הרב מיכה הלוי
הרב מיכה הלויצילום: עולים בהצלחה

תקופת הקורונה פוגעת בהזדמנויות החיים. דווקא בתקופה זו חשוב כל כך שנבדיל בין ההזדמנויות ובין החיים עצמם.

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה... ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן" (במדבר לב, א-ה).

אומר כאן המדרש (במדבר רבה פרשה כב, ט):

"'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו' (קהלת י,ב) - 'לב חכם לימינו' זה משה, 'ולב כסיל לשמאלו' אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות. שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו', אמר להם משה אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר, תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם. הוי לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד".

חז"ל מלמדים אותנו שצד ימין מסמל את העיקר, את מרכז ההוויה והחיים, ואילו צד שמאל מסמל את הטפל, התומך בעיקר כאמצעי למטרה. כך גם מפורש בספר משלי (ג, טז): "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", ימין היא מהות החיים ומטרתם ושמאל היא אמצעי המחייה.

אם כן, 'לב חכם לימינו' הוא מי שלוקח את עיקר מחשבתו, הלב החושב, לצד ימין - למטרת ולמהות החיים.

בני גד ובני ראובן הקדימו את הצאן לילדים, עשו את הטפל עיקר. הצאן, שהוא אמצעי המחייה, לא מהות החיים, הוקדם לילדים שהם המשך הדורות ומטרת החיים. אומר להם משה רבינו: אל תחבבו את הממון יותר מהנפשות! אל תעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר!

על ראובן נאמר (בראשית ל, יד): "וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אימו". לכאורה הפסוק מיותר. היה יכול לקצר ולומר 'ויבא ראובן דודאים ללאה אימו'. אלא שהכתוב מדגיש לנו שראובן לוקח מהמציאה "וימצא דודאים בשדה", ראובן פועל לפי המציאות המזדמנת, מה שהוא מוצא הוא מביא לאימו.

כך גם בבני בניו, בני גד ובני ראובן. המציאות המזדמנת לאמצעי המחייה מובילים אותם למחשבה להקים ארץ חיים מעבר לגבולות הירדן שלא בארץ ישראל. זוהי משמעות האשמתו של משה "תרבות אנשים חטאים" - בגלל אמצעי המחייה אתם מוכנים לוותר על ארץ החיים, על מהות החיים? עשיתם את העיקר טפל ואת הטפל עיקר! אתם חיים את המציאות המזדמנת ולא את מטרת החיים, את החיים של המחר, את העתיד לבוא.

המילה 'טפל' מורה על דבר שנעשה חלק מהעיקר, טפל לעיקר. יש את החיים ויש את הטפל לחיים, את האמצעי לחיים. מהות החיים ומטרת החיים זהו העיקר, ואמצעי המחייה טפלים לעיקר, מתבטלים לעיקר, הופכים להיות חלק ממנו.

כשעושים את הטפל לעיקר בהכרח הופכים את העיקר לטפל.

העיקר הוא מציאות החיים הקבועה וקיימת מתוך ראיית המחר של מציאות החיים העתידה והקבועה. ילדים זו מציאות חיים הרואה עתיד, לכן כשבני גד ובני ראובן הקדימו את הצאן לטף זהו מהפך בין עיקר לטפל. ההסתכלות שאנחנו דנים את ההווה על סמך העתיד לבוא זו מחשבה של לב חכם לימינו, זו מחשבה של עיקר. של המשך החיים הקבועים בפריה ורביה, בילדים ובמעשים טובים, לחיות את מטרת החיים, לחיות את הלעתיד לבוא, להיות "אסירי תקווה" (זכריה ט, יב).

אסיר מלשון כבול, כמו אסור באזיקים. להיות כבול לתקווה של הטוב, זו מהות החיים. מתוך מה שאנו רואים את מה שהיה בעבר ואנחנו מצפים לעתיד טוב - אנחנו גם חיים את ההווה כמשהו שהוא טפל לעיקר של אסירי התקווה.

המשבר אותו כולנו חווים פוגע בשגרת החיים המזדמנת, משנה את סדרי החיים, אמצעי החיים. אסור לנו לשנות בעקבות זאת את החיים עצמם, וככל שאנו דבקים במהות החיים ובאסירי תקוות החיים אנחנו נמצא הזדמנויות יותר טובות, ומההזדמנויות הפחות טובות שיש לנו היום נמנף אותן להזדמנויות אל העיקר העתידי של אסירי התקווה.

אדם ה"קם על צד שמאל", קם עם מחשבות לא טובות. הוא קם עם הרגשה שלא טוב לו ולכן הוא חושב שהכל לא טוב. אבל לא! הרוב טוב! רוב החיים, גם המזדמנים, הם טובים, כי קביעות החיים היא טובה, הרוב קובע, המיעוט הוא טפל והוא טפל לעיקר, נעשה את העיקר עיקר ואת הטפל עיקר, שיהיה לנו לב חכם לימיננו.

חודש אב בעצמו מורכב מהמבט הנכון על הקבוע והפיכת החיים המזדמנים כטפלים לו. תחילתו פורענות, ומאמצעיתו ואילך טוב. על ט"ו באב נאמר (תענית פ"ד ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכו'…".

חודש אב הוא חודש שחז"ל הוסיפו לו מנחם אב, הוא אב טיפוס לראות דרך ימי הפורענות את התשועה, את התקווה של העתיד. לחיות את הפורענות ולחיות בה כבר את הנחמה, לחיות את נחמת ציון.

"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו, י), מתוך תקוות הששון והשמחה העתידית מתאבלים בצורה ראויה, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ע"ב).

הרב מיכה הלוי הוא רב העיר פתח תקווה וראש ישיבת עטרת נחמיה בתל אביב