כשפיטורין, הלכה ואתיקה נפגשים

האתגר הכואב והרגיש של פיטורין מניב לא מעט שאלות אתיות סבוכות. לפטר ותיקים או צעירים? לפטר חלק או לקצץ לכולם? איך לפטר ברגישות?

שמעון כהן , ח' בתמוז תש"פ

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו
צילום: אריה כץ

לא מעט מפעלים ובתי עסק מתמודדים בימים אלה עם סוגיית הפיטורין של עובדים עקב משבר הקורונה.

האם נכון לפטר את העובדים הוותיקים או את אלה החדשים יותר? האם נכון לפטר מספר קטן של עובדים או לקצץ משכר הכלל? על השאלות הללו ואחרות שוחחנו עם הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צוהר וראש ישיבת 'אורות שאול'.

את דבריו פותח הרב שרלו בדברי רקע המהווים הבסיס לכל המחשבה ההלכתית תורנית והאתית סביב סוגיית הפיטורין: "פיטורין הוא נושא מאוד רגיש וכאוב בעיקר למפוטרים אבל גם למפטרים ויש להתייחס לזה בחרדה אנושית אבל יש כאן גם חרדת קודש כי יש כאן היבטים הלכתיים, מוסריים ואנושיים כמו לכל סוגיה, ובעניין הזה צריך להיות מודעים שהתורה, בעיקר זו שבעל פה, עוסקת בהיבטים הללו".

"אפשר לדבר על ארבעה פרקים. הראשון הוא היסוד הלכתי שאומר ששלך קודם לשל כל אדם והאחריות הראשונית היא לקיומו של העסק. מי שיגיד שמבחינה הלכתית אסור לפטר, מבחינה הלכתית זה לא נכון וגם לא ברמה הפרקטית כי עסק חייב לקיים את עצמו. בנוסף, המחויבות היא לא רק כלפי העסק אלא גם כלפי הלקוחות, הספקים ועוד. חלק מהשיקולים שצריכים להילקח בחשבון הם השיקולים סביב זה שמדובר באחיך וחייבים לעשות כל מאמץ לקיים את העסק עם העובדים הלא מפוטרים ולבחון אם יש דרך אחרת".

מוסיף הרב שרלו בדברי הרקע ומציין כי ההתייחסות בפוסקי נוגעת לשורת שאלות עוד בטרם ההחלטה על הפיטורין וסדר הקדימויות בהן. בין השאר הדברים תלויים בשאלות כמו מי זקוק יותר לפרנסה, צעיר בעל אופק או מבוגר, מי שיש ילדים ומשפח שתלויה בו וכו'.

הסוגיה הרביעית נוגעת לשאלת ה'איך', שגם היא משמעותית. "חלק בלתי נפרד מ'לא תונו איש את עמיתו', לא תצערו איש את עמיתו, עם השראה למצוות הענקה, מחייב אותנו לראות איך אנחנו מסייעים לו גם מבחוץ", אומר הרב הרואה בארבעת הפרמטרים הללו חלק בלתי נפרד משיקולים אנושיים ולא רק תורניים הנוגעים לסוגיה זו.

כשהוא נשאל בסופו של יום כיצד ניתן לקבוע מי הראוי יותר להישאר בעבודתו, המבוגר או הצעיר, בעל המשפחה או זה שאינו כזה, מציין הרב שרלו כי מדובר בשאלות המזכירות את ימיו בועדת סל התרופות כאשר השאלות וההכרעות נוגעות לעתידם של בני אדם רבים ו"כולם צריכים את התרופות וזה קורע לב".

"צריכים להתחשב בשלושה פרמטרים, מי זקוק יותר, ככל שביכולתו של המעביד לדעת, למי יש אופק לפרנסה אחרת, והפרמטר האחרון בה הוא שהאחרון שבא הוא הראשון שהולך".

הרב שרלו מדגיש גם כאן כי ההכרעה מתקבלת בכפוף לטובת העסק. האם ניתן לסמוך על בעל העסק שיידע להפריד בין רצונו האישי לבין טובת העסק מבלי לטשטש בין שני אלה, גם ברמה האובייקטיבית? הרב שרלו מבהיר: "אני לא מפקח על בעלי העסקים ואין למישהו סמכות לשפוט את בעל העסק. תפקידנו כעוסקים בפסיקה ובאתיקה הוא להציב את מערכת השיקולים הראויה. התורה נוקטת במילה 'אחיך' וזה המצפן שצריך ללכת לאורו. במצוות האלה כתוב 'אני ה'' לא פעם. אלו עניינים המסורים ללב. לא אשפוט אף אחד על תהליך פיטורין. למישהו מבחוץ אין את היכולת לשפוט".

"תפקידנו הוא הצבת המטרה והשיקולים והמודעות לכך שהתהליך יכלול בתוכו גם שיקולים הלכתיים ואתיים. מעבר לכך המעסיק נמצא מול עצמו, הקב"ה העובדים, העסק וכו' ומעבר לזה תפקידו לעשות הטוב והישר בעיני ה'".

הרב שרלו מציין כי אכן הדברים כאן לכאורה גמישים יותר מהנחיות ההלכה החד משמעיות בסוגיות אחרות שבהן ההכרעה היא מותר ואסור, עשה ולא תעשה, "במצוות כאלה העניין יותר מסובך. במצות שבין אדם לחבירו הדברים מורכבים יותר מאשר בעניינים שבין אדם למקום שם הדברים קלים יותר ואיתם המותר והאסור. בבין אדם לחבירו הדברים יכולים להיות נתונים לפרשנות והתורה עצמה לימדה אותנו שלא יכולות להיות הגדרות חד משמעיות וברורות ולכן בהרבה מצוות שכאלה היא חותמת במילים 'אני ה''. היא מפנה את הדברים כמסורים ללב, היא מהווה מצפן וכיוון אבל לא מורה על התנהלות באופן פרטני. גם החפץ חיים עסק באיך ופחות במתי כן ומתי לא".

על שאלת ההעדפה בין פיטורין של חלק מהעובדים והשארת האחרים על פני קיצוץ רוחבי של כולם, משיב הרב שרלו: "המקורות אומרים שיותר נכון להעסיק את כולם במשכורת יותר נמוכה. אם כי גם לזה יש גבול. אם יש שתי אפשרויות שהמרחק ביניהן לא גדול כלכלית יהיה נכון להעניק עבודה לכולם, גם אם במחיר נמוך יותר".

להלכה יש גם אמירה לאופן שבו על מעסיק לבצע את המשימה הקשה ולא נעימה של פיטורי עובד, וזאת בהתאם לעיקרון הרגישות והשאיפה שלא לצער את הזולת. "נראה כדבר פשוט שבכל מקום שמסתכלים בהלכה, שאלת הרגישות לכאב היא עיקרית והמצווה העיקרית היא 'לא תונו איש את עמיתו'. מילת ההונאה היא לא כמו זו של היום. היום מדברים על הונאה כהונאה כלכלית, כסוג של מעילה או שקר.

בלשון התורה המילה הונאה משמעותה היא צער, לא תצערו איש את עמיתו. גם במסחר איסור ההונאה אינו נוגע לכסף אלא ליחס. יש איסור לצער בני אדם וזה צריך להיות המצפן. פיטורין הוא מעשה מצער וכואב, וכחלק ממצוות התורה צריך לנסות צמצם את הכאב ככל הניתן, לחזק ולעודד ולחשוב לא רק במילים מה ניתן לעשות כדי לאפשר למפוטר לפרנס את עצמו ואת משפחתו כחלק מהיותו אחינו, חלק מהבין אדם לחבירו הבסיסי ביותר שיכול להיות".