מגילת איכה בחתונת בת השר

כשנכבדי תוניס מחאו כפיים לניגון מגילת איכה וחדש של אורי וייל ו'ניגון ירושלמי' שיוצק תוכן לנישה חסרה בתרבות היהודית. טור מוזיקה.

עוזיאל סבתו , א' באב תש"פ

אורי וייל וניגון ירושלמי
אורי וייל וניגון ירושלמי
צילום: ענר טאוסיג

אש תוקד | אורי וייל וניגון ירושלמי | חדשיר

האגדה מספרת על סערת רגשות שהתחוללה בקרבו של גדול פייטני המאה העשרים במסורת הירושלמית, אשר מזרחי, כאשר גילה שתאריך חתונתה של בת השר החשוב, אליה הוזמן לשורר ולנגן, נופל ביום האבל היהודי הלאומי, תשעה באב.

לסרב אינו יכול, לנגן ולהרקיד אין הוא מסוגל. בצר לו פנה מזרחי לפנות ליל-התשיעי אל אולם השמחה, כינור בידו וספר קינות תחת זרועו. "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", ניגן בקולו ברגש ויבב בקשתו על מיתרי כינור, "מה אעידך, מה אדמה לך, הבת ירושלים, מה אשווה לך ואנחמך, בתולת בת-ציון. כי גדול כים שברך, מי ירפא לך".

נכבדי תוניס ומושליה רותקו לקולו מלא הרגש של החזן היהודי. בלי להבין מילה אחת, הרגישו היושבים איך מילות המגילה וחרוזי הקינות חודרים אל תוך חדרי ליבם וממלאים אותו בעונג ובערגה. אשר מזרחי זכה למחיאות כפיים והערכתו בקרב האוכלוסייה המוסלמית, מאז אותו אירוע, טיפסה והרקיעה מעלה.

מעשייה משעשעת זו יוחסה לאשר מזרחי, וסופרה באופנים דומים גם על אחד ממשוררי תימן וגם על מלחין ידוע מבגדד, הצד השווה שבהם – האמוציות שמעוררים זיכרונות החורבן והגלות, מרגשות רבנים ותלמידי חכמים, נוגעות ב'עמך ישראל'; דתיים ושאינם דתיים, ואפילו בלבבות נוכרים.

לפני עשרים וארבע שנים בבית כנסת שכונתי קטן, הצטופף הנער אורי וייל, בינות למתפללים על שרפרפי עץ. מילות הפיוטים החדות דקרו בו, תיאור הוצאתם להרג של עשרת הרוגי מלכות המזעזע חדר אליו, סיפורה של חנה ושל שבעת מלאכיה יקד בנשמתו. מעל הכל - נגינת הקינות המיוסרת מצאה מקום של נחמה בקרבו של וייל, בן למשפחה מסורתית, ועלתה בראשו, גם תקופות ארוכות אחרי, מפעם לפעם.

בשנים האחרונות, וייל כבר אדם שומר מצוות, בעל משפחה ומוזיקאי. הוא פונה להרכב האהוב עליו, 'ניגון ירושלמי' ופותח בסדרת שיתופי פעולה עם נגני הקסם אילן קינן, משה שליו, יוני שרון (הלא הוא כוכב הרשת 'אבו טאבלה') ויגל הרוש, כאשר הראשונה שבהם היא הקינה המיוחסת לרבי יהודה הלוי או לרבי אברהם אבן עזרא – 'אש תוקד'.

קשה להצביע על ביצוע איכותי כמו זה של וייל ו'ניגון ירושלמי' של קינות האבל היהודיות. נישת תשעה באב וימי בין המצרים היא נישה ריקה ומאובקת שאליה מוכנסים, על כרחה, בעיקר ביצועי ווקאל עירומים של להיטים חסידיים שבינם לבין זכר החורבן אין דבר מלבד חורבן שירי ומוזיקלי. בהקשר הזה, וייל והחבורה עושים חסד עם התקופה הקצרה ונותנים ביטוי צלילי לזיכרון העצב ולרגש היהודי המתגעגע, זה המתפלל בכל עת לבניין ירושלים, כסוף דברי בעל הקינה "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה, בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם".