עניין אישי והפעם עם אביטל טרקיאלטאוב

בת 29, נשואה ואם לילד. תושבת המושב חמד. עורכת מגזין הנשים 'פנימה'

רבקי גולדפינגר , כ"ה בתמוז תש"פ

אביטל טרקיאלטאוב
אביטל טרקיאלטאוב
צילום: שלומי יוסף

התחלה/ לפני 29 שנים. נולדה וגדלה בחמד. "מושב קטן וחמוד. גם היום אני גרה שם, בקרוואן מאחורי הבית של ההורים". הקטנה מבין שני אחים.

אבא/ יואל מנדל (61), פיזיקאי. "במשך שנים עבד בחברות הייטק. כילדה חשבתי תמיד שהעבודות שלו מגניבות ומיוחדות. אבא הוא אחד האנשים הכי קרובים אליי בעולם. אנחנו מאוד דומים. תמיד יש לו בראש רעיון חדש או פטנט מיוחד. אבא מאוד יצירתי, והשמיים הם הגבול מבחינתו".

אמא/ מיירה מנדל (58). החלה את דרכה המקצועית כמהנדסת מערכות מידע. "אמא שלי גאון. אחרי 15 שנה הגשימה את חלום חייה והפכה לציירת. אחרי עשור נוסף למדה פסיכולוגיה יהודית, ואנחנו תוהים מה יהיה המקצוע הבא שלה. קיבלתי מאמא את העקשנות, מקווה לקחת ממנה גם את היכולת להשתנות ולהתפתח כל הזמן".

ציונות/ הוריה עלו בצעירותם ממונטריאול שבקנדה, והכירו בישראל. בעקבותיהם עלו גם משפחותיהם ארצה. "הם הקריבו המון בשביל לעלות. בבית חינכו אותנו לציונות ולאהבת המולדת. אמא הייתה אומרת לנו: 'אין מה לחפש בחו"ל. ארץ ישראל היא המקום הכי יפה בעולם'".

העשרה/ למדה בבית הספר היסודי 'שילה' בקריית אונו. מכיתה ג' השתלבה יום בשבוע בבית הספר למחוננים 'יהלום'. "המורים שם לימדו עם אש בעיניים. הפעימה אותי החשיבה מחוץ לקופסה. נוכחתי לגלות שאם אתה נותן למורה ולתלמידים לעוף - זה פשוט קורה".

תיכון/ אולפנת בני עקיבא צפירה. "הדבר העיקרי שלקחתי מהאולפנה אלו החברות הטובות שלי. טיילנו המון. ידעתי שכל עוד אני מביאה ציונים טובים הביתה, להורים שלי לא אכפת אם אני נוכחת באולפנה".

המילה הכתובה/ "התחלתי במגמת פיזיקה, אבל עזבתי אחרי שנה. זה פשוט לא עניין אותי. שברתי את ליבו של אבא, שציפה שאלך בדרכו". כבר אז ידעה שכשתגדל היא רוצה לעסוק בכתיבה ובתקשורת. "בכיתה ג' כבר כתבתי. בגלל שהייתי דוברת אנגלית, הייתי מחוץ לכיתה בשיעורי אנגלית, ופשוט ישבתי וכתבתי. מאז זה אף פעם לא הפסיק".

שירות לאומי/ במרכז להעמקת היהדות 'עם ישראל אחד'. "לימדתי בתיכונים ממלכתיים, מבנימינה בצפון ועד אשקלון בדרום, עבדתי גם הרבה עם כפרי נוער. המפגש הזה עם נוער היה מרתק בעיניי, ריגש אותי. הרגשתי שאני פוגשת אוכלוסיות שלא הייתי פוגשת בשום דרך אחרת. הבנתי שאני יכולה להשפיע ולתת מעצמי. החוויה הייתה מבחינתי סופּר טובה".

למדרשה/ מדרשת 'אביב' בתל אביב. "מסגרת עוטפת שמאפשרת מבט פנימה. הייתי עם בנות מופלאות. כמישהי שלא מגיעה מבית דוסי, עד אז לא חשבתי על האופציה של סתם לשבת ולפתוח ספר קודש, וכאן נפתח בפניי עולם שלם של אהבה לתורה. פתאום גיליתי שזה רלוונטי לי ושיש לי הזכות ללמוד. השנה של המדרשה בנתה בי יסודות עומק".

אקדמיה/ בתום המדרשה החלה את לימודי התקשורת באוניברסיטת אריאל בשומרון. "רציתי לקחת את הכתיבה שלי צעד קדימה. אריאל זה המקום הכי נכון בעיניי ללמוד את המקצוע הזה, כי הלימודים היו מאוד ממוקדי תעשייה. הם נתנו לנו כלים מעשיים לעבודה בתחום".

לומדת פרינט/ בשנה השלישית ללימודים החלה בהתמחות בעיתון 'מעריב' בדסק החדשות. "בגדול הייתי צמודה לתומר ברנד, שהיה בזמנו עורך בדסק החדשות בעיתון. נשארתי לפעמים גם עד 12:00 בלילה להורדה לדפוס. נכנסתי בלי שום ניסיון קודם למערכת מטורפת של עיתון יומי, ולמדתי מקרוב את התהליך של הוצאת עיתון. בית ספר לחיים".

משהו לנשמה/ "במהלך הלימודים באוניברסיטה חשבתי לעצמי שבטח יש בנות שרוצות ללמוד לימודי קודש, מעבר ללימודים האקדמיים. פגשתי את הרבנית שלומית שילר, שניהלה מדרשה בקמפוס שהלימודים בה היו תחליף לקורסי מורשת. היא אמרה לי 'אם את משיגה בנות, אני משיגה תקציב'. תליתי מודעות ברחבי הקמפוס, וככה התארגנו ופתחנו קבוצה קטנה וראשונית של לימוד. למרבה ההתרגשות, התוכנית המשיכה לפעול לא מעט שנים אחרי שעזבתי".

שומטת/ בשנה האחרונה ללימודים באוניברסיטה, אחרי הרבה דייטים כושלים, החליטה לשנות מסלול ולאמץ בדרכה את מצוות השמיטה. "הרגשתי שההתנהלות שלי בחיפוש אחרי האחד לא הייתה מספיק אמונית, ובציר של ההשתדלות מול הביטחון בה' הייתי יותר מדי בלופ הזה של השתדלות שלא מוביל לשום מקום, ופחות מדי בביטחון בה'. בסוף, הקב"ה הוא מזווג הזיווגים".

לעבור את הקיר/ "החלטתי לשים הכול בצד למשך שנה, שהייתה גם שנת שמיטה, ולהתמקד בעבודה לנפש. קבעתי לעצמי כללים ברורים: החלטתי לשחרר ולתת לקב"ה לדאוג לי, את כל האנרגיות שהשקעתי באינסוף דייטים ריכזתי בקשר שלי עם הקב"ה, וכך היה". למרבה השמחה, בחנוכה של אותה שנה פגשה בבר מצווה של קרוב משפחה את מי שלימים יהפוך להיות בעלה.

החצי השני/ דניאל טרקיאלטאוב (28), סטודנט להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל ועובד בחברת שב"א (שירותי בנק אוטומטיים). "הוא יותר מכל מה שחלמתי ודמיינתי. כנראה שכשאתה סומך על ה', הוא נותן לך יותר טוב ממה שייחלת לעצמך. הוא גבר מכיל, מבין, וחבר טוב ותומך".

הנחת/ ישי המתוק, בן שנתיים. "זכיתי. כיף לי להיות עם הילד הכי מהמם בעולם, מקור לאושר ולסיפוק ולנחמה. דרכו אני לומדת על החיים".

לתקשורת/ במשך תקופה קצרה עבדה בגוף תקשורת כלכלי. "הרגשתי שאני טובעת בתוך ניירות ערך ובורסה וביטוחים וכותבת על דברים שלא מעניינים אותי. עזבתי". משם עברה לעבוד כתחקירנית בתוכנית היומית 'בשבע' בערוץ 20. "זו הייתה הצצה מופלאה אל עולם הטלוויזיה, אבל האהבה שלי היא למילה הכתובה".

כיפה/ החלה לימודי תואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת בר אילן. במקביל, מונתה לתפקיד כתבת פוליטית באתר 'כיפה'. "הייתי שעות בכנסת. זה פתח לי עולם מלא. להכיר חברי כנסת, דיונים, ועדות, הליכי חקיקה - זו חוויה מדהימה ועבודה סביב השעון, בייחוד במציאות הפוליטית של ישראל".

פנימה/ לפני שלוש שנים הגיעה ההצעה להחליף את עורכת המשנה של מגזין הנשים 'פנימה', שיצאה לחופשת לידה, והיא נענתה לאתגר. "קפצתי למים, ואחרי שלושה חודשים מוניתי לעורכת משנה באופן קבוע. לפני כשנה וחצי נפתחה לי שוב הדלת ומוניתי לתפקיד העורכת הראשית, ומאז אני שם".

קול נשי/ עשרות אלפי נשים מכל הארץ קוראות מדי חודש את 'פנימה', שקיים כעשור ויוצא על ידי המו"ל אביחי בוארון. אשתו עפרה הייתה העורכת הראשונה ומי שהקימה את המגזין. במגזין אפשר למצוא את הרבנית ימימה מזרחי, רוחמה בן יוסף, אמילי עמרוסי, ברוריה ברטלר, אלינור רחמים, גלית גלבוע ועוד. "פנימה הוא מקום מיוחד במינו שמאפשר לנשים ראויות ומיוחדות להשמיע קול. אנחנו לא באים לחפש צהוב, אלא לעשות טוב. אנחנו נוגעים בסוגיות חשובות ורגישות שקשורות לעולם שלנו. בסוף המטרה היא לתת בית תרבותי וערכי לנשים".

עריכה/ "התאהבתי בתחום העריכה, יש בו יותר יכולת להגשים את הרעיונות שלך ולממש חלומות. יש לי צוות מוכשר ומקצועי שמאמין בשליחות הזו. כעורכת, האתגר מבחינתי הוא לנסות לסלול דרך ולהוביל את המגזין קדימה. זו אחריות וחוויה מיוחדת ומרגשת".

אם זה לא היה המסלול/ "בשנים הקרובות אני רואה את עצמי לגמרי בתחום של כתיבה ותקשורת, אבל אני גם מאוד אוהבת צילום. יש לי מצלמה איכותית, ומדי פעם אני נהנית לצאת לטבע ולצלם. גם התחום של תרפיה בכתיבה קורץ לי".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב/ בימים שבהם היא עובדת מהבית, קמה בשעה 7:30, וכשעובדת במשרד בירושלים משכימה ב־6:40. "מתארגנת מהר בבוקר, לוקחת את ישי למעון ומתחילה לעבוד. עורכת כתבות, נמצאת בקשר עם כותבות ועם צלמים, פותרת בלת"מים, עובדת עם הסטודיו על העיצוב, ובעיקר דואגת שהכול יתקתק ויגיע בזמן". קצת לפני ארבע אוספת את הילד מהמעון. הולכת לישון באזור חצות.

פלייליסט/ "גדלתי על מוזיקת קאנטרי של שנות ה־70 ועל קלטות של הרב שלמה קרליבך, הפסקול של הבית. היום שומעת מוזיקה בעיקר כשאני יוצאת להליכות במושב". אוהבת להאזין ל'התקווה 6' ולחנן בן ארי, וגם עידן רייכל וישי ריבו באים בחשבון.

שבת/ "זמן זוגי, לפני הכול. בעלי סטודנט ושכיר, אין לו רגע לנשום, ושבת היא ממש הזמן שלנו להירגע ולהיפגש בנחת. אוהבת לקרוא עיתונים אחרי הצהריים ולשכוח מכל המטלות שמחכות לי ביום ראשון".

דמות מופת/ סבתא רבה חיה הינדה ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שש שנים. "עברה את השואה כאמא צעירה לשתי בנות ובהמון תעוזה, אומץ וסייעתא דשמיא הצליחה להציל את משפחתה הגרעינית. הייתה אישה שכולה לב ואהבה ללא תנאי, בלי שמץ של שיפוטיות או ביקורת. כשהיא נפטרה הרגשתי שנפער בחיי בור עצום. אין אנשים שיודעים לאהוב ככה".

מפחיד/ להשתעמם. "אני בן אדם דינמי שאוהב לעשות".

משאלה/ "להרגיש תמיד שהבית הוא מרכז חיי, לא לפספס את האנשים הכי קרובים אליי, את השמחות הקטנות של היומיום. בספר 'מישהו לרוץ איתו' של דוד גרוסמן הגיבורה תמר מייחלת 'להסתכל על העולם בפליאה', זו שאיפה שהולכת איתי כבר המון שנים".

כשאהיה גדולה/ "מיליון חלומות. להמשיך לכתוב ולערוך ולהגיע לקהלים חדשים, להתפתח בתחום הצילום, אולי ללמוד תרפיה בכתיבה, לכתוב ספר, לזכות בלוטו ולצאת לפנסיה".

לתגובות: rivki@besheva.co.il