב. הגג קרס, והאני צנח פנימה מגובה של שש מטר".

אחרי שאנחנו כבר מכירים את נעים ואת סיפורו של האני, הקפה כבר הוגש לשולחן, הגיע הזמן לשאול את השאלה בגללה באנו לכאן. יש מטיילים?

"תראה, מרץ-אפריל כל המדינה הייתה סגורה, אבל מאז שהמדינה פתחה את שעריה אנשים מגיעים".

המספרים רגילים? אני מתעקש לוודא.

"רגילים" עונה נעים, "במאי-יוני המספרים היו טובים. אלינו בורחים מהקורונה, אנחנו במקום פתוח, בשדות. זה פחות מסוכן. נכון, קבוצות וארגונים יש פחות, אבל בודדים ומשפחות לא רק שהמשיכו להגיע, אלא הגבירו את ההזמנות".

צילום: ללא קרדיט

סלים כבר מחמם את המנוע לידו, ממתין לקחת אותנו לסיבוב קצר, להראות לנו את אגם מונפורט, אז אני מסמן לנעים שנשאר זמן למשפט אחד אחרון. "בואו, תכירו את האני, את האיזור שלנו, האיזור שאנחנו גרים בו וכל כך אוהבים. מבטיח שתהנו". שעה אחרי ועם כובע אחד פחות (עף ברוח, יהי זכרו ברוך) אני יכול להגיד בלב שלם, נהננו.

האמת, לא כל כך התרכזתי בנוף במהלך הנסיעה. מוריה, מדריכת הטיולים, טענה שיש אותו מספר מטיילים. אלי, בעל המסעדה, טען שיש פחות. נעים, מהטרקטורונים, טוען שיש יותר. מבולבלים? גם אני.

טוב, אין ברירה, נאלץ פשוט למצוא אותם ולשאול אותם. את מי? את "המטיילים" כמובן.

מאסתי באטרקציות מפונפנות וטיולי בית ספר, הבו לי טיילים אמיתיים, הבו לי שבילסטים. בדיקה קצרה מגלה כי הנקודה הקרובה ביותר בשביל ישראל היא חרבת חממה, חניון הלילה שמול בית ספר שדה הר מירון, ובכן, בואו ונמצא לנו שבילסטים.

לגבי מטיילים עדיין אין לי תשובה סופית, אבל לגבי בורות בכביש גישה לחרבת חממה יש לי דעה מוצקה וגלגל מפונצ'ר. את חמישים המטרים האחרונים שעד לחניון התגלגלנו על שלושה גלגלים ושלדה. אמנם הבור לא היה מתוכנן, אבל מסתבר כי אין כמו שני עלמים במצוקה כדי למשוך את תשומת ליבם של השביליסטים.

צילום: דוברות

חמישים ושמונה שניות זה משך הזמן שעבר מאז הבחינו בנו אביחי ואליה, שני שביליסטים שבדיוק עצרו לחניית לילה, ועד שאליה מצא את עצמו מתחת לרכב, מנסה לשחרר את הגלגל הרזרבי. בינתיים, הספקנו לגלות כי שניהם למדו בכיתה עם אחי הגדול (הדוסים השלובים האלו), וכי הם התחילו את שביל ישראל מתל דן ביום ראשון שעבר.

"כבר שבוע שלא שמנו מסכה" הם משוויצים, "מבחינתנו זה הזמן האידיאלי לטייל. נכון, יש מלאכי שביל שביקשו באתר שלא יבואו אליהם בגלל המצב, וגם משפחה אחת שאירחה אותנו וביקשה שנקפיד על מרחק, אבל רוב מלאכי השביל עדיין מארחים ועוזרים. באמת, לטייל זו הדרך האידיאלית לברוח מהקורונה".

ומה אם המצב יחמיר? אני מקשה. "לנו זה לא ישנה" הם עונים, "אנחנו בטבע".

טוב, אין זמן לזה עכשיו, חגי צריך עזרה עם הגלגל. הרמנו את הרכב עם ג'ק, פתחנו את הברגים, אבל משום מה הגלגל פשוט מסרב להתנתק. אין ברירה, נתקשר לארגון 'ידידים'.

"איזה רכב?" שאל המוקדן, "סיטרואן ספייסטורר? יש לך כוח? מעולה, בלי שאלות. תסתובב עם הגב אל הגלגל, תן בעיטה אחורה עם רגל ימין. עכשיו עם רגל שמאל. יצא? מעולה. ערב טוב". מזל שיש כמה אנשים טובים בעולם של גלגלים מפונצ'רים.

אוקי, סיום קצת מבאס ליום, אבל מצאנו מטיילים וקיבלנו תשובה. אבל אולי זה רק השביליסטים? מה עם הזוגות? מה עם הדייטים הרומנטיים בחיק הטבע? במעיינות? אולי מחר נמצא לזה תשובה. מחר יהיה יום חדש.

מחר ניסע לעמק המעיינות.