הלכת בבלי רעה ליהודים?

אהרן ברק הבין שגם בהלכה היהודית יש מנגנונים לאמץ את הלכת השיתוף. תגובה למאמרו של הרב יעקב יקיר מהגיליון שעבר

הרב פרופ' יצחק כהן , כ"ד בתמוז תש"פ

הרב פרופ' יצחק כהן
הרב פרופ' יצחק כהן
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ראשית, אתחיל בהערכה לדברים שכתב הרב יקיר, אשר ניכרת בהם זעקה מדם ליבו על הפגיעה בקודשי ישראל. לא באתי אלא לתהות אם 'הלכת בבלי' (שקבעה שגם בבית הדין יש לחלק שווה בשווה את הרכוש המשפחתי שנצבר בשנות הנישואים) אכן אינה תואמת את ההלכה היהודית. לא באתי אלא לספר כי החל משנת 1974, השיתוף הרכושי אינו מכוח 'הלכת בבלי', אלא מכוח חקיקה ישראלית בחוק יחסי ממון. לא באתי אלא לספר כי במפגשיי עם דיינים ועם אלפי סטודנטים חרדים ובני תורה, פגשתי רק אחד שסבר שהרכוש המשפחתי אינו צריך להתחלק שווה בשווה (גם אם צריך לעשות הקנאות כדי לעמוד בדרישות ההלכה).

איני מתייחס לנכס שבן זוג הביא לפני הנישואין, שהוא העומד על הפרק ב'בג"ץ הבוגדת'. לגביו הבעתי דעתי כי תוצאת בית הדין הרבני צודקת, ועומדת בקנה אחד עם מה שקבע המחוקק, כי נכס שהובא לפני הנישואין לא ישותף. אולם פרשת 'בבלי' עוסקת ברכוש שנצבר בשנות הנישואין - וזה כל ההבדל.

לא באתי להגן על אהרן ברק, כי גם אני חלוק עליו בדברים עקרוניים. אך ברק לא אסר "מלחמה אידיאולוגית בבתי הדין ובהלכה היהודית", אלא הבין כי גם בהלכה היהודית יש מנגנונים לאמץ את הלכת השיתוף, המקובלת על רוב רובם של שומרי תורה; זאת, בהיותה עוסקת בענייני ממון, הנתונים להתנאת הצדדים. ברק לא התערב בנושא ממזרות ועגינות, למרות שהיה לו מה לומר. הוא אף הגדיל לעשות כאשר קבע, תוך פגיעה אנושה במוסד הנישואין האזרחיים, כי כל מי שנישא אזרחית יסדיר גירושיו אך ורק בבית הדין הרבני. על אף שמדובר בזוגות שלא רצו לפגוש את ממסד הרבנות, ברק שם קץ לתקוותם, ושלחם להסדיר את גירושיהם אך ורק בבית הדין הרבני ובהתאם להלכה היהודית.

אתחיל בסיפור 'בבלי' כדי שכל אחד מהקוראים ישפוט בעצמו.

'הלכת בבלי' - העובדות

לבני הזוג בבלי נולדו שלושה ילדים. האיש טייס בחברה אזרחית, האישה הפסיקה עבודתה בהוראה והתמסרה לגידול הילדים. כעבור שלושים שנות נישואין, האיש תבע גירושין בבית הדין, וכרך לתביעתו את חלוקת הרכוש. הרכוש היה רב וכלל וילה בסביון, בית, פיקדונות ועוד. רכוש זה, שנצבר יחד במאמץ משותף מיום שבני הזוג נישאו, היה רשום על שם האיש. כך יצא באופן טבעי כי האיש היה 'שר החוץ' המשפחתי. בית הדין חילק את הרכוש לפי הרישום, כך שהאישה נותרה ללא שום רכוש! האישה עתרה לבג"ץ.

פסיקתו של ברק בבג"ץ בבלי

כך כתב ברק ביחס להלכת השיתוף, שנוצרה שנים לפניו והייתה מקובלת על כל שופטי ישראל כאחד: "הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט העליון... לפיה בני הזוג שותפים שווים בזכויות... המכשיר המשפטי ניזון מתפיסה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה... שונה עמדתם של בתי הדין הרבניים, כפי שהם מפרשים את המשפט העברי, זכאית האישה בגירושיה לעיקר ולתוספת כתובה... עם זאת, החיים המשותפים אינם יוצרים כשלעצמם חזקה בדבר קיום הסכם שיתוף... על כן אם הנכסים רשומים על שם הבעל הוא יזכה בהם".

ברק המשיך וציטט את השופט אלון: "גדול כוחו של המנהג, שיש בו כדי להוסיף על ההלכה הקיימת, כאשר המציאות מעוררת שאלות ובעיות חדשות שאין להן פתרון, וכן יש בו כדי לקבוע נורמות חדשות העומדות בניגוד להלכה הקיימת על פי הכלל ש'מנהג מבטל הלכה' בדבר שבממון...". כלומר, גם אלון וקיסטר, השופטים הדתיים בעליון, סברו שיש מקום לאמץ בהלכה היהודית את הלכת השיתוף.

עמדת דייני בית הדין הרבני הגדול ביחס להלכת השיתוף

הפולמוס אם לאמץ את הלכת השיתוף להלכה היהודית התגלע גם בין שני דיינים נכבדים. הרב דייכובסקי כתב: "... האם ניתן לראות את 'הלכת השיתוף' כאומדנא שיועיל בה קניין (לפי החזון איש, 'דינא דמלכותא דינא' קובע רק את האומד של בני אדם, ואז ההלכה דנה בכך 'בדיננו ולא כדיניהם'. י"כ)? האם אומדן דעתו של הבעל להקנות מחצית רכושו לאשתו? הייתי משיב בחיוב אילו מערכת הזכויות והחובות הייתה מאוזנת, אך אצלנו חובותיו של הבעל נשארו בעינם (מזונות לאישה ולילדים), ואילו זכויותיו צומצמו... אך עם בבלי, אין עצה ואין תבונה, ונוצרה אומדנא של האיש שמחצית הרכוש שייך לאישה. ודומני שעם כך יכולים בתי הדין להסכים".

לעומתו, הרב שרמן כתב: "הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט, ולא פרי חקיקת השלטון ובית המחוקקים. דין מלכות נובע מצרכים ומכורח הנסיבות, אולם כאשר המלכות מחוקקת חוקים מתוך השקפת עולם זה אינו... אין אפשרות לומר שכל בני זוג מסתמא נישאין על דעת הלכה זו... האם השופט ידע האם גם בחיי הנישואין שלהם הייתה הסכמה מכללא שבכל פעולה ממונית חצי מהזכויות מוקנות לבני זוג (בוודאי שלא אם בבסיס עומדת רק טובתה של האישה)? אומנם הרמב"ם פסק 'הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה' רק אם המנהג פשוט, אך אם יש פקפוק אפילו קטן, אין לילך אחר המנהג".

האומדנא של בני זוג כיום במדינת ישראל

הרב שרמן מסתייג מהלכת השיתוף בהיותה יצירה שיפוטית. ובכן, עניין זה השתנה עוד בשנת 74', וכיום השיתוף נקבע בחקיקה, שיותר קל לאמצה מכוח 'דינא דמלכותא' (אף שהרב שרמן לא סובר כך). בנוסף, הרב שרמן סובר כי אי אפשר לומר שהאיש מתכוון שמחצית מהרכוש שייך לאשתו, מכיוון שהחובות נותרו עליו. זו אכן בעיה שיצרה הלכת השיתוף. היא שינתה את המשוואה הוותיקה שיצרה ההלכה היהודית, שלפיה האיש היה בעל הרכוש, אך במקביל הוטלו החובות רק עליו. בהלכת השיתוף נקבע שהרכוש ישותף, אך החובות ימשיכו להיות על האיש. לכן סבר הרב שרמן כי הגיוני שהאיש לא יהיה מעוניין לחלוק את הרכוש עם רעייתו (כאמור, רכוש שנצבר במאמץ משותף). לפני כשנתיים 'נפל האסימון' לבית המשפט העליון שאכן אין זה הגיוני להמשיך ולהטיל על האיש בלעדית את חוב המזונות, ואכן נפסק שיש לקבוע שוויוניות גם במזונות הילדים. פסיקה זו מטה לדעתי את האומדנא של הבעלים לטובת שיתוף ברכוש המשפחתי.

לסיכום, בדיני הירושה קרה תהליך דומה. הרב דייכובסקי כתב: "נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העיזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאישה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות של גדולי תורה. ביצענו הקנאות מתאימות בהסכמת הצדדים. כך יש לדון בהלכת השיתוף בהסכמת הצדדים".

ובמילים אחרות, לא כל מה שנעשה על ידי המחוקק האזרחי הוא בהכרח שלילי. חכמי ההלכה לדורותיהם ידעו לאמץ לחיק ההלכה, במנגנונים המאפשרים זאת, כמו תקנות קהל ודינא דמלכותא, עניינים ששירתו את ההלכה וההולכים בדרכה. זו כוחה של תורת ישראל הקדושה, אשר 'לא בשמיים היא', וריבונו של עולם שמח בכך באומרו 'ניצחוני בניי'. בכך משמרים חכמים את תורתנו רלוונטית לכל דור ודור, מלאת חיוניות ומלאת חיים.

הכותב הוא מנהל אקדמי של קמפוס ירושלים, הקריה האקדמית אונו

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)