הקהילה היהודית של פרנקפורט נמחקה בשואה; כיום היא חיה ובועטת

בסוף המלחמה נותרו כ-100 יהודים בעיר. מהחורבן צמחה קהילה חדשה שנהנית מפריחה תרבותית ומהשפעה פוליטית הרבה מעבר לחלקה באוכלוסייה.

ג'ו באואר, JTA , א' באב תש"פ

קו הרקיע של פרנקפורט
קו הרקיע של פרנקפורט
צילום: בוריס רוסלר/ דרך Getty Images

הקהילה היהודית של פרנקפורט, על 6,600 חבריה, אינה בין הגדולות באירופה. אבל סיפורה ממחיש היטב את התהליך שעברו קהילות יהודיות רבות באירופה מאז השואה – מהרס והשמדה לבנייה מחדש, ממיעוט נרדף, למרכז כוח פוליטי וציבורי משמעותי.

לפני מלחמת העולם השנייה הייתה פרנקפורט המרכז היהודי הגדול בגרמניה, עם 30,000 יהודים שהתגוררו בעיר. בסוף המלחמה, כאשר הצבא האמריקני כבש את העיר ב-1945, נותרו רק כמאה. "חיי היהודים נחרבו", אמר טוביאס פרימולר, שספרו החדש ״פרנקפורט והיהודים״ מתעד את תולדות הקהילה מסוף המלחמה ועד לשנות התשעים.

אבל מן החורבן הזה צמחה קהילה חדשה שנהנית לא רק מפריחה תרבותית ומצמיחה מספרית, אלא גם מהשפעה פוליטית רבה, הרבה מעבר לחלקה באוכלוסייה. "כשאנחנו פותחים את הפה, כולם מקשיבים", הסביר ליאו לסטש, האחראי על עניני חברה ואבטחה בארגון הקהילה היהודית של פרנקפורט. "יש לנו מערכת יחסים מצוינת עם המפלגות הדמוקרטיות".

כדי להבין את תהליך הבניה מחדש שעברה קהילת יהודי פרנקפורט, צריך להסתכל אחורה, אל חורבנה ואל השנים שעברו מאז. במידה רבה, אומרת אסתר שפירא, עיתונאית ויוצרת דוקומנטרית שגדלה בעיר, לא מדובר בשיקום של הקהילה, משום שחורבנה היה מוחלט, אלא ביצירה חדשה לגמרי. "לידה מחדש נשמעת כמו תחייה של הקהילה. זה לא המקרה", היא אומרת.

המקוריים והעקורים

לאחר המלחמה, נחלקו היהודים שנותרו בפרנקפורט לשתי קבוצות: האחת, הורכבה ממתי מעט הניצולים שחלמו על חזרה לחיים היהודיים בעיר כפי שהתקיימו לפני המלחמה. חברי קבוצה היו בעיקר יהודים שנטמעו בחברה, ראו עצמם כגרמנים, ורבים מהם נישאו ללא יהודים. הם נקראו "אלטיין גזסנה", או עמוקי-השורשים, אמרה לאורה קייזס, מארגון הרווחה היהודי " צנטרל וולפאהרטס סטלידר יודן", או ZWST. "הם היו חשובים, אך מעטים מאוד", היא ציינה.

בקבוצה השנייה היו העקורים, שבאו מרחבי אירופה המערבית. רבים הגיעו לפרנקפורט כתחנת ביניים בדרך לארה"ב או לארץ ישראל, ובגלל שההגירה הייתה אסורה, נשארו עשרות אלפי יהודים במחנות העקורים בפרנקפורט למשך שנים. ב-1948, עם הקמתה של מדינת ישראל ואחרי שארצות הברית פתחה את שעריה להגירת עקורים, עזבו רובם את פרנקפורט.

מי שנותרו היו אלו שלא היו מסוגלים להמשיך לתחנה הבאה במסע הנדודים. "חלק נשארו כי הם היו זקנים מדי, חולים מדי, כי הם לא יכלו לדבר אנגלית או עברית, או מפני שהם פתחו עסק או מצאו דרך אחרת להרוויח כסף", הסביר פרימולר, סגן מנהל מכון 'פריץ באואר' –לחקר השואה, שתיעד את שובם של היהודים בספרו שראה אור באפריל. ב-1948 נשארו בפרנקפורט רק כ-2000 יהודים.

כאלף יהודים שאיבדו את הוריהם בשואה עזבו באפריל 1946 את פרנקפורט במסעם לארץ ישראל
צילום: Keystone-France/Gamma-Keystone דרך Getty Images

התחלה חדשה

"המספר של אלטה-פרנקפורטרס, ("פרנקפורטרים מקוריים"), היה נמוך והמשמעות הייתה שרק מעטים מחברי הקהילה היהודית שלאחר המלחמה ראו את פרנקפורט בתקופת השלטון הנאצי״, אמר פרימולר. ״הייתה זו התחלה חדשה לגמרי״.

כשגרמניה המערבית הוקמה והחליטה לשלם פיצויים לניצולי שואה, הקהילה הקטנה התרחבה להתרחב. "רבים מהם היו ניצולים, או ילדי ניצולים מפולין, צ'כוסלובקיה, רומניה", אמרה קייזס. "הזהות של הקהילה היהודית שנבנתה בפרנקפורט לאחר המלחמה הייתה שונה מאוד מזו שחיה שם לפני השואה".

בעשורים הראשונים אחרי המלחמה, השתדלו יהודי פרנקפורט שלא למשוך תשומת לב. המוסדות היהודיים, אומר פרימולר, בדקו בזהירות רבה את הגבולות ונסוגו מהחיים הציבוריים. הם גם נמנעו לא פעם מלשתף את בני משפחותיהם בחוויותיהם מתקופת השואה.

אבל כל זה השתנה ב-1985, אחרי מאבק ציבורי-תרבותי שעיצב מחדש את תפקידם של יהודי גרמניה במדינה, ושהתחולל כולו בפרנקפורט.

לאורה קייזס עובדת בארגון הרווחה "צנטרל וולפאהרטס סטלידר יודן" בגרמניה
צילום: ZWST/כפיר הרבי

רגע 'היציאה מהארון'

הרקע לשינוי היה נדל״ני בעיקרו. מתכנני העיר פרנקפורט החלו לבנות בניני מסחר גבוהים לאורך צירי התנועה הראשיים במערב העיר, כדי להקל על העומס במרכז. בניינים ישנים פונו מיושביהם לטובת מבני משרדים גדולים, מה שהוביל למחאות ציבוריות, עימותים עם המשטרה, ולתופעה של פלישה לבתים שיועדו להריסה. רבים מבעלי הקרקעות והיזמים היו יהודים, ולכן אל המחאה התלוו מה שפרימולר מכנה ״קולות רקע אנטישמיים״.

בהשראת אירועים אלה כתב בשנות ה-70 המחזאי הנחשב ריינר וורנר פסבינדר את ״האשפה, העיר והמוות״. כדמות הראשית במחזה הוא בחר במעין קלישאה אנטישמית – ספסר נדל״ן תאב בצע בשם דר רייכה ג'וד ("היהודי העשיר").

המחזה היה אמור לעלות לראשונה ב-1985, אבל ליהודי פרנקפורט היו תוכניות אחרות. רבים מהם השיגו כרטיסים להופעת הבכורה, ועם הרמת המסך הם הסתערו על הבמה ומנעו את הצגת המחזה.
לפתע, מצאו יהודי פרנקפורט את קולם הציבורי.

"רבים התייחסו לפעולת הראווה הזו כנקודת מפנה בייצוגה של הקהילה היהודית שלאחר המלחמה", אמר פרימולר.

לפרוק את המזוודות

מאז, עברה הקהילה גם שינוי דמוגרפי משמעותי. אחרי נפילת ברית המועצות, הצטרפו לקהילה אלפי מהגרים דוברי רוסית והטביעו את חותמם על החיים היהודיים בפרנקפורט, שכיום, למשל, חוגגת גם את יום הניצחון הרוסי במלחמת העולם השנייה.

בעיר יש כיום בית כנסת גדול אחד, שלושה קטנים יותר וחדר תפילה בשדה התעופה. לטסש מתארת את יהודי פרנקפורט כמסורתיים בעיקר – אך מוסיפה כי יש מקום בקהילה גם " לאנשים שהם שמרניים או ליברליים".

שפירא סבורה שהאתוס הליברלי של גרמני, זה שאפשר גם את קליטתם של מאות אלפי מהגרים טורקים, הוא שסייע לקהילה היהודית לפרוח, בעיקר בפרנקפורט, עיר שלמחצית מתושביה יש שורשי מהגרים.

אביה של שפירא היה ניצול מרומניה שהגיע לפרנקפורט כאחד העקורים וסיפור חיי משפחתה אופייני לזה של רבים בקהילה. "הם מעולם לא התכוונו להישאר או לחיות כאן", אמרה שפירא על אביה ובני תקופתו. "הייתה זו רק תחנת המתנה עד שיהיו מסוגלים ללכת לאן שרצו, כלומר בעיקר לאמריקה, לארגנטינה, או לישראל".

אבל אביה של שפירא היה עייף. לא היו לו האמצעים הכלכליים או הכוח הפיזי כדי לעבור את המסע מעבר לים. לכן הוא היכה שורשים בפרנקפורט והתחתן עם אישה גרמניה ממוצא לא-יהודי. על אף שנולדה וגדלה בגרמניה, שפירא אומרת כי "הרעיון לעזוב את המדינה" תמיד ליווה אותה.

"אל תתערבבי יותר מדי. אל תפתחי הכרות עמוקה. אל תכי שורשים. שמרי על ערנות. תמיד תהיי מוכנה לא להחמיץ את הרגע הנכון לעזוב שוב", היו רק חלק מהרעיונות שהיא למדה לדבריה מאביה ומאחרים בקהילה.

על אף שהגירה תמיד עמדה על הפרק, שפירא ובני משפחתה נשארו בפרנקפורט, כי, במילותיה של אביה, "כרגע, זה המקום הכי בטוח ליהודים להיות בו, כי כל העולם מסתכל על גרמניה".

אצל בני הדור השלישי לאחר השואה, אותו מייצגים תושבים דוגמת קייזס, הנרטיב כבר שונה. "יש את התמונה הזו שאנשים מדברים עליה, של אנשים שישבו על מזוודות ארוזות", סיפרה קייזס. "רק בני הדור השלישי התחילו לפרוק את המזוודות האלו".

קייזס מאמינה שפרנקפורט היא העיר היהודית ביותר בגרמניה כיום, אולי לא במספר תושבי היהודיים, אבל ברוחה. "לקהילה היהודית יש נוכחות מאוד חזקה בתחום התרבות", אמרה קייזס. "זו אינה קהילה מבודדת בתוך העיר. יש לה נוכחות ניכרת".

אבל שפירא מאמינה שלמרות העוצמה והביטחון מהם נהנית כיום הקהילה היהודית, רבים מחבריה עדיין חשים ששורשיהם אינם עמוקים דיים. "אני חושבת שזה נכון גם לגבי הדור השלישי", היא אמרה. "עם כל זה שהם פרקו את המזוודה, הם עדיין לא נפטרו ממנה, כדי שיהיה אפשר לארוז מחדש".