אנחת רווחה

שביתת העובדים הסוציאליים בעיצומו של משבר הקורונה מעלה תמיהות על העיתוי-דווקא כשהצורך בשירותי הרווחה בשיאו וכשהבור התקציבי מעמיק

עפרה לקס , כ"ד בתמוז תש"פ

הפגנת העובדים הסוציאליים
הפגנת העובדים הסוציאליים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"העו"סית שלי הצילה את חיי. הגעתי אליה מפורקת והיא ריפאה את הפצעים שלי", מספרת אפרת. "אני מטופלת במרכז לאלימות במשפחה, לומדת איך לשקם את עצמי מהעבר שלי ואיך ללמוד כדי שלא אגיע למצב הזה שוב. אבל כבר יותר משבוע שהעו"סית שלי שובתת והמרכז סגור".

אפרת גם נפגעה מינית, ולפני חודשיים החלה להיות מטופלת במרכז המטפל בפגיעות כאלה. שעתיים לפני שיחתנו היא קיבלה טלפון שהודיע כי המרכז נסגר גם הוא בשל שביתת העובדות הסוציאליות. אפרת התיישבה על מיטתה ולא הפסיקה לבכות. "זה זוועה. אני חבולה ופצועה ואין מי שיעזור לי".

אפרת החליטה לא לוותר. במעט הכלים שיש לה, היא פרסמה פוסט בפייסבוק שבו היא חושפת את סיפורה האישי, וגם התקשרה ללשכת שר האוצר וללשכות אחרות במשרד. כצפוי, איש אינו מתייחס לאזרח הקטן.

סיפורים נוספים של אנשים שתלויים בעבודת העובדים הסוציאליים הולכים ומצטברים בשבועיים שבהם מתקיימת השביתה הכללית של העובדים הסוציאליים במגזר הציבורי. אנשים שחיכו להיפגש עם הילדים במרכז קשר, חולים כרוניים שעו"סיות מלוות אותם, ילדים שהותקפו ואיש אינו מתשאל אותם, ילדים עם צרכים מיוחדים שנכנסים לבידוד, קשישים שזקוקים לליווי, תסקירים לבית משפט לענייני משפחה ועוד. רק מקרים חריגים של חיים ומוות מגיעים לוועדת החריגים של איגוד העובדים הסוציאליים. שם מחליטים אם לטפל בהם או לא.

האם אפרת כועסת על העובדות השובתות? דווקא לא. "הן קורסות, נופלות מהרגליים מרוב עבודה. הקורונה רק הגבירה את הפניות אליהן. פעם העו"סית שלי הייתה הרבה יותר פנויה אליי. היום יש לה פחות זמן, כי פונים אליהן יותר. אני גם יודעת שמאיימים על החיים שלהן לא פעם. הגיע הזמן שמישהו ישב איתן ויסיים את העניין כמה שיותר מהר. שווה לתת להן את מה שהן מבקשות, לפני שמישהו ייפצע או יתאבד בגלל השביתה הזאת".

שכר יסוד: 6,000 ש"ח

מאבקן של העו"סיות לא התחיל לפני שבועיים. הוא נמצא על השולחן כבר למעלה משנתיים וחצי, עם השבתות של לשכות רווחה באזורים שונים בארץ, צעדות והפגנות, ומשא ומתן ארוך שנכשל מול שר האוצר הקודם, משה כחלון. דרישותיהן של העו"סיות מתחלקות לשלושה: הן דורשות מוגנוּת, בשל תקיפות ואיומים חוזרים ונשנים מצד מטופלים ובני משפחותיהם; איוש תקנים והקלה על העומס בעבודת העו"סיות, שקורסות תחת מבול הפונים ואינן יכולות לתת מענה ראוי למטופלים; והדרישה האחרונה היא כלכלית: רפורמה מבנית ומקיפה בשכר שלהן.

המגפה החדשה הגדילה במאות אחוזים את מספר הפונים ללשכות הרווחה בערים, אך מצד שני פערה בור הולך וגדל באוצר המדינה. השבוע זכו העו"סיות לתמיכה מקיר לקיר בוועדת הכספים שמנהל חבר הכנסת משה גפני. גם הציבור הרחב, שפוגש בהן בכל צומת בחיים, מביע הזדהות עם מצוקתן. אבל השאלה שמופנית כלפיהן היא למה עכשיו, כשהמדינה במשבר עמוק וכפסע מהסגר הבא.

"עשינו הכול כדי לא להגיע למצב שהגענו אליו עכשיו, אבל לא שעו להפצרות שלנו, עד שזה הגיע למקום שממנו אי אפשר יותר להמשיך", מסבירה בת שבע פיק, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית גזר. "אנשים לא מאמינים לי ששכר היסוד של העובדים הסוציאליים הוא 6,000 ש"ח. יש לי עובדות ששכרן אפילו נמוך יותר. אני מנהלת מחלקה, כל האחריות היא עליי, אני כוננית כל הזמן, בלילות, בשבתות ובחגים. אני יכולה להגיע באמצע הלילה לבית של ילד עם התקף פסיכוטי ולהוציא אותו מהבית יחד עם המשטרה כדי לאשפז אותו".

המשכורת של העובדים הסוציאליים מורכבת משכר יסוד, ועליו תוספות של ותק, תנאי תפקיד, תואר שני, כוננויות ועוד. גם עם התוספות, המשכורות רחוקות מלהיות גבוהות. שכר היסוד הוא זה המחושב לפנסיה ולהטבות כלכליות אחרות, והטענה היא שאין להן הרבה אופק להתקדמות בתפקיד, ומשום כך אף בשכר. "יש לי עו"סית שעובדת 18 שנה, יש לה תואר שני, והיא מקבלת 5,000 ש"ח בחודש", מספרת פיק. בעיה נוספת היא הגדרת אחוזי המשרה: משרות רבות במקצוע הזה מוגדרות כ־70 או 60 אחוזי משרה, כשבפועל העט לא נופל בשעה שבה זה צריך לקרות לפי החוזה. "בקורונה העובדות שלי עבדו 12 ו־14 שעות ביום בלי שום תוספת. אף אחת מאיתנו לא אמרה: אני מוותרת על ביקורי בית כי אני מפחדת להידבק. העבודה נעשתה".

במחלקה של פיק כל תקני העו"סיות מאוישים, וזה אחרי מאמץ רב שעשתה. אולם ברחבי הארץ יש כ־1,000 תקנים לא מאוישים של עו"סים. העובדים מצביעים ברגליים, היא מסבירה, והעומס של מספרי התיקים נופל על העו"סיות העובדות. למען האמת, מחדדת פיק, גם התקנים הקיימים אינם מספיקים. "יש לי 15 עובדות. עו"סית הקשישים מטפלת ב־350 תיקים, ולפעמים מדובר בזוג, כלומר למעשה מדובר בהרבה יותר מ־350 אנשים. העובדת מרימה טלפון לקשיש, יוצאת לבקר אותו, עוזרת בתיווך מול הרשויות, במיצוי זכויות, ויוצרת קשר עם המשפחה שלו". איך יכולה עו"סית בחלקיות משרה לטפל בכל כך הרבה אנשים? היא לא. "בעולם אידיאלי, עו"סית קשישים יכולה לטפל ב־30 תיקים. כך היא תגיע בצורה מיטבית לכולם", מעניקה פיק את הפרופורציות. לעו"סית שעובדת עם משפחות שבהן ילדים או אנשים עם צרכים מיוחדים יש כמעט 200 תיקים. היא אמורה לדאוג למטופל, לבני משפחתו, להורים, למסגרות בקהילה, לפעמים לדיור ותעסוקה ואפילו להדרכה לזוגיות.

פיק מסבירה שבמשכורת כזאת ובעומס כזה אי אפשר להמשיך ואי אפשר לדאוג באמת למטופלים, שמגיעים מכל שדרות החברה. "אם יהיה קשיש שאף אחד לא ידע שהוא מת עד שיעלה הריח, השאלה הראשונה שישאלו היא איפה היו השירותים הסוציאליים. אבל במציאות הזאת, השירותים הסוציאליים לא יכולים להגיע לכל אחד. הם פשוט לא יכולים".

"חכו שהמשבר יעבור"

במדינת ישראל לא כל העובדים הסוציאליים מכונסים תחת האיגוד. המדינה הפריטה בשנים האחרונות לא מעט שירותים: עמותות אומנה, הוסטלים של שיקום, דירות בקהילה ועוד. עובדים סוציאליים נמצאים גם בעמותות שונות שזקוקות לעובד סוציאלי כחלק מהשירות הכללי שהן נותנות. העובדים הסוציאליים האלה אינם חלק מהאיגוד ואינם שובתים כעת, על אף שמרבית התנאים שהאיגוד משיג חלים בסופו של דבר גם עליהם, בצו הרחבה.

בקרב עו"סים שובתים שעימם דיברנו קיימת תהייה בנוגע לעיתוי, בצל המשבר העמוק שבו נמצאת מדינת ישראל. חלק מהעובדים מתקשים בעצמם לשבות, משום שבני הזוג שלהם פוטרו מעבודתם והם אינם יכולים להרשות לעצמם להישאר בלי הכנסה. אך העו"סים הלא מאוגדים מקשים קושיות נוספות מעבר לעניין העיתוי. אחד מהם, איתן (שם בדוי), הוא עו"ס בהוסטל לאנשים עם צרכים מיוחדים. לאיתן יש ותק של שנתיים במקצוע ו"משכורת שהיא לא כל כך גרועה, בטח לא לעובד סוציאלי מתחיל. אחד הכשלים במשכורות של העובדים הסוציאליים נעוץ בכך שהם מאוגדים כזרוע של ההסתדרות. המשכורת של כולם שווה, בלי קשר לאיך הם עובדים ובלי קשר לאופי העבודה. יש עבודות קשות יותר ויש פשוטות יותר. אני, למשל, סופג יותר אלימות ממה שעובד ברווחה סופג. מצד שני, אין עליי העומס שיש עליו". לדבריו, מי שבאמת רוצה להתקדם צריך לקחת קורסים ולהתפתח, לנהל, או לשלב עבודה נוספת בשוק הטיפולי. "אדם שנשאר כל השנים באותו תפקיד - ימשיך לקבל את אותו סכום. ככה זה עובד בכל תחום, חוץ מבהוראה, שבה מקבלים כסף על ותק, וזה כשל".

גם על המחסור באיוש תקנים איתן מציג זווית שונה. "עם הזמן העובדים הסוציאליים לקחו לעצמם יותר ויותר כוח, ויש דברים שרק הם יכולים לעשות. כדי לטפל באדם שפונה לרווחה אתה חייב להיות עו"ס, גם אם מדובר בעניינים מינהלתיים או במיצוי זכויות. צריך לאפשר גם לאנשים אחרים, מישהו עם רקע בסוציולוגיה או אדם ששוחה בביורוקרטיה, לעסוק בכך. רק אם האיגוד יהיה מוכן לומר 'אני מוכן שלא כל הכוח יהיה בידיים שלי', אני אגיד שהמאבק הזה הוא כן".

איתן גם מודה: "כשהלכתי ללמוד עבודה סוציאלית ידעתי בדיוק למה אני נכנס. ידעתי מה התפקידים ומה השכר, דיברתי עם אנשים. אי אפשר להטיל את האחריות על המדינה". אך הדבר שאולי הכי מקומם אותו בשביתה הוא העיתוי. "זה הדבר הכי נוראי כאן. לא שמעתי אדם אחד שאומר שעכשיו הזמן הנכון. חכו קצת שהמשבר יעבור, אז תהיה פניות גדולה יותר להקשיב ואולי גם אפשרות כלכלית לעזור. כרגע המדינה נמצאת באחד המשברים הגדולים בתולדותיה ובבור תקציבי בלתי נגמר. זה לא הזמן".

ענף העו"סים בנטישה

"כל הקושי שאת מתארת שהתגבר בקורונה, של אלימות גוברת במשפחה ושל נזקקות וקשישים בודדים - הכול בסוף מגיע אלינו", אומרת ענבל חרמוני, ראש איגוד העו"סים, כשהיא נשאלת על העיתוי. "גם ביום שבו המצב הבריאותי ישתפר, המשבר הסוציאלי שהקורונה גרמה לא ייעלם. תיקי הרווחה שנפתחו עכשיו לא ייסגרו".

חרמוני מסבירה שהם חזרו והתריעו, קיימו צעדת מחאה מתל אביב לירושלים, המתינו שבוע נוסף לפני ההשבתה והודיעו על תוכניותיהם לממונה על השכר - הכול כדי לא להגיע למצב של שביתה כוללת, אבל איש לא שעה לבקשות לשבת למשא ומתן. "אף אחד לא דיבר איתי. הם מכירים את הבעיה עוד לפני שהייתה עלייה של 70 אחוזים בפניות לרווחה, וזה רק ילך ויעלה. להשקיע כסף עכשיו בעו"סיות, זה כמו להשקיע במערכת הבריאות". חרמוני מוסיפה שהמצוקה שהשביתה יוצרת, היא זו שבגינה זה הזמן לשבות. "משרד האוצר יודע לטפל בסקטור ספציפי במגזר הציבורי, רק שאף פעם המגזר הזה הוא לא אנחנו. זה סיפור של 20 שנה. אז דווקא עכשיו שביתה? ואללה, כן. עכשיו כולם על הרגליים. עד עכשיו זה לא התקדם לשום מקום".

קשה מאוד לראות את המקרים שאתן לא מטפלות בהם כעת, כשרק חריגים שבחריגים מקבלים מענה.

"את חושבת שהמקרים לא מטופלים בגלל השביתה, אבל האמת היא שזו המציאות כל הזמן. יש מקרים אקוטיים שלא מטופלים כי אנחנו לא יכולים. מישהי שמטפלת ב־300 ילדים בסיכון ויש לה חלקיות משרה משונה, לא באמת יכולה לטפל בהם. פגשתי עו"סית כזאת השבוע ואמרתי לה שאני יודעת שהיא לא יכולה להגיע לכולם, אבל הם רשומים על שמה כדי שברגע שתקרה פשלה, והיא תקרה כי אי אפשר שלא, יהיה מישהו להאשים. הציבור צריך לא לישון בלילה, כי יש כאן שירותים חברתיים שפשוט לא פועלים".

ביום שלישי נפגשה חרמוני עם שר האוצר, אבל היא יודעת שהשביתה לא תסתיים בקרוב. זה ייקח זמן, בין השאר משום שאף אחד באוצר לא ממהר. העו"סיות מוכנות להתפשר כרגע כדי לחזור כמה שיותר מוקדם לעבודה. "הצענו מתווה שאומר: אנחנו צריכים משהו לעכשיו, תוספת לעו"סים בעקבות הקורונה, ופתירת סוגיית המוגנות, שהעו"סים יראו שרואים אותם. מעבר לכך אנחנו דורשים רפורמה מבנית ומקיפה בשכר, אבל אני לא מצפה שהיא תתרחש מחר בבוקר, אלא שנקבע תחום של זמן שעד אז זה צריך לקרות. אנחנו מבקשים עכשיו הנשמה, לאותת לעובדות שיש להן מה לחפש במקצוע. יש נשירה גדולה בחמש השנים הראשונות. יש מאות סטודנטים שמסיימים ולא נכנסים למקצוע, ממתינים לראות מה יקרה עם המאבק. יש לנו לא מעט עו"סים עם רגל בחוץ, שהמאבק הזה נותן להם תקווה. אם הוא לא יצליח, תהיה נטישה גדולה של המקצוע".