בשמת סלע
בשמת סלעצילום: באדיבות המצולם

"החווה הסינית" נשמע כמו הזמנה לחוויה בטבע, אבל צמד המילים הללו טעון וכואב לרבים מלוחמי מלחמת יום כיפור בחזית הדרום מול מצרים, לאותם חיילים צעירים שגויסו למלחמה, שנמצאים כיום בגיל השלישי לחייהם ולמרות מרחק השנים "החווה הסינית" נשאר פצע מדמם בשבילם.

הדור הצעיר אולי יחשוב שמדובר באזור חקלאי אי שם בארץ סין הרחוקה, אך עבורי, המשמעות שלהן נצרבה עמוק עמוק בלב ובבטן הרכה. "החווה" היתה הדלת המסתובבת והמקום בו החיים של אבי התהפכו והנפש שלו זועזעה, וכשהוא שב הביתה הוא הביא איתו את הטראומה אלי, תינוקת בת חצי שנה, ואל אחי ואחיותי שעוד לא נולדו.

"החווה הסינית" הגיעה אלינו הביתה ביחד עם אבי כשחזר מהמלחמה, אני לא הייתי צריכה להיות שם כדי להרגיש את הטראומה שלו, כמו הקורונה היום היא הדביקה את כולנו והפכה לבת בית, אורחת לא רצויה. כולנו נפצענו מהרסיסים והנפילות, וכמו אותם לוחמים מחופרים באימה באדמה גם אנחנו התחפרנו, רק שהפעם שדה הקרב היה סלון ביתנו. עד היום אנו ממשיכים לחטוף ריקושטים, סוג של פציעה שלא נגמרת ומתחדשת בכל יום. אפילו הלוחמים של מלחמת יום כיפור לא ידעו כמה החוויה בחווה תלווה אותם לכל חייהם.  

אם החיילים עוברים הכנה וטירונות, אותי הפציעה פגשה לא מוכנה, ילדה קטנה שאבא שלה הלום קרב, שמבינה ללא מילים שמשהו אחר קורה אצלנו בבית, בלי כלים וללא שכפץ. 
כילדים ספגנו הכל. עוד לפני שפיתחתי אוצר מילים, הנפש שלי פיתחה מנגנוני הגנה מתוחכמים כדי לשרוד ולא להפגע, לזוז הצידה, לשתוק, ולהכיל. עוד לפני שלמדתי מה זה ימין או שמאל, הייתי נווטת מעולה בשדות האש והמוקשים של "החווה הסינית". אף אחד לא הסביר לי מה קורה ולא קרא לזה בשם עד שבגרתי ובשנות העשרים לחיי הבנתי. 

אבל זה היה מאוחר... כי הלם קרב הוא פיגוע רב נפגעים שפוגע לא רק בחייל שיצא להגן על המדינה, אלא גם על היקרים לו מכל כמעגלי אדווה המתפשטים במים הסוערים: בת הזוג, הילדים, המשפחה המורחבת, החברים והקהילה. 

חלפו מאז ארבעים ושש שנים אך מעט מאוד דברים השתנו ביחסה של החברה והמערכת כלפי נפגעי פוסט טראומה. היחס נשאר אלום. החברה הישראלית אומנם למדה לקבל את האחר והשונה ולהכיל גוונים ומיעוטים, אך עדיין נאלמת דום כשמדובר בהלומי הקרב, הם נשארים מאחור. 

קיים קשר של שתיקה וחשש לדבר. אני יכולה לספור על אצבעות יד ימין את מספר הפעמים ששאלו אותי "מה יש לאבא שלך?" רוצים לדעת מה יש לו? אבא שלי סובל מפלשבקים וחרדה תמידית שבכל רגע הטנק שלו יפגע. שהוא צריך להוביל אבל שדה הראיה שלו מצומצם. שהכוונת כל כך מלוכלכת שאי אפשר לראות ממנה לאן להתקדם. הוא נושא על כתפיו את משא האשמה שנשאר חי כי את החברים שלו הוא איבד בשדה הקרב. ובשדה החיים - מעטים החברים שמלווים ותומכים. כל טריגר מחזיר אותו לחוות מחדש את אירועי הלחימה - לראות את המראות, לשמוע את הקולות, להריח את הריחות כאילו הכל קורה עדיין כאן ועכשיו ולא אי שם בחולות סיני.

עם זה גדלתי, עם זה ילדים של הלומי קרב מתמודדים. הם סופגים לחייהם את הטראומה, קוראים לזה "העברה בין דורית", ממש כמו תינוק שיורש מההורים שלו את הגנים, התת מודע סופג את המסרים והחרדות את חוסר האונים וההיעדר של אבא שהופך להיות מסוגר ושותק, שבר כלי.

לא בחרתי להיות בת של הלום קרב, לא בחרתי להיות נפגעת משנה לטראומה שמלווה אותנו כמו צל בחיים הבוגרים. אני חונכתי לאהבת הארץ, לפטריוטיות ולממלכתיות, אך הפער בין האידיאלים לבין הרגשות גדול, והתחושה הקשה כלפי המדינה שנטשה את אבי וחבריו והפקירה את גורלם וגורלנו משפחותיהן, צורב. המעגל לא נגמר ולצערנו, הוא רק ממשיך וימשיך כי זה חלק מהגנת המולדת שלנו, אבל בקשתנו היא שהמדינה תיתן מענה מקצועי מבין ומכבד להלומי הקרב הותיקים, ששרדו את הסיוט במשך עשורים, ולצעירים שנפשם נפצעה במבצעים האחרונים. 

כבוגרת, כאמא לילדים, ובתוכם חייל קרבי, אני מתבוננת על המציאות במבט על וקוראת- חברים, הגיע הזמן לשינוי! הגיע הזמן לתקן את העוולה המתמשכת כלפי אותם גיבורים שקופים שבנפשם ובגופם איפשרו למדינת ישראל להמשיך בשגרת חייה. הגיע הזמן לגלות אומץ חברתי ולשנות את ההתייחסות כלפי המשפחות והילדים שמשלמים מחירים כבדים. הגיע הזמן שמדינת ישראל תתעלה מעל שיקולים זרים ותסייע למשפחות המרוסקות של הלומי הקרב לעמוד על הרגליים, להעניק להם הדרכה סיוע ותמיכה, ליווי משפטי בתהליך ההכרה וסיוע וטיפול בילדי הדור השני, ילדי הלוחמים שסובלים ממצוקות נפשיות רבות.

הגיע הזמן שהאנשים הטובים שחיים בארץ הזאת שעדיין יש בהם הכרת הטוב, יצעקו את הצעקה של הגיבורים השקופים האלה, גיבורי הקרב שנפשם פצועה ומדממת, והטראומה שלהם פוצעת דווקא את האנשים היקרים להם מכל: ההורים האשה והילדים ששילמו, משלמים, וימשיכו לשלם את מחיר מלחמות ישראל עד אשר מדינת ישראל תקח אחריות על ההזנחה רבת השנים.

בשם חברי ל"פורום הילדים של הלומי הקרב" אני מודה לחבר הכנסת אופיר סופר על פתיחת הלב והנכונות להקשיב לנו ולחולל שינוי.

בשמת סלע, בת להלום קרב ממלחמת יוה"כ