ניקוי רעשים

אסף ליברמן גדל בבית "מאוד־מאוד־מאוד־מאוד־מאוד חילוני". אבל תשמעו מה יש לו להגיד

ידידיה מאיר , כ"ד בתמוז תש"פ

1.

כמה פעמים יצא לכם לשמוע עיתונאי נחשב, מהמיינסטרים של התקשורת החילונית, מדבר על יהדות, על תורה, על מצוות - ולהנהן לכל מילה בהסכמה? ויותר מזה: להתמלא באופטימיות גדולה שיש תקווה, שיכול להיות פה טוב יותר?

אני זכיתי לרגע מזוקק כזה השבוע. זה אומנם היה באתר 'ערוץ 7', אבל הדובר, אסף ליברמן, מגיע ממחוזות אחרים לגמרי. הוא תל אביבי, בוגר גלי צה"ל, איש תאגיד השידור הציבורי, מגיש את משדר האקטואליה היומי המרכזי של כאן רשת ב'. נושא השיחה איתו היה 'המקום', המרכז ללימודי יהדות שפועל בשנים האחרונות ברחוב ברנר בלב תל אביב.

זה נשמע ככה: "אתה מתלמידי 'המקום'?", פתח המראיין יוני קמפינסקי, וליברמן ענה: "בימי הקורונה זה קצת בעייתי, אבל כן, אני גאה שאתה מכנה אותי ככה".

איך התחיל הקשר שלו עם 'המקום'? "היה איזה יום כיפור אחד שבו השכן שלי, מהבניין המרכז־תל־אביבי שבו גרתי בזמנו, חזר מבית כנסת. אנחנו חילונים שקצת מתעניינים ביהדות, אז לפעמים אנחנו מדברים אחד עם השני כמו משתמשי סמים קלים, ושואלים: 'יש לך מקום? יש לך כיוון לבית כנסת? יש לך מקום ידידותי גם לאנשים כמונו?' אז הוא 'אירגן' אותי... הוא סיפר לי על 'המקום'. התעניינתי וראיתי שיש שם שיעורי גמרא, ואמרתי: וואלה, מעניין. אז הגעתי".

"מה זה בשבילך ללמוד גמרא, זה לראש או לנשמה?", שואל יפה קמפינסקי, וליברמן עונה: "זה מעניין, כי אני גדלתי בבית מאוד־מאוד־מאוד־מאוד־מאוד חילוני. מאוד. דת הייתה משהו מאוד מאיים. בוא נגיד, הפחד הכי גדול של אבא שלי היה שהילד מתישהו יחזור בתשובה. זה באמת היה כמו הקטסטרופה הכי גדולה שיכולה להיות. בשכונה הירושלמית שבה גדלתי, גרתי בבניין שהכול מסביב הלך ונהיה יותר ויותר דתי, ואפילו חרדי. לקראת יום כיפור, אחד השכנים החרדים ריתך את המחסן של האופניים כי הוא לא רצה שאף אחד ייסע באופניים בכיפור, ואבא שלי פרץ את המנעול ביום כיפור ושחרר את האופניים. הכול היה בתחושת מצור שלנו החילונים נגד מה שלימים יקראו 'הדתה'".

2.

חתיכת זיכרון ילדות הוא הביא פה עכשיו. סצנה קולנועית. חרדי קנאי מרתך את המנעול של המקלט הציבורי או מה שזה לא היה, כדי למנוע מכל ילדי הבניין לקחת את האופניים ולנסוע, ואז השכן החילוני, בשיא היום הקדוש, פורץ את המנעול ומשחרר באחת לכל הילדים את האופניים. פתח לנו שער בעת נעילת שער. אחרי חוויה מכוננת כזאת אני כנראה הייתי בורח מכל מה שעולה ממנו ריח של יהדות, או של אופניים. אבל לא ליברמן: "רק לפני כמה שנים, כשנסעתי לארצות הברית לנסיעה לימודית, גיליתי שבניקוי הרעשים האישיים והפוליטיים והמשקעים מהעבר, זה מאוד מעניין אותי, ומאוד חסר לי ברקע שלי. קודם כול, לנסות להתחבר ולנסות לדלות משהו מהאוצרות היהודיים שפספסתי במהלך חיי. וגם לנסות להבין משהו מדברים שתמיד חשבתי שאני לא מתחבר אליהם, מהעולמות הרוחניים, לנסות לראות למה אני מסוגל להתחבר ברמה הדתית".

"ניקוי רעשים". איזה מונח נפלא. אני חייב להתחיל להשתמש בו. הרי כל השיח שלנו על יהדות ותורה ומצוות ואמונה ושבת, מלא כל הזמן ברעשי רקע: הדתה, הדרה, ליבה, גיוס, גיור, כפייה דתית, נשות הכותל, חוק המרכולים. כמה רעש. וזה רק מהתקופה האחרונה. אם נלך עוד כמה שנים אחורה בשיח הציבורי סביב היהדות במדינה ניזכר ברעשי רקע מטרידים נוספים: שעון קיץ, המשחן, כביש בר אילן, חוק החזיר, גיוס בנות, איפה יוסל'ה. אפשר לעסוק חיים שלמים רק בקקופוניה הזאת. ואפשר לעצור רגע, לעשות 'השתק', או אפילו רק להנמיך טיפה, להקשיב לעצמך, לחיים שלך (וגם שם צריך לעשות ניקוי רעשים כדי לא להיזכר בשכן המרתך), ולהבין שבעצם כל הרעש הזה החריש כל השנים את אוזניך ופספסת המון דברים טובים.

3.

"אבל כאיש תקשורת ששומע, וגם משמיע, הרבה פעמים את המילה 'הדתה', זה לא הרתיע אותך?", לא מוותר קמפינסקי.

"מאיזו בחינה?", מחזיר ליברמן בשאלה. "שאולי מנסים להחזיר אותך בתשובה", מסביר קמפינסקי, וליברמן צוחק. "אה, תראה, בוא ננקה את הסיפור הזה של ההדתה בצד. לא רוצה להתייחס למילה הזו לא לחיוב ולא לשלילה. לא בזלזול ולא באובר־רצינות. אבל ברמה האישית שלי, לא ברמה הפוליטית, אם מישהו חושב שהוא יכול להחזיר אותי בתשובה אז סבבה. בוא. אני קורא לכל הצופים, מי שיכול להראות לי את האור ולהוביל אותי לאיזו התגלות אלוקית ולהראות לי משהו שטרם ראיתי שיוביל אותי לחזרה בתשובה - אז תפאדל. בבקשה. אני נכון לכל ניסיון, ובניגוד לעברי ולילדותי, אני לא רואה בחזרה בתשובה דבר נורא כל כך".

"וכשחברים שלך שומעים על 'המקום' ועל מה שאתה עושה שם, הם שואלים אם מנסים להחזיר אותך בתשובה?", שואל קמפינסקי. "אין שיח כזה", עונה ליברמן נחרצות. "אנשים ששומעים שאני לומד גמרא מתלהבים, רוצים לבוא גם ושואלים איפה עושים את זה. בסוף, אנשים מתעניינים. אנשים לכל הפחות אוהבים דעת ואוהבים העמקה. אני לא חי בסביבה כזו שבה אומרים לי: 'מה, הולכים להחזיר אותך בתשובה?'. אולי אבא שלי עדיין קצת, אבל בין חברים - ממש ההפך".

וואו. זו כבר ממש סנסציה. מילא אסף ליברמן, עם הפתיחות המחשבתית המיוחדת, לומד גמרא למרות הרקע המאוד־מאוד־מאוד־מאוד־מאוד חילוני שלו. מאוד. אבל לטענתו הוא גם מוקף בחברים ששומעים על שיעור גמרא והתגובה שלהם היא לא אנטי ופחד, אלא להפך, עניין וסקרנות. מי הם החברים אוהבי ההעמקה האלה, ולמה כל היום שומעים דווקא את אוהבי השטחיות, כאלה שרק שומעים יהדות ומיד צועקים בבעתה "הדתה"? אסור לנו לתת להם להשתלט לנו על התודעה. איך אני אומר תמיד? חייבים לנקות את רעשי הרקע האלה!

4.

"האם לימודי הגמרא השפיעו עליך כאיש תקשורת?", שואל קמפינסקי את ליברמן. סליחה שאני נדחף, אבל לדעתי ברור שכן. מה השאלה בכלל. קשה למצוא מישהו שלימוד קבוע של גמרא לא הפך אותו לחושב יותר, למעמיק יותר, לשואל שאלות יותר, ללא לוקח כמובן מאליו הנחות יסוד. וכשמדובר בעבודה עיתונאית, לא כל שכן כמראיין, הכלים האלה שאתה מקבל מהגמרא, הופכים אותך לאיש תקשורת משודרג. מעניין שליברמן לא עלה על זה (עדיין). "בתוכנית הרדיו שלי לא", הוא ענה, ואז הוסיף: "אולי באופן לא מודע. אבל זה כן פתח לי הרבה כיוונים לעשות דברים תקשורתיים שקשורים לעניין הזה. מה זה 'העניין הזה'? זה עולם רחב של תוכן שאני לא יודע לשים עליו את האצבע. אבל הנושא של האמונה מאוד מעניין אותי. במה אנשים מאמינים. איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלהם. כל מי שחובש כיפה הוא בהכרח אדם מאמין? אתה יודע, יש לי לא מעט חברים דתיים שלפעמים אני מסמס להם והם שולחים לי בחזרה את הווטסאפ הנפלא: 'אני בתפילה'... עכשיו, אני כאדם חילוני, כשאתה מסמס לי תוך כדי תפילה, לא ממש מבין מה זאת אומרת? הרי אף אחד לא יסמס: 'אני במדיטציה'. אם אתה בתפילה אז אתה מתפלל, לא?".

איזו אבחנה נוקבת על היחס שלנו לתפילה. אבחנה שיכולה לבוא רק ממי שמסתכל על התורה והמצוות במבט סקרן וחדש מבחוץ. אחד הדברים הכי מרתקים בדור שלנו הוא לראות את המפגש הזה בין התורה לבין אלה שפוגשים אותה ומספרים לנו איך זה. אנשים שרוצים, כפי שהגדיר ליברמן "לדלות משהו מהאוצרות היהודיים שפספסתי במהלך חיי".

אני זוכר שבישיבה הסתכלתי קצת בספקנות על ראש הישיבה שלי שאמר תמיד "אנחנו אומרים בכל יום אחרי התפילה 'ותן חלקנו בתורתך'. מה זה אומר? זה אומר שלכל יהודי יש החלק המיוחד שלו בתורה. ולא הרי החלק של ראובן כהרי החלק של שמעון. יש חלק בתורה שמחכה רק לך". באותם ימים חשבתי שהוא סתם מנסה לחזק את ראובן או את שמעון (או את ידידיה). אבל בדור האחרון אפשר לראות בעיניים כמה זה מדויק.

5.

"לסיום, באיזה דף אתה אוחז, באיזו מסכת?" שואל המראיין.

חיוך מתנצל: "בגלל הקורונה כבר כמה שבועות לא הגעתי לגמרא. תפסת אותי. הגעתי לטקסטים אחרים, אבל אני מודה שגמרא כבר מזמן לא פתחתי. לא יודע אם מותר להגיד את זה במסגרת הזו. מקווה לחזור בהקדם".

אוף עם הקורונה הזאת. אז גם את 'המקום' סגרו עכשיו? חבל. רגע, למה בעצם שלא יעברו ללמוד שם גמרא במתווה הקפסולות? מה, רק לתלמידי ישיבות מגיע? מה עם אסף ליברמן והחברים שלו? אין, מישהו חייב להרים את הכפפה ולפרוץ את המנעול.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

אסף ליברמן באולפני "כאן"
צילום מסך: כאן 11