ארבעה ימים של בדידות

יעקביני בילה ארבעה ימים בבידוד, וגילה את נפלאות המונופול

יאיר יעקבי , כ"ד בתמוז תש"פ | עודכן: 13:35

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

הכחשה היא השלב הראשון בדרך להתגברות על אובדן, אבל היא גם כיפית בלי קשר, ולכן בחרתי במהלך השבועות האחרונים להמשיך בשגרת חיי משל לא היו לא קורונה ולא משבר ולא שמתא ולא ארור.

אבל כל הבורח מן הקוביד, הקוביד רודף אחריו, ובאבחת טלפון ברביעי האחרון נמסר לנו שהבן הגדול צריך להיכנס לבידוד אחרי שבא במגע כזה או אחר עם חולה מאומת.

בסוגריים צריך לומר שאומנם להיות חולה זה רע, אבל להיות מאומת זו מעלה גדולה, שהרי חותמו של הקב"ה אמת. מצד שני זה גם חותמה של מפלגת העבודה ז"ל אז עזבו, לא אמרתי כלום.

בכל אופן, נדרשנו, אני ואשתי, להחלטות קשות.

"בואי נדחוף אותו לחדר לשבוע", אמרתי לאשתי הרבה יותר מדי מהר.

"ואללה יאיר! הוא בן 6, מה הוא מבין מקורונה? מה נגיד לו בדיוק?"

"נגיד לו שירד לנו ממנו. שיש לו שני אחים קטנים שמלבלבים כרגע, ואנחנו לא צריכים את הסחות הדעת. בינינו, זה אפילו לא לשקר. גם הוא יודע שהמניות שלו בצניחה".

גם החותם שלי אמת, רבותיי.

לצערי, הטקטיקה שלי חזרה אליי כחרב פיפיות שהוא גם בומרנג כשהיעקבינית החליטה שגם ממני ירד לה, ובישרה לי שאני והבכור נבלה את הבידוד יחד, ספונים בחצר גינת ביתן החדר.

יכול להיות גרוע יותר, חשבתי לעצמי, ונכנסתי עם הילד לחדר, חמוש בתוכניות מפורטות ועתירות מעוף לגבי זמן האיכות שלנו יחד. והציפיות אכן היו גבוהות. בניתי לו"ז מפורט ובו זמן ללימוד משותף, למשחק שח, לקריאה וליצירה. אך מאחר שהבידוד האמור התקיים בחדר המחשב, הלו"ז בסופו של דבר כלל בעיקר צבי הנינג'ה, פוקימון והרובוט של אריסטון. וזה רק בתור שלי על המחשב.

בקיצור, חלפה עלינו יממה שלמה כרגעים אחדים באהבתנו את היוטיוב.

הדבר היחיד שהצליח לטרוד את מנוחתי היו יללותיהם של שני ילדיי האחרים, שכפי שמסתבר, לבלבו בעיקר כי הייתה להם גישה למחשב.

אז מפה לשם, אחרי 24 שעות בחדר הגענו למסקנה הבלתי נמנעת שהמשפחה הזו לא בנויה לקפסולות, והכרזנו על בידוד משפחתי.

למזלנו, מיד כששמעו בשכונתנו החמה שאנחנו מבודדים באופן משפחתי, יצרו איתנו קשר טלפוני מצוות צח"י, ועד שכונתי שדואג שלאף מבודד לא יחסר דבר.

"מה אתם צריכים?" הם אמרו.

"נגמרו לנו החלב והלחם", אמרתי.

"מה עוד? אל תתביישו".

"חיתולים מידה 6, ארבע נורות צהובות, דבק נגרים ומשהו נחמד לנשנש אחרי שהילדים נרדמים", לא התביישתי.

"ו...זהו?" הם שאלו.

"מאמי, מה עוד?" שאלתי את אשתי.

"המחשב קצת איטי לאחרונה".

"אשתי אומרת שהמחשב קצת איטי לאחרונה, אם אפשר לשלוח מישהו", עדכנתי.

"אוקיי... נראה מה אפשר לעשות". זה לא נשמע מבטיח, אבל אם הקב"ה יכול לצרף מחשבה למעשה, אז מן הראוי שננסה גם אנחנו.

לגבי הבידוד עצמו, צריך לומר שבעוד בסגר הראשון נרתמו כל בני הבית למשימת ההתבודדות מתוך הבנת גודל השעה, לבידוד הנוכחי הגענו גם אני וגם אשתי חסרי כוחות ונבוכים, מתוך הבנה מייאשת שכל העניין הזה היה יכול להימנע על ידי התנהלות ראויה יותר. או אז, כדי לעודד את רוחנו ולתת רוח גבית לכל הסיטואציה, זכינו לביקור מחמי וחמותי, שעמדו שני מטר מחוץ לדלת והעניקו לנו מיני הפתעות ופינוקים כדי להעביר איתם את השבוע. כך שבדיעבד אני יכול לומר שההחלטה לשמור על סבא וסבתא בסגר הראשון השתלמה.

גולת הכותרת של סט התשורות הייתה דווקא משחק המונופול, שהוענק לנו מתוך מחשבה שנצחיותו של משחק מונופול אחד, יש בה כדי להעסיק צמד זאטוטים ליומיים לפחות.

לי אישית המשחק הזה עשה רק טוב, בטח בתקופה של קורונה. פתאום אני מקבל כסף מהבנק! ועוד משקיע בנדל"ן באזורים שאפשר רק לחלום עליהם. 350 שקל בשביל כל רחוב אלנבי בתל אביב??? זה לא כסף, רבותיי! מיד הקמתי ברחוב ארבעה בתים ומלון קורונה. שגם בנט יהיה מבסוט, מה יש.

אומנם נרשם אירוע מצער אחד, כשקיבלתי כרטיס הפתעה ובו נאמר לי שלנכד שלי יש ברית מילה, ולכן עליי "לשלם למוהל 100 שקלים".

עכשיו, מילא שרק לפני רגע קיבלתי כרטיס הפתעה שבירך אותי על זכייתי בתואר סגנית מלכת היופי ועכשיו פתאום אני פנסיונר, אבל לשלם על הברית של הנכד? איזה מין פרזיטים אני מגדל??? מיד הסתכלתי על הבכור. "לך יש ילד ואני צריך לשלם על הברית?" התעצבנתי, "ותגיד לי, מי זה המוהל הזה שזורקים לו מאה שקל וסומכים עליו שייתן עבודה ראויה לשמה?".

אבל לא היה לי יותר מדי עם מי לדבר, כי הבן הגדול עוד היה עמוק בתוך הפוסט טראומה, וניצל את התור הבא שלו כדי לבנות בית בדרך המשחררים בבאר שבע ולהסתגר בו.

"אני בבידוד לשבוע!" הוא הכריז, וויתר מיד על 200 התורות הבאים שלו. "ובלי קשר, יש מוהלים שלא לוקחים כסף, אז לגיטימי לזרוק להם איזו מאייה", הוא עקץ בדרכו לבידוד.

בקיצור, נשארנו רק אני והסנדוויץ' בן ה־4 להשתלט על כל השטחים המוניציפליים שבתוך תחומי הקו הירוק.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, צלחנו את ארבעת ימי הבידוד הראשונים בהצלחה, הרבה בזכות המונופול ופרקים נבחרים מהרובוט של אריסטון, וגם תודות למדיניות אפס שנ"צים לילדים, שמאפשרת לנו לשבת בסלון בשבע בערב לנשנש עוגת שוקולד נחמדה. מתנת צוות צח"י, אלא מה.

jacobi.y@gmail.com