ירושלים
ירושליםצילום: איסטוק

כשהייתי ילדה הייתי מתבאסת ש"שלושת השבועות" עכשיו ולכן לא הולכים לים. או לבריכה. או שלא שומעים שירים. וכך הלאה, כל משפחה ומנהגה. כשבגרתי ולתיכון הגעתי, הסכמתי עם ההלכות והמנהגים האלו, אבל הבאסה התחלפה בכך שהתאריכים האלו נפלו דווקא על החופש הגדול. רבאק, מגיע לנו (?) לנוח, לכייף, לצחוק, להנות..

לקח לי עוד קצת זמן להבין שאני צודקת, אבל מזווית אחרת. כן, דווקא התאריכים האלו נפלו על החופש הגדול, אבל- וזו הבנה שלקח לה זמן להגיע אליי- זו לא טעות. דווקא כאן- בגלל שזה החופש הגדול!

קשה לתפוס את זה, אבל אין באמת משמעות לחופש שאנחנו רוצים אם אין לנו גאולה שלמה, אם אין לנו בית מקדש. משיח. כל המילים האלו שנשמעות רחוקות מאוד, ואף על פי כן אנחנו משתדלים להגיד כל הזמן "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.. בכל יום שיבוא". 

היו לי פעמים ששלושת השבועות והצום של ט' באב עברו לי "ליד". לא הצלחתי להבין. וכמה אפשר לכאוב את זה שכבר לא כואב לנו היום. התרחקנו...

היו לי גם פעמים שהסתכלתי עלינו כעם וכאומה במבט ביקורתי. הנה, הגיע ט' באב ולא זכינו. לא זכינו להיגאל. אין מקדש, אנחנו באותה נקודה, ויאללה לחופשה שקבענו שבוע הבא...

עד שהבנתי שגם הראיה הזו שגויה: אנחנו לא תקועים, אלא- כמו שהרבנית ימימה מזרחי שתחיה אומרת- אנחנו נטועים. מצמיחים שורשים ומנסים לגדול. כל שנה, כל דור, מוסיפים קומה ומעמיקים אותה. לפעמים לא רואים את זה, אבל בעצם מתחת לפני השטח יש כאן צעד קדימה אחרי הרבה צעדים אחורה, ולכך דרושה הרבה סבלנות.

אם כן, שואל עצמי, שלושת השבועות האלו שהולכים וסוגרים עלינו עד שאנחנו יוצאים לחופשי ונושמים מהקלה אחרי תשעה באב; מה עושים איתם? 

בדיוק כמו שזה נשמע: תקופה שהולכת ונסגרת עלינו עד שאנחנו נמצאים בתוך המיצרים, 
ומנסים לצאת. ובכוח, מנסים לצאת מאפלה לאורה, לגדול.

אם פעם חשבתי שבט' באב אנחנו רואים שאין לנו מקדש ומתאכזבים/מכחישים/מתעלמים, היום אני מבינה ששלושת השבועות באים לעזור לנו לגעת בעצב החשוף. לעזור לנו לבטא את הרגשות שאנחנו לא אוהבים אותם, בלשון מעטה. החכם מכל אדם אמר: "לכל זמן ועת" (קהלת ג'). יש ימי שמחה, כן ירבו! וכן- יש גם ימי כאב וצער (ולא עצב, שממנו לא גדלים, חלילה).
אלו ימים שצריך לנסות להתכנס לתוכנו, לנסות לגעת ברסיס נשמתנו, ולנסות לגדול מתוכם.

על השאלה "ציפית לישועה" (שבת ל"א, ע"א) שנשאל אדם לאחר מאה עשרים, בשמיים, כותב רש"י: (האם ציפית) לדברי נביאים. והר"ן מוסיף מילה אחת: בימיך.

תכלס, ישר ולענין: האם אני מצפה לגאולה, לישועה, להתגשמות דברי הנביאים בימי חיי.
ובשלב הבא: מה אני יכול/ה לעשות לצורך כך, ובכל התחומים: בעבודת המידות, ב"בין אדם לחברו", בעבודת ה' שלי, במשפחה ובעבודה (וזה דורש טונות של אמונה, ועוד אמונה, ועוד מלא אמונה).

כשהסתכלתי באותו פרק שהזכרנו בקהלת, "לכל זמן ועת", הסתכלתי ברש"י בפירושו על "עת לבכות". ונדהמתי, הוא כותב: "בתשעה באב".

איך בדיוק חד כזה, רש"י האדיר הבין שלפעמים צריך גם תקופות כאלו. אבל לא בשביל להישאר בביצה העכורה של רגשות שליליים שלא מקדמים אותנו, אלא מתוך הבנה שאלו ימים שיש בחובם הזדמנות לצמיחה גם מתוך קושי (לאומי)- אם רק נבחר.

חז"ל בחכמתם קבעו לנו את הזמן הזה, ימי קיץ בוערים, כי זהו זמן טוב לשאול ולברר וללטש עם עצמנו נקודות שבלהט השגרה ממעטים להתעסק בהם. 

במהלך השנה, הימים, השבתות והחגים, אז, באמת- זה הזמן שלנו לצפות לישועה, לנסות לקרב אותה, להרבות טוב ותורה; ויש הרבה זמן לכך. בט' באב זה לא חכמה להבין שחסר לנו מקדש, צריך לשאוף לחיות את זה- בתשעה באב אנחנו רוצים פשוט לפרוק מעלינו את המשא, כדי להצליח להיטען מחדש. כמו אישה שהיתה חזקה בהתמודדות מול כל העולם, וכעת רגע מניחה את הראש על כתף בעלה ונותנת לעצמה לפרוק את הנשק ולבכות קמעא כדי להתחזק, "הרפו ודעו כי אני ה'" (תהילים מ"ו). 

השנה בעזרת ה' עם כל זה שיש צביטה חזקה בלב ששוב מגיעה התקופה ההיא, אני אנסה לקדם אותה בברכה ואפילו אנסה להסב איתה לשיחה לכוס קפה או שתיים. אנסה לקדם אותה, ולו קצת, בברכת שלום. בשלושת השבועות ובט' באב אנחנו צריכים לתת לעצמנו להרגיש צער וכאב, מתוך תפילה שיעזרו לנו בתור מצפן רוחני לנווט את חיינו הנסחפים ולהבין מה באמת אנחנו צריכים, גם אם לא יודעים כמה: את קרבת הקב"ה וישועתו.