כשבאמת דיכאו פה מחאות

זעקות השבר על מעצרו של תא"ל אמיר השכל, היו יכולות לזעזע גם אותנו, אם רק לא היינו חווים דיכוי אלים וממוסד פי כמה בקיץ 2005

חגית רוזנבאום , י' בתמוז תש"פ

מי דיבר אז על חופש הביטוי? חסימת כבישים במחאה על העקירה
מי דיבר אז על חופש הביטוי? חסימת כבישים במחאה על העקירה
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

לא שלטון בג"ץ, לא מתקפות טרור וגם לא המחאה החברתית הצליחו להוציא עד היום את הרב בני לאו להפגין ברחובות. "כבר שנים שלא השתתפתי בהפגנה, ולא שלא היו סיבות", התוודה בפוסט שפרסם בסוף השבוע שעבר הרב שעומד בראש מיזם לימוד התנ"ך '929' ומשמש עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. מתברר שיותר מכל מצוקותיה של החברה הישראלית, מה שטלטל את הרב לאו וגרם לו לעשות צעד מרחיק לכת מבחינתו כמו השתתפות בהפגנה, היה מעצרו הקצרצר של אחד ממובילי המחאה נגד נתניהו, תא"ל במיל' אמיר השכל. השכל, מספר הרב לאו, ניסה במשך שנים לשכנעו להצטרף למחאה נגד מה שכינה "שחיתות שלטונית", אבל הרב לאו חשש. עד למוצאי השבת שעברה. "זהו. הערב זה נגמר", כתב הרב לאו. הסיבה: "הניסיון להחתים את אמיר על הרחקה מירושלים כתנאי לשחרור ממעצר הוא גס ורע כמיטב המסורת הדיקטטורית בעולם. החל מהערב אני מצטרף אל אמיר ואל אלפי הזועקים מדם ליבם לשחרר את ישראל מראש הממשלה הציני נתניהו וחבר מרעיו".

זעקתו של הרב לאו משקפת היטב את המחאה הקולנית שהקימו מתנגדי נתניהו בשם חופש הביטוי וקדושת הדמוקרטיה, בעקבות אפיזודת המעצר של השכל בערב השבת שעברה. במסגרת הפגנה מול מעון ראש הממשלה בירושלים ביום שישי, נעמד השכל על הכביש וחסם את התנועה בשעות העומס שלפני כניסת השבת. הוא נעצר, עם שני מפגינים נוספים, ונלקח לתחנת המשטרה. לאחר שסירב לחתום על שחרור בתנאים מגבילים, שכללו הרחקה ממקום ההפגנה, הוא בילה 15 שעות במעצר. במוצאי השבת שחררה שופטת השלום בירושלים אורנה סנדלר־איתן את השכל ואת שני העצורים הנוספים ללא כל תנאים מגבילים. השופטת לא שכחה לנזוף במשטרה על דרישתה להרחיק את השכל מירושלים למשך 15 יום בעקבות חסימת הכביש, וטענה כי מדובר ב"סתימת פיות", שכן ההרחקה פוגעת בזכותו הדמוקרטית להפגין. עם שחרורו מהמעצר, הכריז השכל הרואית: "אנו חיים במציאות מטורפת. איש לא ימנע מאיתנו להפגין בכל מקום. היינו 15 שעות בכלא הדרים, לא נעים אבל גם לא נורא".

70 שנותיו של השכל, והתפקיד הבכיר שמילא כמפקד להק בחיל האוויר, שיחקו גם הם חלק משמעותי בניסיון לצייר את מעצרו של חוסם הכביש הכמעט קשיש כצעד פוליטי ולא כאכיפת חוק מתבקשת. את האג'נדה של מתנגדי נתניהו שירתה התמונה האנטי־דמוקרטית הזו היטב, אבל כשבוחנים את הסיטואציה כולה בעיניים מפוכחות, הרי שהגוזמה שאפפה את תקרית השכל הייתה יכולה להיות כמעט מצחיקה, אלמלא המציאות שמזכירה את הטעם המריר והמוכר של הסלקטיביות שבה לוקה השמאל, בלי לנסות לצייר אפילו מצג שווא של שוויון.

700 קטינים בכלא

הימים האלה, ימי תמוז, 15 שנה בדיוק אחורנית, היו ימי סתימת הפיות שביצע שלטון הליכוד, בגיבוי מתוזמר של השמאל על זרועותיו המשפטיות והתקשורתיות, במפגיני הימין. מעצר כמו זה של השכל נשמע כמו בדיחה לעומת ים מעצרי השווא והמעצרים חסרי הפרופורציה שבוצעו אז נגד מפגינים בכל גיל, מכל מין ובכל מצב. בין אם נעברה עבירה חמורה, בין קלה, ובין אם לא נעשה שום אקט שאינו חוקי, למעט עמדתך המתנגדת להתנתקות.

688 קטינים נעצרו במהלך המחאה, עוד לפני שהחל מעשה העקירה עצמו, כך דיווח בזמנו המשנה לפרקליט המדינה דאז, שי ניצן. כעשרה מתוכם נעצרו עד תום ההליכים, לאחר שהפרקליטות סברה כי "קיים סיכון ממשי" בשחרורם. יחסה של מערכת המשפט לאותם קטינים זכה לביקורת חריפה גם מהסנגוריה הציבורית, שטענה בדוח שפרסמה לאחר סיום העקירה: "נרמסו זכויות של חשודים ושל נאשמים. המופקדים על חקירה ועל מעצר נקטו מדיניות של יד קלה על ההדק, ובתי המשפט שיתפו איתם פעולה".

אחד הביטויים הקיצוניים לגישה הזו היה בפסק של שופטת העליון דאז אילה פרוקצ'יה, שבו הורתה לעצור עד תום ההליכים קטינה בת 14 שהשתתפה בחסימת כביש 4 סמוך לרעננה. פרוקצ'יה הבהירה אז כי המטרה בענישה המחמירה היא חידוד המסר של אי־לגיטימציה לחסימת כבישים כחלק מהמחאה. במקרים אחרים נעצרו קטינות לתקופות ממושכות של שבועות ארוכים בתנאים קשים.

בדוח שחיברו עמותת 'חוננו' ו'המרכז המדיני לישראל' זמן קצר לאחר הגירוש, מובאת עדותו של פרקליט שנקלע בעניין אחר לתחנת המשטרה בפתח תקווה, ונחשף ליחס אל ילדה עצורה בת 12.5: "אתמול ב־22:30­-23:00 אני וחברתי באנו לבית המעצר בפתח תקווה לראות עצורים אחרים שלא קשורים לנושא. אנו באים לבית המעצר ואז, על הרצפה, במקום שכל העולם יכול לצפות... צדה עינינו את נ.ש., כי היא קטנה מכולן. שוחחנו איתה, היא הייתה נפחדת, רעבה, מלוכלכת, לא התקלחה יומיים. לקחו את כולן לבית המעצר במעשיהו חוץ מנ.ש., שנשארה בתחנת המשטרה... היא נשארה בחדר על הרצפה עם מזרן דק בלי סדין, בלי שמיכה. הילדה העבירה שני לילות במעצר... אף כי תנאי מעצרה המחפירים הובאו לידיעת השופטת ואף אומתו חלקית בפי נציגת התביעה, נפלו התלונות על אוזניים ערלות, וכבוד השופטת דיסקין לא התייחסה לתלונות אלו בהחלטתה".

בעוון לבישת חולצה כתומה

ביומן התנתקות שפרסמה ב'ישראל היום' לפני חמש שנים אמילי עמרוסי, מי שהייתה אז דוברת מועצת יש"ע, היא מזכירה שורה של מקרים שביטאו את יחס המשטרה וזרועות החוק אז כלפי המפגינים. כך למשל, מפגינים בעיר רחובות עמדו עם שלטים על המדרכה וחילקו פלאיירים באופן חוקי. הניידת שהגיעה ללא התראה מוקדמת פשוט עצרה את כולם, ולקחה אותם למעצר בן שעות ארוכות כשהם באזיקים. עקיבא ויתקין, מפגין מרמת גן, זכה לטיפול סדיסטי במיוחד בידי קצין הסיור ערן נעים וסגנו: לאחר שריתקו אותו למדרכה, הם תחבו אצבעות לאפו ומשכו אחורה במהירות בניסיון לקרוע את נחיריו. כתב 'ערוץ 7' טוביה לרנר צילם את האירוע, וסיפר לאחר מכן על ההתעלמות הגורפת שלה זכה התיעוד: "כל הפרצוף נקרע לו, כולל פגיעה בעיניים. הקצין פנה הצידה כדי לקנח את ידיו המגואלות בדם. באותו מקום היו צלמי עיתונות רבים. אף אחד לא התעניין באירוע הקשה. העברתי את החומר המצולם לשלושת ערוצי הטלוויזיה, ואף אחד לא גילה עניין".

גם לבישת חולצה בצבע המחאה הייתה באותם ימים עילה למעצר. בטקס אזכרה לז'בוטינסקי שערכה תנועת בית"ר, הסירו ארבעה חניכים את חולצותיהם וגילו מתחתיהן חולצות כתומות עם הכיתוב 'יהודי לא מגרש יהודי'. הנערים נעצרו מיידית בידי שוטרי יס"מ, האישום: לבישת חולצה כתומה, או בלשון החוק דאז: הפרת הסדר הציבורי.

זה היה, אם כן, חופש הביטוי שלו זכו המפגינים הכתומים, שיכלו רק לחלום אז על מעצר דה־לוקס כמו זה שזכה לו השכל - שחרור מהיר, ללא תנאים מגבילים, עם מעטפת תקשורתית אוהדת וללא שמץ אלימות כלפיו.

ואם כבר השוואות, צריך לזכור שהשכל אכן ביצע עבירה - הוא חסם את התנועה בכביש והפריע לסדר הציבורי בשעות עומס. מה קרה לחוסמי כבישים אחרים? נגדם הפעיל היועמ"ש דאז מני מזוז סעיף דרקוני וגורף המכונה 'סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה', שעונשו עד 20 שנות מאסר. חוסמי הכבישים הכתומים זכו לטיפול יסודי שנע על הרצף שבין חקירות ומעצרים במתקני שב"כ במשך שבועות ארוכים, לבין ריצוי עונשי מאסר ממושכים. לילה ב'הדרים'? מבחינתם זה בהחלט יכול היה להיות "לא נעים, לא נורא", כפי שהגדיר השכל.

את תיאור היחס הדו ערכי הזה אין מתאים יותר לסגור מאשר עם דבריו של האדם שבו פתחנו. הרב בני לאו, זה שהזדעזע עד עמקי נפשו ממעצרו של חוסם הכבישים השכל, קבע במאמר באתר 'nrg' ממש לפני 15 שנה על חוסמי כבישים מזן אחר כי הם: "אוסף נערים ונערות, מוסתים על ידי קומץ שחצנים שאינם מהססים לפגוע ברקמת החיים של המדינה, מאיימים להבעיר עלינו את הבית. לא יעזור לנו להגדיר את אותו נוער בצמתים כ'שוליים' או 'עשבים שוטים'... אם אנחנו, בני הציונות הדתית, לא נעצור את המגמה הזו, נשלם על כך מחיר נורא".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com