הזולה נדחקת לפינה

לפני מספר שבועות, כש'הזולה של חצרוני' ערכה קמפיין גיוס כספים במטרה להציל את המקום, החליטו בוגרי הזולה להתגייס למאמץ.

הם לקחו על עצמם יעדי תרומה וחשפו את סיפורם האישי בפני חברים ומכרים במטרה להתרים אותם. הכול כדי שהמקום שהיה להם בית, לא ייסגר.

"אני זוכרת אותי נערה מבולבלת. אני זוכרת אותי רוצה לצעוק לעולם שיראה אותי, מוכנה לעשות הכול, אבל הכול, בשביל שיחבקו אותי, בשביל שיראו אותי", כתבה אחת מהן. "אני זוכרת אותי פעם אחר פעם מדמיינת מה יגידו עליי בלוויה שלי, שואלת את עצמי אם אחסר למישהו בעולם הזה אם חס וחלילה יקרה לי משהו. הייתי במצוקה נפשית לא קטנה בנערותי, חיפשתי לבבות אוהבים ולא כל כך מצאתי. ואז הגעתי לזולה".

הכותבת ממשיכה לתאר: "הפעם הראשונה שלי בזולה הייתה כשחיפשתי שירותים בשעות הקטנות של הלילה. הפעם השנייה הייתה כשרציתי משהו חם לשתות. אז פנתה אליי מדריכה אחת ושאלה אותי: 'מה נשמע?'. היא חייכה אליי כאילו אנחנו החברות הכי טובות. התאהבתי במקום הזה. רציתי להישאר ולקבל עוד מהחיוכים האלה".

כותבת ההודעה הזאת החליטה: "אני עושה הכול כדי להחזיר טיפ טיפה למקום הזה, שנתן לי כל כך הרבה. לא הגיוני שהוא ייסגר, כי הוא בית של כל כך הרבה אנשים, הוא הדבר היחיד שעוזר לכל כך הרבה נערים ונערות להתמודד עם המציאות שהחיים הובילו אותם אליה". סיפורים מרגשים כאלה, שמקפלים בתוכם דרך סבוכה וכואבת, חולקים עוד רבים שהתגייסו להתרמה. לכולם הייתה הזולה, על הצוות מאיר העיניים שבה, בית יציב ואיתן. גלגל הצלה במים סוערים.

'י־ה אכסוף' וראסטות

"אם הזולה נסגרת, זו רעידת אדמה לנוער. תישמט הקרקע מתחת לרגליים של הרבה מאוד חבר'ה. בגלל הקורונה אנחנו פועלים בדרך חלופית, עם שיחות אישיות וליווי של משפחות, אבל זה לא מספיק לחבר'ה. הם מחכים שנפתח את הפעילות כמו בשגרה. זו הצלת נפשות ממש, זו לא קלישאה", אומר אורן אסולין, שמנהל את המקום. הזולה עצמה פתוחה במשך שלושה ערבים בשבוע - שלישי, חמישי ומוצאי שבת. בחמישי ובמוצאי שבת מגיעים לשם כ־250 בני נוער ופוגשים צוות חם ואוהב, שיש בו עובדים סוציאליים, מדריכים וגם פסיכולוג. "הנערים מגיעים לעיר מתוך מטרה מסוימת, או לא, אבל אנחנו שם בשבילם". בימי שלישי מגיעים למקום 50-­60 בני נוער, ואז נוצרת אווירה אינטימית יותר.

הזולה היא לא מועדון נוער שגרתי. לא תמצאו שם סנוקר ולא משחקי מחשב. אפילו ויי־פיי אין בו. מה כן? שיחות כנות ומוזיקה. "נשמות חיות שמנגנות במעגל. לרוב זו מוזיקה יהודית, שהם לכאורה בורחים ממנה ומכל מה שהיא מסמלת, אבל זה רק לכאורה", אומר אסולין. "כשאנחנו עושים קבלת שבת ביום חמישי אחרי חצות, ובאה אליי נערה, שאני יודע איזה סיבוב היא עשתה, ומבקשת שנשיר את 'י־ה אכסוף', וכולם מנגנים ושרים אותו מההתחלה עד הסוף, ולפעמים אפילו דומעים - אז אם את עוצמת עיניים, את יכולה לחשוב שאת נמצאת בטיש בישיבת רמת גן, ואם את פוקחת אותן, את בטוחה שאת נמצאת באיזה פאב, עם כל העגילים, הגופיות והראסטות". בזולה משתדלים להטות אוזן קשבת לנערים ולנערות. לא לשפוט ולא לבקר. להאמין. "המסר הוא - אתה תמצא את הדרך שלך. אני לא יודע מה היא, אבל אני אתן לך מעטפת. אתה יכול להוריד את המסכות והשריון ולהיות אתה. אנחנו נעזור לך לגדול".

היום הזולה היא לא רק הבית הגדול והמחבק בירושלים, אלא גם מדרשת ערב לנערות בירושלים. הנערות רוצות להמשיך וללמוד תורה, "אבל בשפה של הזולה", כמו שאומר אסולין. ויש גם דירה של בנות ביישוב פסגות. "בנות שהיו בכמה מקומות, ומנהלות את הדירה שלהן מתוך אחריות. אנחנו נותנים להן כלים, כללים וגבולות, אבל הן שם כי יש להן יכולת להצמיח כנפיים". פרויקט נוסף הוא 'מרכז בניה' - מרכז הדרכה לזוגות נשואים שעברו בזולה. מי שעומדת מאחורי הפרויקט היא טליה, אחותו של בניה שראל הי"ד, שהפרויקט נושא את שמו. "אלה זוגות שלא עברו הדרכה מסודרת, ואנחנו נותנים להם כלים וליווי, בודקים אם הם זקוקים לעזרה פרטנית יותר. אנחנו מנסים לבנות היום ארסנל של אנשי מקצוע שיוכלו לתת ייעוץ בתשלום סמלי או בהתנדבות, כי מדובר בזוגות שעדיין שורדים את החיים ועוד לא התבססו".

צינור התרומות מארה"ב נגדע

שבוע ההתרמה שקיימה הזולה הצליח לקנות לה חמצן לארבעה חודשי פעילות. בתוך אי־הוודאות הבריאותי והכלכלי, המבט קדימה איננו מבטיח עתיד ורוד יותר. בעול הכלכלי נושא הרב אבי ברמן, מנכ"ל OU ישראל, שיוצא מדי חודש לארצות הברית לגייס כספים עבור הזולה ומפעלים נוספים של ה־OU המתקיימים בישראל. עכשיו, בשל הקורונה, הוא לא מעז לבקש כסף מהתורמים. "אני מדבר עם רבני הקהילה ומבין שבכל קהילה יש חמישה-שישה מקרים של פטירת בן זוג, הורה או אח. לך תדבר עם קהילה שמתמודדת עם כזה משא. הצרכים של הקהילות היהודיות שם גדלו מאוד. הם עוברים משבר קשה, אז איך אני יכול לדבר איתם על בני הנוער הנפלאים בירושלים שזקוקים לעזרתם?".

הרב ברמן נוהג לערוך ליהודים אמריקנים שמגיעים לבקר בישראל סיור בזולה. הם מגיעים, מתרשמים ותורמים. גם צינור החמצן הזה נגדע. התקציב של הזולה, שמעסיקה למעלה מ־22 אנשי מקצוע, הוא 3.9 מיליון שקלים בשנה. היא מקבלת כמה תקנים מעיריית ירושלים, 160,000 דולר מהסוכנות וכמה עשרות אלפי שקלים ממשרד החינוך. כל השאר מונח על כתפי יהודי ארצות הברית וה־OU, שהרווח מכל מוצר שהם מעניקים לו כשרות מוקדש לטובת עשייה חברתית לעם ישראל. כעת, גם מערך ההשגחה נפגע כלכלית.

עד כה הצליח הרב ברמן להשיג רק חמישה אחוזים מסך התרומות שהיה משיג בכל שנה. אבל הטענה שלו מופנית כלפי מדינת ישראל, שלא מספיק רואה את הצורך בזולה, ולא מושיטה את היד לארנק. את ארבעת חודשי הפעילות שהשיג הוא מתכוון לנצל כדי לחולל שינוי אצל מקבלי ההחלטות. "יש כאן עניין ייחודי. הנערים והנערות שמגיעים אלינו לא באים ממשפחות רווחה. אם תעשי אסיפת הורים, ההורים יגיעו עם גמרא ומסילת ישרים. רבנים, עורכי דין ורופאים. אבל הבן או הבת שלהם כן זקוקים לסיוע של הרווחה, והמדינה לא יודעת לזהות את זה". עוד מסביר ברמן שבציבור הדתי יש רתיעה מתיוג כמשפחת רווחה ומפנייה לסיוע. גם אולפנות וישיבות אינן מדווחות על בני נוער שלא הגיעו לבקר במוסד במשך חודשים. כך קורה שהנשירה של בני הנוער והצורך בתמיכה בהם אינם נקלטים ברדאר של המדינה. לדברי ברמן, צריך להבין את האופי והמנגנון הייחודיים לציונות הדתית בכל הקשור לנשירה ולתמיכה. "הייתי רוצה שהתקציב של הזולה ייכנס לבסיס התקציב. לא יכול להיות שבכל חודש אני אשב עם איזה חבר כנסת ואבקש ממנו עזרה".

הרב ברמן מסביר שהמדינה לא נותנת אפילו סעד זמני, שכל כך דרוש לזולה ולמפעלים הנוספים של ה־OU. "הם יודעים ליהנות מהפירות של ההתרמות שאנחנו עורכים בכל שנה, ועכשיו כשיש משבר הם לא יעזרו? התחננתי בפני חברי ועדת הכספים שיורידו לי את מס השכר שאני משלם, רק לתקופה הקרובה. ביקשתי שיעלו את אחוז ההחזרים על תרומות, כדי לעודד את האנשים לתרום. עשו את זה בארצות הברית, אבל כאן הם לא הסכימו".

הרב ברמן לא הוציא לחל"ת את העובדים שמדריכים בבני הנוער או מטפלים בהם, "כדי שלא יהיה מצב שנער או נערה יתקשרו והעובד יהיה באמצע ניקוי חדר מדרגות, כי הוא צריך להתפרנס ממשהו". אבל מי שלא הוציא את עובדיו לחל"ת והמשיך לשאת בנטל הכלכלי, אינו זכאי כעת לבונוסים שהממשלה מחלקת. "בהתרמה שעשינו, 5,300 משפחות תרמו לנו. קיבלנו חיבוק ענק מהציונות הדתית. אין עוד בית כמו הזולה במגזר, ואין משפחה שאין אצלה או אצל השכנים שלה בן או בת כאלה".

החיבוק חימם את הלב והוכיח עד כמה הם חיוניים, אבל זה לא מספיק. תמיכת המדינה נדרשת. "אני מוכן להמשיך לטוס כל עוד יהיה לי כוח וכל עוד אשתי תסכים לשאת בעול, אבל לא יכול להיות שהכול יהיה על הכתפיים שלי. מי שמשקיע עכשיו בבני הנוער האלה, שידע שזה אפס קצהו של מה שהוא יצטרך להשקיע בהם אחר כך, אם הדברים לא יקרו עכשיו".