אני זועם עד אימה, מתוסכל עד לב השמים

במשך חודשים אני כותב פעם אחר פעם על התנהגות של חלקים מהחברה החרדית בכל הנוגע לטיפול בקורונה. הפעם זה הגיע קרוב אליי. ממש קרוב.

ערוץ 7 , כ"ד בתמוז תש"פ

קורונה
קורונה
צילום: איסטוק

אני זועם עד אימה, מתוסכל עד לב השמים. נמצא במקום שכבר כלו לי הדמעות, פקעו עצביי ונפשי נבהלה מאוד. מה עוד אומר ומה אדבר.

במשך חודשים אני כותב פה פעם אחר פעם על התנהגות של חלקים מהחברה החרדית, חצרות וחסידויות שונות וכו׳, בכול הנוגע לטיפול בקורונה. הכול כבר די ידוע ומפורסם, וכל הדברים יגעים, כמה שהעיוות והזוועה מחרידים ומקוממים, ברמות שהן אולי חסרות תקדים.

אלא שהפעם זה הגיע קרוב אליי. ממש קרוב. ואתחיל מהסוף, לצערי סבי וסבתי חלו שניהם בימים האחרונים בקורונה. זהו המצב כרגע. מדובר בשני קשישים הנמצאים במחצית שנות השמונים של חייהם, שכרגע נמצאים במצב שהם זקוקים לישועה ולרפואה גדולה. ומן השמים ירחמו.

אך אם לרגע אלך קצת אחרונית בזמן, איך וכיצד הם הגיעו למצבם זה העגום? אז הסיפור הולך כך:

לפני כשבועיים, במהלך שבוע אחד, נחגגו במשפחתה של אמי, חתונותיהם של שניים מבני דודיי. האחד, ממשפחה המתשייכת לחסידות סלונים, ואילו השניה, החתן בעצמו קשור עמוקות עם המקובל ר׳ יצחק מאיר מורגנשטרן. רצה הגורל, שבדיוק בשני החוגים הללו, ישנה התכחשות גורפת, לא למחצה, לא לשליש ולא לרביע - ג ו ר פ ת. אין קורונה, לא היה קורונה, ולא יהיה קורונה. לא דובים ולא יער. לא מינה ולא מקצתיה.

כל הדבר הזה הוא פיקציה אחת גדולה, קנוניה אפלה שאיזה מרושע רקם כנגד האנושות בכלל, והחברה החרדית בפרט. וכך הם אכן נוהגים הלכה למעשה באופן הכי פשוט וחד משמעי. לא מסיכות, לא ריחוק חברתי, לא שום סייג או התניה כלשהי. נשמע לכם מוזר? מופרך? מרושע? מפלצתי? אתם יותר ממוזמנים לחלוק את מחשבותיכם אלו עם הדמויות הסהרוריות האמורות לעיל.

כך שהסיטואציה האומללה שנוצרה, הייתה שהורי החתנים שהתחתנו (ה״ה שניים מילדיהם של סבי וסבתי), התעקשו שהוריהם הקשישים ישתתפו באופן מלא מלא ++ בשלל אירועי שמחות הנישואין. אלו שכמובן נחגגו ברוב עם, כדת וכדין, ברוב עם, בדביקות ולכידות חסידית טיפוסית. או ליתר דיוק במקרה הזה, באופן שהסיכוי לצאת מאותם אירועים מבלי שאתה נגוע מכף רגל ועד ראש בנגע הקורונה, הוא אפסי. שמעתם? אפסי!

ולמותר לציין, כמה שבעבור זוג קשישים שכאלה, שילדיהם כך לוחצים עליהם להצטרף ולבוא, לשוש עמם משוש ביום שמחת לבם ולב ילדיהם, כמעט בלתי אפשרי לסרב ולא להיענות. מה גם, שאצ״ל שהפיתוי גם בעבורם בהקשר הזה, הוא גדול, כמעט גדול מנשוא. כך שבהתחשב בלחץ שהופעל עליהם, השתתפותם הפכה להיות עובדה כמעט מוגמרת.

ורק שתקבלו מושג, שני החתנים הללו שנישאו באותו שבוע, הם והוריהם, חלו בקורונה כבר בשבוע שלאלתר אחרי החתונה. עוד שלל משתתפים באותם אירועים חלו גם הם. כך שדי מהר היתה ברורה גודל הצרה והחרפה הנוראית שנגזרה היישר מאותם אירועים והילולות של שפיכות דמים.

אז במשך למעלה משבועיים, לפחות החלק האנושי - שפוי של המשפחה, נשא תפילה ונאחז בשרידים האחרונים של התקווה, שמא בכל זאת, יחוס היושב במרומים, ויחסוך מסבי וסבתי את הגורל העגום הזה של תחלואה במחלה, עם כל הסיכון הנוראי שכרוך בדבר, בהתחשב בגילם המתקדם וכו׳.

עד שאתמול התבדתה גם התקווה הזו. אשר יגורנו בא לנו. וכמאמר המשורר: נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו. וגם עליהם נגזר לשתות מכוס התערלה הזאת. ועכשיו? עכשיו כולם יושבים וכוססים ציפורניים, מרטיבים ספרי תהילים בדמעות, הולכים בטח לשלל האלילים השפלים שלהם, לבטח תוחבים להם פתקאות ופדיונות נפש, ושוב זועקים לעברם בקול ניחר: הַבַּעַל עֲנֵנוּ, הַבַּעַל עֲנֵנוּ! ומי יודע, שמא הפה שאסר, הוא גם יהיה הפה שיתיר. מי שגרם לכל הזוועה הזאת, בכלל להיות אפשרית, יוכל גם למצוא פתרונים ורפואות של מקסמי שווא. כי הלא, אני מזכיר לכם, קורונה לא הייתה ולא נבראה. ואם אתם מחפשים ראיות לכך, סורו נא לבתי החסידים דסלונים, או מורגנשטרן, הקרובים לאיזור מגוריכם.

ובימים אלו של אזכור החורבן והמסתעף לו, לא יכולתי שלא להיזכר בנבואתו האלמותית ההיא של ישעיהו:

'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ'..

ואחרי ולפני הכול, שתהיה רפואה שלמה ומהירה לסבי וסבתי. האהובים והנעימים הללו. אמן.