ירון לוץ
ירון לוץצילום: טל זיגדון

שנת השירות מגיעה לסיומה בימים אלו, וכמו בסיומה של כל שנה אני מתרגש. אולם, אני חייב להודות שהשנה אני מתרגש במיוחד. כבר עשרות שנים שהשירות הלאומי פועל והוציא מתוכו מאות אלפי בוגרים, אך השנה הזו הייתה שנה מיוחדת ושונה בתולדות השירות הלאומי.

לאורך שנות המדינה, תמיד פקדו אותנו אירועי חירום בעיקר ביטחוניים, אבל תמיד הם היו ממוקדים באזור מסוים בארץ – אם בתקופת נפילות הקטיושות בצפון, או סבבי הלחימה בדרום ועוד. באירועים אלה, מתנדבי השירות הלאומי נקראו לדגל לתת מענה במקלטים, במד"א וכדומה. אולם השנה, המגפה שכמוה לא הייתה, הפריסה הארצית, ההיקף, משך הזמן והעוצמה הם חסרי תקדים.

על רקע משבר הקורונה שפוקד את העולם כולו בחודשים האחרונים, אנו ומתנדבי השירות הלאומי מצאנו את עצמנו בזירה החברתית ובעצם בחזית המאבק הלאומי בקורונה. מתנדבי השירות הלאומי תרמו ועדין תורמים תרומה מכרעת לחוסן החברתי והאזרחי של מדינת ישראל, באמצעות התנדבות משמעותית ובחיזוק מערכות הרפואה, החינוך, הרווחה והביטחון במדינת ישראל - בבתי החולים, במד"א, בסיוע לקשישים, במוסד ובשב"כ, בכפרי הנוער והפנימיות.

המתנדבים שלנו היוו ערך מוסף וקריטי כל כך, בתקופה מאתגרת ומורכבת זו. אני משוחח מעת לעת עם הצוותים השונים, ממנהלי בתי חולים ועד מנהלי כפרי נוער, ושומע מכולם את אותם המשפטים על התרומה החשובה של המתנדבים, עכל הכרת התודה ועל הסיוע שהם קבלו מכל הלב בזמנים הללו, דבר שאיפשר להם להמשיך ולפעול בתקופה מאתגרת זו. זה מעורר גאווה.

ריגש אותי במיוחד שגם מרבית מאותם מאות בני ובנות השירות שנשלחו לביתם, עם סגירת מוסדות החינוך בתחילת משבר הקורונה, נרתמו ובחרו להתנדב במקומות אחרים ובמשימות לאומיות, שהגיעו באמצעות הרשות לשירות לאומי ומהרשויות המקומיות, שם הם סייעו בחלוקת מזון, בשמירה על קשר עם קשישים עריריים שהיו בסגר, בתגבור מוקדים רפואיים, בהפעלת ילדי צוותי בתי החולים ובמשימות חיוניות נוספות. אחרים בחרו להיכנס לסגר מבחירה, בכפרי הנוער בהם הם מתנדבים כל השנה, ביחד עם הצוות והילדים שאין להם משפחות מתפקדות, למשך שבועות ארוכים, כולל משך כל חג הפסח, רחוקים מהמשפחה והחברים.

הציבור הישראלי ידע לשבח ולהוקיר תודה ובצדק לצוותים הרפואיים, לרופאים, לאחיות, לחיילי צה"ל ולאנשי מד"א על תרומתם החשובה בימים אלו. הוא אף יצא למרפסות למחוא להם כפיים. אך לעומתם, בני ובנות השירות הלאומי לא היו מזוהים עם מדים או תלבושת ייצוגית. הם לא עשו את מה שעשו כי זה המקצוע שלהם, או כי הם קיבלו הוראות ופקודות מלמעלה. הם היו שם במאה אחוז התנדבות, מתוך בחירה מלאה שלהם, כדי לתת מהלב, מתוך תחושת שליחות עצומה, לעתים תוך סיכון בריאותם.

אני מכיר מקרוב את התדמית של השירות הלאומי. בעיני רבים מהציבור, השירות הלאומי הוא גלגל שני לצבא, כברירת מחדל. עד היום אם תשאלו ברחוב, התשובה תהיה שהשירות הלאומי, זה הבנות הדתיות שלא הולכות לצבא. אולם זה רחוק שנות אור מהמציאות.

השירות הלאומי מורכב מפסיפס מקסים של החברה הישראלית – דתיים וחילונים, יהודים וערבים, נוער בסיכון וצעירים עם מוגבלות. אני מאמין שדווקא עכשיו, בתקופה האחרונה, כולם כבר מבינים את זה. בזמן שרק כמחצית מהצעירים בגילאי 18 מתגייסים לצבא, חשוב להבין שיש אפשרות נוספת ולא פחות משמעותית, לבעלי פטור משירות צבאי, לתרום למדינה ולהשפיע, והלכה למעשה להפוך לחלק אינטגרלי מצבא העם.

הנה אנחנו ניצבים בסיומה של עוד שנת שירות, שנה מאתגרת במיוחד. משבר הקורונה עוד אתנו, לא נראה שהוא הולך לעזוב בקרוב והוא יהווה אתגר גם לאלו שיצטרפו למסלול השירות הלאומי, בשנה הקרובה, ולאלו שממשיכים לשנה נוספת. זו הייתה שנת שירות שבמהלכה בני ובנות השירות הספיקו לחוות, לתרום ולקבל כל כך הרבה. המוטו אצלנו באגודה להתנדבות הוא - "יוצרים שינוי, בונים עתיד".

זה נכון לבני ובנות השירות שבשנה הזו עיצבו את האישיות שלהם, התנסו ורכשו כלים ומשמעות לפיתוח הקרירה שלהם בעתיד. אך מעבר לזה, האפקט של ההשפעה שלהם הוא רחב יותר, כי בעזרת אותם המתנדבים מצליחה החברה הישראלית כולה להתמודד טוב יותר אל מול המשבר הגדול איתו אנו מתמודדים.