חמש־עשרה שנים. כל כך מעט וכל כך הרבה. לא מספיק כדי שהאירוע הזה ייכנס לספרי הבגרות בהיסטוריה, אבל בתוך שנים ספורות עברנו לחיות בעידן אחר.
טילים רבים חצו את הקו האווירי שבין עזה לעוטף. אינספור 'שחר אדום' ו'צבע אדום' ובלוני תבערה, מבצעים צבאיים קטנים וגדולים ומלחמה אחת. הרוגים, פצועים ונעדרים. דור שלם של ילדים שגדל בשגרה שבירה, תלויה באופן מעורר השתאות וזעם במצב הרוח של המחבל שמעבר לגדר.
כל אלה כיסו את התודעה שלנו שכבה אחר שכבה, מרחיקים אותנו מהימים ההם. היה אפשר לחשוב ששכחנו. אבל לא שכחנו. אי אפשר לשכוח. העקירה של גוש קטיף וצפון השומרון, על הצער והצלקות שלה, הולכת איתנו לכל מקום. בשקט.
עמדה ושאלה למה
יום השנה החמישה־עשר לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון כבר מציץ מעבר לפינה. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי חוזרת ומעלעלת באלבום המרוט מרוב שימוש של הצלמת מירי צחי, 'תשעה ימים באב'. נעה בין תמונות המחאה והמאבק, מרגישה שוב את התחינה כלפי שמיים ואת העלבון מול המגרשים, מדפדפת לתמונות ההרס ולא יכולה לחדול. חזרתי גם לקרוא כתבות, כאלה של פעם וכאלה שנכתבות היום. קשוח להיכנס למקום הזה, בכל פעם מחדש. כמו לפתוח גלד טרי ולדמם אותו, בלי לדעת לאן להוליך את הכאב.
לפני כמה ימים, כששקעתי בקריאת זיכרונות של בחור מהגוש, הציצה בת הנוער שלי מעבר לכתף, עמדה ושאלה: למה? למה נשרטתם כל כך מהמאבק ההוא? מה היה כל כך משמעותי בו? למה עד היום אתם, המבוגרים, לא יוצאים להפגנות? מה, אין ערכים ששווה להיאבק עבורם? איך אברה מנגיסטו נמצא כל כך הרבה זמן בעזה ואתם לא שוטפים את הרחובות?
זה לא שהיא מנותקת מהחדשות. הבת שלי מכירה הפגנות של אלפים ואפילו יותר, אבל איכשהו הן תמיד עוסקות בכסף ובזכויות למפגינים, אולי גם הפגנות רק־לא־ביבי. זהו. מחאה של מבוגרים ימנים? הפגנות על ארץ ישראל? על ערכים שהם לא אני־אתה־היא? לא, כאלה כבר אין.
כלל ראשון באימהות הוא 'לא תנאם'. חמושה בתובנה הזאת, ניסיתי להיות הדוברת של הדור שלנו, אך לקצר. הקצבתי לעצמי משפט אחד לכל ענף שעקירת גוש קטיף כרתה מהאידיאולוגיה הציונית־דתית. וכל משפט, הבנתי, הוא שיחה בפני עצמה. יש לנו עולם ומלואו להעביר לדור הצעיר שלנו. אבל איכשהו זה לא קורה.
שתקנו את הכאב
הם הגיחו לאוויר העולם קצת לפני, בזמן, או אפילו אחרי הגירוש. חלקם נושאים איתם את טביעות האצבעות של המאבק קורע הלב שהתרחש בעולם האמיתי כשהם עצמם היו ברחם המוגן. קוראים להם שבות, אלישיב או אמונה. לכל מקום הם יוליכו איתם את התקווה שהובילה את הוריהם בימי ההפגנות.
בני הנוער של אז נטלו חלק פעיל במאבק נגד הגזרה. מה זה נטלו חלק? לא נחו לרגע. הם תלו שלטים, עמדו בצמתים, חילקו סרטים, חסמו כבישים ונעצרו. הם הסתננו לגוש, נתפסו או הצליחו לחמוק פנימה. הם עברו בזוגות מבית לבית, מחזיקים שקית עם פטרוזיליה נטולת חרקים שמתאמצת להיראות טרייה, אולי תמצא חן בעיני מישהו והוא יתקומם נגד הגזרה. הם נקשו על דלתות של אנשים שהם לא מכירים, שמים רגל בדלת: אולי בכל זאת אתם מוכנים לשמוע על חבל הארץ הזה שעומד להיעקר? איפה הוא נמצא? בואו נראה לכם על המפה.
בני הנוער של היום הם לא פחות אידיאליסטים, מתקני עולם ואכפתיים ממקביליהם לפני עשור וחצי. ובכל זאת, הם לא מבינים את גודל המאבק ואת עומק השבר. הם לא מבינים כי אנחנו לא מוכנים להסביר. שותקים את הכאב, את המסקנות מערערות הערכים, את ההשלכות.
וזה חשוב. כי גוש קטיף ויישובי צפון השומרון נבנו בשליחות המדינה. תושביהם הפריחו את השממה. הם עמדו במסירות נפש מול טרור אכזרי שרצח בהם ופצע אותם, ולמרות זאת נשארו שם, מודים על הניסים, נאחזים זה בזה וממשיכים הלאה. כי דיון על אופן המאבק מזַמֵן דיון על דמוקרטיה ועל שלטון חוק, על תמיכה באנשים מושחתים שיום אחד מתהפכים עליך לכיוון שלא ציפית, על גבולות אהבת ישראל, על מלחמת אחים, על דילמת העם מול הארץ, על פצע ועדות הקבלה, על האופן שבו נרמסו זכויות אדם על ידי התקשורת, מערכת המשפט והמשטרה. סוגיית גוש קטיף ויישובי צפון השומרון היא קפסולה מרוכזת, תמצית של ערכי הציונות הדתית.
כדי להעביר את כל זה הלאה, אנחנו, בני הנוער והמבוגרים של אז, חייבים להיות מוכנים להיכנס שוב בעצמנו אל תוך מנהרת הזמן הקשוחה, ולעוף לשם. להעיר את התחושות הרדומות, לדבר את הדילמות ההן ולבחון אותן. כן, זה יעיר את השדים מחדש. אבל אולי סוף סוף נצליח לעבד את תפוח האדמה הזה, שממשיך ללהוט בשקט.
לא חייבים לטפל בכל הסוגיות יחד. כדאי לפתוח בכל פעם סוגיה או שתיים, לבדוק מה היה שם ומה אנחנו חושבים על זה היום. הנוער של היום ילמד קצת מההיסטוריה, אפילו שזה עדיין לא לבגרות, ודור ההורים אולי יתחיל בתהליך הריפוי הנדחה שלו. אולי אפילו נצליח לצאת פעם להפגנה גדולה שערכים גדולים מאיתנו עומדים במרכזה.
לתגובות: [email protected]