אמת קורנת

כשהמדע, הרפואה והסדר החברתי שעליהם התרגלנו להישען קורסים לנוכח מגפה עולמית, זו ההזדמנות שלנו לחזור לענווה

הרב חגי לונדין , י' בתמוז תש"פ

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: ללא

הרבה סוגיות מתבררות בעקבות משבר הקורונה. אחת מהן היא סוגיית האמת: מהי המוטיבציה שלנו בעבודת ה'? האם אנו אמיתיים עם עצמנו ועם בוראנו?

עד היום לא הכרנו את המושג מגפה. קראנו על כך בספרי היסטוריה, שמענו על כך בתחזיות אפוקליפטיות, אבל לא הפנמנו את המשמעות. הפעם הראשונה ששמתי לב למילות התפילה "אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך" הייתה כעת, בימי מגפת הקורונה של חורף תש"ף.

אף אדם שחי על האדמה במאה השנים האחרונות לא חווה מגפה עולמית; לא ההורים שלנו ולא הסבים והסבתות. מגפה היא התמודדות שונה מכל התמודדות אחרת שעברנו במהלך חיינו. ההבדל נעוץ לאו דווקא בחשש הפיזי, שהרי רוב האוכלוסייה לא נמצאת בקבוצות הסיכון, אלא בצד הנפשי.

דימינו שאין עוד אתגרים משמעותיים לפנינו: הכלכלה פורחת, תוחלת החיים ארוכה, הסדר החברתי מנוהל ומשומן. גם ברגעי משבר נקודתיים דוגמת פיגוע או מלחמה - למרות הכאב והסבל, המערכות סביבנו תפקדו היטב במצבי חירום. כך גם ביחס למקרי כאב פרטיים כמו קרוב משפחה חולה - התחושה הייתה שתמיד ישנה מעטפת יציבה המעניקה רשת ביטחון.

מגפה כלל־עולמית הביאה תחושות חדשות לאנשי המאה ה־21 הזחוחים והבטוחים. תחושות של קריסת מערכות ואי־ודאות ביחס לעתיד. העולמות שעליהם השלכנו יהבנו - המדע, הרפואה והסדר החברתי - נדמו כמתמוטטים. בימים הראשונים למשבר התחושה הייתה כאוטית, ונדמה היה שאף אחד אינו יודע בדיוק מה לעשות. המגפה הביאה למאה ה־21 את הענווה.

לא כספומט

ענווה היא מושג חמקמק, ולעיתים יכולה להביא לייאוש. כדרכם של אסונות גדולים, גם ימי מגפה הם קרקע פורייה לדיבורים על 'סוף העולם'. אדם מאמין ידע, גם בעיצומו של המשבר, שאין זה סוף העולם, ושהכול יצמח לטובה. יתרה מזאת, מגפת הקורונה היא הזדמנות נדירה לפתח עבודת ה' 'לשמה'.

מגפת הקורונה פוגעת בכולם. בתחילת המגפה נשמעו קולות (שהשתתקו מהר, ובצדק) שטענו כי המחלה פוגעת דווקא בלא יהודים או 'במי שלא אוכל כשר' וכדומה. ואז, התברר שגם ציבור שומרי המצוות נפגע מהקורונה, ולעיתים אפילו ביתר שאת. פטירתן של דמויות מופת דוגמת הרב ישעיהו הבר זצ"ל היא עוד כשל בתיאוריה המדומיינת ש'אם אתנהג טוב - מיד אקבל שכר טוב מאת הקדוש ברוך הוא'. זוהי הזדמנות חשובה להבהיר: זה לא עובד ככה!

בעולם היהודי אנו לא רואים בקדוש ברוך הוא סוג של כספומט שתפקידו לספק לנו מה שאנו חושקים בו. מי שמחפש אלוקים מסוג זה איננו במקום הנכון .ההיסטוריה היהודית והאנושית מלאה באנשים טובים שסבלו ומתו טרם זמנם. הסיבה לכך שאנו מקיימים מצוות וגומלים חסדים איננה הבטחה שכך חיינו בעולם הזה יהפכו להיות טובים יותר (למרות שפעמים רבות כך אכן מתרחש), אלא פשוט מפני שזהו הדבר הנכון לעשות.

את ההבטחות שנכתבו בתורה כתגמול למעשים טובים, דוגמת 'למען יאריכון ימיך', יש להבין במשמעות העמוקה כחיבור לחיי הנצח, כפי שדורשים חז"ל - "ליום שכולו ארוך". בין כה וכה, הבעיה בהתניית מעשים טובים בקבלת גמול מיידי איננה רק שפעמים רבות אין זה כך, אלא בעיקר מפני שהתניה זו מפתחת בנפש קטנוניות, אינטרסנטיות ואף הסרת אחריות מוסרית.

לעיתים ניתן אכן להבחין בקשר ישיר בין התנהגות נאותה לבין תגמול (כפי שמכונה בלשון תורת הקבלה 'הנהגת המשפט'); אולם קיימת גם התנהלות ייחודית שבה מדרגה חדשה מופיעה, ואינה מבחינה בדרכה בעולם הזה בין צדיק לרשע ('הנהגת הייחוד'). ימי הקורונה הם ימים מובהקים של 'הנהגת הייחוד', והם זמן טוב להתחבר לאמת קורנת - עשיית הטוב לשם הטוב, לשם האמת.

אנשים לעיתים מתבלבלים ומתנים את התנהגותם הטובה בכך שיזכו לשפע שמימי כלשהו, ולא פעם מתאכזבים כשהדבר אינו מתקיים. גם נושא ה'סגולות' וה'קמעות' זוקק חידוד בהקשר הזה: ביהדות ישנה אפשרות לעשות מעשים מסוימים או לומר תפילות מסוימות במצבי מצוקה, אולם הרעיון הוא שבזכות המעשים או המילים הללו אדם מבטא את רצונו להיות טוב יותר, דבר שגורם לשינוי רצוני, אישיותי והתנהגותי; וכאשר הוא משתנה - לעיתים גם יזכה לראות שינוי במציאות הממשית (ולעיתים לא). המחשבה שעשיית פעולה סתמית או מלמול טכני פועלים כבמטה קסם - זוהי כבר מיסטיקה, ולא יהדות. זו אולי גם הסיבה לכך שרבים כל כך בורחים בימים אלו למחוזות הקונספירציות. השמועות בדבר 'ממשלת צללים עולמית' המשתילה שבבים בגופנו, אנטנות G5, ביל גייטס כמפיץ הקורונה - כל אלו הן ביטוי למצוקה פסיכולוגית. בעת שהקרקע נדמית כנשמטת מתחת לרגליים ונדמה שאין צדק בעולם - מחפשים הסברים מיסטיים ועל־טבעיים להצדיק את הסבל.

לעשות, לא להצליח

התלמוד במסכת ברכות (נט) כבר עמד על הקשר בין זעזועים עולמיים למיסטיקה. הגמרא שם מספרת על רב קטינא שחלף על פתח מערות של מכשף ('אובא טמיא') בעיצומה של רעידת אדמה ('גוהא'). אותו מכשף ניסה לתת הסבר מיסטי־דתי לזעזוע ('צערו של הקב"ה על הגלות'). אולם רב קטינא תקף את דבריו בחריפות ('הוא שקרן ודבריו שקריים'). רב קטינא ביטל מכול וכול את דברי המיסטיקן לא מפני שהמציאות היא חסרת פשר; ודאי שישנו הסבר רוחני לכל תופעה. הבעיה היא בהתניית ההנהלות האישית שלנו בכך. ייתכן שצער הגלות הוא הסיבה לרעידת האדמה, אולם אנו לא אמורים להתעסק בכך יותר מדי. אנו מצווים לעלות לארץ מפני שזוהי המצווה, בין אם תתרחש רעידת אדמה ובין אם לאו.

אנו מצויים בימים היסטוריים. ימי הקורונה הם ימים מצוינים לטיפוח אישיות שמתנהלת 'לשם שמיים', מצד האמת הצרופה. הקורונה פוגעת ללא הבחנה בין דת, לאום, גזע, מין והתנהגות מוסרית. זוהי הזדמנות לכל אדם לקיים את מה שהוא מאמין בו לא עקב ציפייה לשכר או חשש מעונש, אלא מפני שהוא חושב - מתוך לימוד תורה, שיקול דעת, התייעצות וניסיון חיים - שזהו המעשה הטוב והישר; או במילים אחרות - שזה מה שאלוקים רוצה ממנו.

כל אדם סופו למות במוקדם או במאוחר. השאלה היא לא כמה שנים חיינו בעולם הזה, אלא מה עשינו בשנים הללו. על פי חז"ל, כאשר אדם יתייצב מול אביו שבשמיים בבוא יומו, הוא יאמר סוג של וידוי הכולל בתוכו את הפסוק "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ־לֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יד). שימו לב: לא נאמר 'הצלחתי ככל אשר ציוותני' אלא 'עשיתי ככל אשר ציוותני'. אדם לא מצווה להצליח בעולם הזה, אלא לעשות כמיטב יכולתו; וזהו אינו הדבר החשוב ביותר בחיים, אלא הדבר היחיד שחשוב בחיים.

אדם כמו הרב הבר זצ"ל, מילא את חייו באור ובחסד - וזה הדבר החשוב. מאות אנשים חבים לו את חייהם. מה יכול לבקש אדם יותר מכך? מעבר לזאת אדם כזה יקבל את שכרו, בעולם הזה - או בעולם הבא.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)