הרב צבי יהודה קוק לימד כי תשובת הנצי"ב היא עקרונית; הפרדת הקהילות תמיד תהיה כחרב בגוף האומה. מה הפיתרון? להרבות תורה בעם ישראל
בשבועות האחרונים פורסמו בציבור מספר פעמים התייחסויות לתשובת הנצי"ב מוולוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ביחס להפרדת הקהילות. במקביל הושמעו אמירות שונות בנוגע לעמדת הרב צבי יהודה קוק, הרצי"ה, ביחס לתשובה זו. במאמר זה נבקש להבהיר את עמדת גדולי ישראל אלה.
דברי הנצי"ב פורסמו לראשונה ביום ד' בטבת שנת תרמ"ד (1883) בגיליון "קול מחזיקי הדת", היוצא לאור בקרקוב. סמוך לפטירתו אף הספיק להכניסם לספר תשובותיו "משיב דבר". מניעי הכתיבה היו תגובה לדברי עורך כתב העת שתמך בהפרדת קהילת לבוב, אך הנצי"ב אינו מכוון את תורתו לסד מקומי ונוקט בגישה שיטתית וסדורה: "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה".
"הן בשעה שהיינו בארץ הקודש וברשותנו כמעט בבית שני, נֶעְתַּם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל, בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים. וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה שפיכות דמים... בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר, אף על גב שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מכל מקום מחמת שנאת חינם היה שופטו לצדוקי... ומזה נתרבה שפיכת דמים בהיתר ולשם מצוה בטעות... וכל זה אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת גם כן".
הנצי"ב רואה אפוא במחלוקת בין החכמים והצדוקים, אף שהייתה נצרכת, את אחד מגורמי חורבן הבית. נוסף על כך ("וגם"), המחלוקת גלשה לרציחות בתוככי החברה הדתית, בעקבות שיפוט מוטעה שנבע משנאת חינם חסרת גבולות. המחלוקת ההיסטורית רלוונטית גם לדורו, מכיוון שהיפרדות פנימית תמיד תגרור שנאה וסכנה כלפי חוץ ופנים כאחד.
כמובן שאין הנצי"ב חלוק על עורך "קול מחזיקי הדת" ביחס לחומרת הסכנה הנשקפת מאותם משכילים, אשר זה מכבר הצהירו בגלוי על דחיית עיקרי האמונה ופרשנות חז"ל, הראשונים והאחרונים. הללו כופרים בתורה. אלא גישתו היא שחרמות - סכנה חמורה בצידן.
מלבד הסכנה הממשית, הנצי"ב מדגיש את היעדר האפקטיביות של החרמות השונים. "ואחר כל זאת, היה קשה עלינו להתרחק... משום שהוא נגד טבע בני אדם להתחבר עם רֵעִים, בין טובים בין רעים, ואיך אמרנו לבנינו להיות נפרדים איש מאת רעהו בכל הליכות עולם לנו?!"
גישתו כאן תואמת למקורות נוספים בכתביו, בראשם הקדמתו הידועה לפירושו לתורה. בניגוד לטענה שחרם יבצר את החומות בתוככי הקהל הדתי, וימנע מן החלשים שבו גלישה והתרופפות דתית, הנצי"ב עצמו סובר שהעמדתה של קהילה על ביקורת גבולות תמידית, תביא בהכרח לחשדות בכשרים.
הלהט ואש הדת להגנת המסורת, כך מלמד הנצי"ב, גולשים לתיוגים פנימיים בתוככי החברה הדתית, לעתים ללא כל סימוכין, ללא נוכחות הנאשם ותוך חריצת דינו לחובה. כך רבנים יראים ושלמים הופכים לאפיקורסים, רפורמים, רפורמים חדשים, וכיוצא באלה. פילוגים מובילים לריסוק פנימי וחיצוני של הקהילה הדתית, ובעקבותיה חורבן. אך מה הפיתרון?
"כך עלינו לעשות", ממשיך הנצי"ב, "להרבות תורה בבתי מדרשים, ולעשות כל תחבולות שאפשר שיתעסקו בתורה ברבים, ולא לדקדק אם חבירו לומד לשמה או שלא לשמה... אם באמת ובתמים אנו באים להחזיק הדת, אין עצה כי אם לעסוק בלימוד תורה". במקום לפלג יש להגדיל תורה. את עמדתו לומד הנצי"ב, בין השאר, מהמלך יחזקיהו שמיגר בבתי המדרש את אלילי דורו.
יש לציין כי כשנתיים מאוחר יותר הצטרף הנצי"ב לתנועת חובבי ציון, שיתף פעולה באופן רציף עם ראשיה, גייס כספים למענה ואף שימש בוועדה המייעצת העליונה שלה. בתגובה לביקורת כנגד שותפות עם אפיקורסים, ופרישת גדולי תורה מן התנועה, כתב כי גדול ערכה של הארץ שמאחדת את העם המפורד בדעותיו השונות. "בשעה שכולם כאיש אחד - הרי כולם חברים, אהובים וברורים, ובקרבם אלוהים ישכון וישפוט במישרים" (ארץ צבי, תשמ"ט, עמ' 96).
הרצי"ה קוק
הרב צבי יהודה קוק התייחס פעמים רבות אל תשובת הנצי"ב, וביאר אותה כעקרונית וכללית, מתוך מבט היסטורי רחב הנשען על עמדתם של גדולי ישראל, בראשם אביו הראי"ה. בניגוד לדברים שנשמעים אף בחוגי תלמידיו, הוא עצמו סבר שדברי הנצי"ב מתייחסים גם אל פולמוס הפרדת הקהילות בגרמניה, שהתחולל במלוא תוקפו שבע שנים קודם לכן. כמה דוגמאות לכך.
"הנצי"ב מוולוז'ין כותב שפירוד מן הכלל "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה"... אבל בגרמניה ובהונגריה התפשטה שיטת ההפרדה, ואנשי ה'אגודה' הקיצוניים בירושלים המשיכו בדרך זו. עכשיו הם מנסים להנהיגה גם במדינת ישראל. יש לקוות שלא יעלה בידם הניסיון לעשות קרע בציבור" (במערכה הציבורית, עמ' עו).
"כה גדלו אזהרותיהם של רועי ישראל, גאוניו וצדיקיו - בעשרות השנים של מחצית המאה הקודמת - נגד ההתפרדות... אפילו לשם שמים ולשמירת תורה ומצוות, ביחוד התשובה הגדולה של הנצי"ב מוואלוז'ין זכר צדיק לברכה בספר תשובותיו משיב דבר" (לנתיבות ישראל ב, עמ' תקט).
"'אגודת ישראל' היא יצירה גלותית, יצירה של האורתודוכסיה בפרנקפורט. זוהי שיטה הגורמת להגברת הפירוד בעם, והרבה גאוני ישראל היו נגד זה... העצה להקים את האורתודוכסיה הנפרדת הייתה קשה כחרב לעם ישראל. לא זו העצה. העצה היא להרבות תורה, להרבות אהבה" (במערכה הציבורית, עמ' קכ).
"על פירוד בתוך עם ישראל... בספר התשובות של גאון ישראל, הנצי"ב זכרונו לברכה, יש פרק שלם בעניין עצה זו של חיזוק היהדות על ידי היפרדות... העצה היא להרבות תורה בישראל". מכאן ואילך מתאר הרצי"ה את ההיפרדות מן המשכילים בגליציה ומן הרפורמים בגרמניה (שיחותיו על אורות התחיה יח-כז, עמ' 246).
"נתרבו מאוד פריצים, ויש הווה אמינא אולי להפריד קהילות... בדור הקודם הייתה בעיה כזאת בחוץ לארץ עם הרפורמים בגרמניה ובהונגריה... ההכרעה האמיתית להלכה, הייתה צריכה להיות כדעת גדולי הגדולים שבעיקרם היו נגד זה" (שיחותיו על אורות התחיה יח-כז, עמ' 149-152).
הרצי"ה התבטא בנוסחים דומים פעמים רבות. ראו לדוגמה לנתיבות ישראל ב, עמ' פג, תעו, תקסב, תקעג; להלכות ציבור, עמ' קצט; במערכה הציבורית, עמ' סד-סה, קנז; שיחות הרצי"ה: אמונה, עמ' 208; מתוך התורה הגואלת: מועדים וזמנים, עמ' 194; ועוד.
לצד האמור ביאר כי היפרדות שייכת רק במצב של מינות ולא של אפיקורסות, ו"בכלל אין לנו בזמן הזה אותה המינות המתוארת בדברי חכמינו זכרונם לברכה" (לנתיבות ישראל ב, עמ' תקנה). בדברים שבעל פה הבהיר כי אין להכליל את הרפורמים כמינים (שיחותיו על אורות ישראל ותחייתו יב-יט, עמ' 218). "מעשה אבותיהם בידיהם", ויש לקוות לחזרתם בתשובה (שיחותיו על אורות ישראל ותחייתו א-יא, עמ' 277).
ניתן לחלוק על הרצי"ה, והיו מגדולי ישראל שאף הביעו בזמנו עמדות חלוקות על גישת הנצי"ב, ואף היו שראו בה שגיאה היסטורית, אולם את האמת יש להבהיר ולהכיר; גישת הפרדת הקהילות נשללה בידי הנצי"ב ואחריו הרצי"ה. מה הפתרון? להרבות תורה בעם ישראל.
נחתום בעניין הימים האלה, ימי בין המצרים. "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי - יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".