תסתכל בקנקן -
על חתונות הקורונה, תפוצ'יפס, וההזדמנות להתמקד בעיקר

כל מי שזכה להיות שותף ל"חתונות קורונה" חש עד כמה האוירה שנוצרת מיוחדת, עדינה ומבטאת את הדבר האמיתי - הקמת בית בישראל.

הרב רונן טמיר , ח' בתמוז תש"פ

אילוסטרציה
אילוסטרציה
iStock

רבות כבר נאמר, ונכתב, על התקופה המוזרה בה אנו נמצאים, על האתגרים והקשיים, ועל הרווחים שניתן להפיק מהם.

הקושי המרכזי בעידן הקורונה, מלבד, כמובן, הסכנה הבריאותית, הוא הצורך בריחוק חברתי. עטיית מסכה, שמירת מרחק והימנעות ממפגשים והתקהלויות- עלולים לייצר אצל כולנו הרגלים חברתיים חדשים, בהם נוכחוֹת ומתעצמות הבדידות וההסתגרות, וכתוצאה טבעית- מחריפה השקיעה בחיים הפרטיים.

אך ישנה גם אפשרות נוספת, לצמיחה והתקדמות דוקא מתוך הקושי. הקורונה אילצה את כולנו לייצר שפה חברתית חדשה, בה המימד הפיזי אינו המימד היחיד בתמונת חיינו. דוקא במצב כזה, בו הקרבה והמגע הפיזי מוגבלים- מתפתחת שפה חדשה לקשר, שפה רוחנית, מופשטת ובעיקר בעלת תוכן פנימי.
"תניא, היה ר' מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נידה (אסורה) לשבעה (ימים)? מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה- תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה." (נידה ל"א, ב')

במבט פשטני, מבאר ר' מאיר כי תקופת ההרחקה והאיסור שבין איש ואשתו, נועדו למטרת חיזוק הקשר והשמחה הזוגית "ביום שאחרי". הזוג נדרש "להקריב" את ימי הנידה, כדי לחדש את הגעגוע, את הכמיהה ההדדית, שתופיע לאחר מכן.

ניתן גם לראות את ההדרכה המופלאה של ר' מאיר, במבט עמוק יותר. החביבות שבין אשה לבעלה, אותה מתאר ר' מאיר, אינה רק לאחר תום ימי הריחוק. כבר בימי הנידה עצמם- רוכשים בני הזוג שפה חדשה של קשר, שפה שאינה תלויה בקרבה המוחשית, שפה של נשמות. דוקא ימי הנידה מעניקים לבני הזוג הזדמנות פז לטוות חוטים חדשים, עדינים ודקים יותר, לקשר הזוגי.

כך עלינו להבין גם את דברי רבי יהודה הנשיא (אבות ד', כ'): "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו". לעיתים, הקנקן הנוצץ מסתיר לנו את התוך. כולנו נכשלים, לעיתים, בהתמקדות יתר בקנקן, בתשומת לב מוגזמת לעטיפה החיצונית, על חשבון המימד הפנימי. מכירים את אריזת התפוצ'יפס, כמשל? את הפער המביך בין נפח האריזה לבין תוכנה? מה שיכול להיות משעשע בענייני חטיפים, הופך להיות הרבה פחות משעשע בחיים האמיתיים.

התרגלנו, כבר שנים, להפקת אירועים נוצצים, חיצוניים ומנוכרים. חתונה היא אירוע מכוֹנֵן בקנה מידה פרטי ולאומי. אך משום מה, התרגלנו להתעסק בעטיפה- כמות הסלטים, "בר פתיחה" שגומר את התיאבון למשך שבוע, ושאר נצנצים, במקום להפנות את תשומת הלב לעיקר, לדברים החשובים באמת- הקמת בית נאמן בישראל, השראת השכינה על הזוג הצעיר, ולידתה של משפחה חדשה.

באה הקורונה, והכריחה אותנו "לסדר את הקלפים" מחדש. לא עוד 700 מוזמנים, אולם זר ומנוכר, הפקת ענק של מנות גורמה, צוותי תקשורת וצילום, ותזמורת פילהרמונית. חתונה בגינה שבחצר הבית, עם המשפחה והחברים הקרובים- המאפשרת לראות את היער מבעד לעצים, לשים לב לשמחה העדינה של החתן והכלה ולא להסיח את הדעת מהעיקר.

הרב רונן טמיר
צילום: יוסי זליגר

לכן, משמחת מאד הקריאה של גדולי התורה ומנהיגי הציבור הדתי-לאומי, שהתאחדו באמירה ציבורית בהירה הקוראת לנו, לכולנו, לשנות הרגלים בעניין זה. כל מי שזכה להיות שותף למה שכבר זכה לכינוי "חתונות קורונה", חש עד כמה האוירה שנוצרת מיוחדת, עדינה ומבטאת את הדבר האמיתי- הקמת בית בישראל.

לפעמים, דברים טובים נולדים מהתמודדות מול אילוצים. התודעה הגאולית של עם ישראל נולדה כתוצאה מהשעבוד לפרעה, המשכן נבנה מהשלל המצרי שעל שפת הים, וכיבוש עבר הירדן והגולן- מהתעקשותו של עוג שלא לתת לישראל לעבור בגבולו. החוכמה בענין זה טמונה ביכולת להפיק את הרווחים הראויים בהזדמנויות הנקרות לפנינו.

איננו משלים את עצמנו, שבחלוף הקורונה לא יהיה פיתוי לחזור להרגלינו הקודמים. האתגר שעומד לפתחנו מתמקד ביכולת ללמוד ולשנות את סדרי העדיפויות, ולו באופן מסויים- לבנות שפה חדשה של תוכן, שלא תהיה תלויה במימד החיצוני, להתמקד במה שבתוך הקנקן, ולא להסתנוור מהציפוי הנוצץ שלו. אם נשכיל ללמוד זאת- והיה זה שכרנו.

הרב רונן טמיר הוא ראש מדרשת בינת, שבות רחל