הישרדות - גרסת שלושת השבועות

שלושת השבועות לא באים להזכיר לנו את החורבן. הם באים להזכיר שיכול להיות לנו הרבה יותר טוב.

איה קרמרמן , ב' באב תש"פ

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

אני חושבת שאנחנו מכירים מספיק זמן בשביל לדבר בכנות, גם אם היא כואבת. שלושת השבועות - תיק שאפילו צחי הנגבי מסרב לקחת על עצמו. בעצם, למה שייקח על עצמו תיק כלשהו, אם אפשר לקבל כסף ואשכרה לא להיות אחראי על כלום? בכל מקרה, בכל שנה שלושת השבועות נופלים בזמן הכי לא מתאים. בדיוק בזמן המושלם לקחת חופש, לפני שהמחירים בצימרים קופצים. באמת שקשה למצוא משהו יותר מבאס. איך שהילדים מסיימים את שנת הלימודים - טראח, אי אפשר ללכת לים, אי אפשר להשתולל בבריכה. הכול מסוכן, אין מוזיקה, אסור לעשות על האש. גם מי שעושה גוגל ומוצא הקלות הלכתיות מפי הרב פינוקי, ה' שולח מיליון מדוזות כדי להבהיר לו שהרב פינוקי הוא חרטא. לעניות דעתי, היה הרבה יותר נוח להעביר את הימים האלו לאמצע החורף, למשל אחרי צום עשרה בטבת. אף אחד גם ככה לא מעוניין לצאת מהפוך, יותר מתחשב. אבל לא. למה להקל על החיים של כולנו?

מדי שנה, בנוסף לדיכאון הכללי של אסור ואסור ואסור, ה' נוהג לפנק אותנו בעוד באסה על הדרך, כדי שנרגיש שהוא לא לצידנו. נערים חטופים, טילים לדרום, מבצעים שהם לא סיילים אלא מילה מכובסת למלחמה, ושאר ירקות לא אורגניים. השנה ה' באמת התעלה על עצמו, הגדיל ראש והתחיל במגבלות שלושת השבועות מיד לאחר הפורים. מתברר שאכן יש קשר בין חודש אדר לחודש אב. בשנה נורמלית, שם מרבים בשמחה וכאן ממעטים. השנה, קומפוט.

הופכים קקטוס לסברס

עכשיו ברצינות. החיים הם לא פיקניק. באמת שזו לא רק מנטרה שאומרים כדי להכין את הילדים לעתיד, או סתם כדי לבאס אותם באמצע משחק. זו האמת. רובנו נמצאים במצב צבירה תמידי של שורד פלוס. אנחנו מנסים ככל הניתן להחזיק ראש, להשאיר את האף מעל המים. אבל יש ימים שאנחנו מרגישים כמו נחשון בן עמינדב דקה לפני שים סוף נפתח לשניים. שוקעים. למרות שקשה, למדנו לחייך. למדנו שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. למדנו לומר שהכול בסדר. שהכול לטובה. מנסים להפוך חיוך למציאות. למדנו להסתפק במה שיש ולהפוך את הקקטוס הקוצני לסברס מתוק.

זו האמת הכואבת. אנחנו לא מאושרים כל היום. אנחנו לא קמים כל בוקר כמו שלגיה ושומעים את הציפורים מצייצות לנו בוקר טוב. אנחנו משתדלים לא להעביר את הימים בשינה רגשית ורוחנית, למרות שהסיזיפיות עושה את שלה, ויש ימים שאנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו. בנימה אופטימית - רובנו מנסים. מנסים להאמין שאנחנו בדרך לימים טובים יותר. מנסים להסתכל ברגעי הקסם שהחיים מזמנים לנו ולהרגיש צביטת אושר והכרת הטוב על מה שיש.

התרגלנו להכיר שזו מציאות חיינו, לטוב ולרע. בסך הכול (ואני כותבת את זה בלב כבד, למרות המצב העכשווי המייאש) לא כל כך רע פה. יש לנו ארץ נהדרת. יש פה חינוך בסדר. יש קופות חולים וטיפולי שיניים חינם לילדים. הדיוטי פרי סבבה, אם אי פעם כף רגלנו תשוב לדרוך שם. משיקים פה את הפלאפונים הכי חדשניים. המצאנו את עגבניות השרי והטפטפות. יש קניונים עם מזגן פצצה ומשלוחים חינם מנקסט. הצלחנו להירשם לגן עירייה שרצינו. אפילו סטטיק ובן אל מזכירים לנו שהכול בסדר טודו בום. יש לנו אוטו, משכנתא ושקיעות שמצטלמות מעולה לסלפי. אם נהיה כנים, באמת שלא צריך יותר. החיים פה די סבבה. אפשר לזרום איתם 90-80 שנים.

לפתוח את הפצעים

אז זהו, שלא. בשביל זה שלושת השבועות תקועים לנו באמצע הקיץ כמו עצם בגרון. בשביל שנעצור את נמנמת החיים. בשביל שניזכר שלא לשם השינה התמידית הזו התכנסנו כאן. ה' לא שלח אותנו לסיבוב הזה כדי שנהיה מבסוטים כי קנינו בריכה מתנפחת שמתאימה למרפסת. גם לא בשביל שנמצא מבצע על טיסה לקפריסין בזול (זוכרים את הימים האלה?). בוודאי שהוא לא החזיר אותנו לארץ הקודש בשביל להתענג על מיני עגבניות ולקטר על המתמודדים בהישרדות. כל הסיפור פה, זה שהתחיל בבראשית ברא, לא מסתיים במציאות שבה אנחנו חיים. המציאות הזו היא אבק לעומת העולם שאליו אנחנו אמורים לשאוף.

מציאות חיינו היא מה שנשאר לנו לשרוד בתוכו מהיום שבו בית המקדש נחרב. אנחנו פשוט כל כך מורגלים לעצימת עיניים, לרדידות רוחנית, שאנחנו בכלל לא קולטים. אנחנו השורדים, אלו שמנסים להעביר את היום, ללקט אוכל ומים נקיים לשתייה. אנחנו אלו שמנותקים ממציאות גדולה יותר כדי להרוויח עוד גרוש.

כל כך נוח לא לפתוח שקית זבל ולהריח את הצחנה העולה ממנה. הרבה יותר נעים להחליק דברים. לא לגרד בפצעים. אם זה לא מקולקל, למה לנסות לתקן? אבל יודעים מה? זה כן מקולקל. כי אנחנו חוטאים למטרה. שלושת השבועות באים לעשות לנו סדר, לעזור לנו לפתוח את הפצעים של חיינו. שלושת השבועות באים להזכיר לנו שה' מכוון אותנו גבוה הרבה יותר ממה שאנחנו מתארים. שלושת השבועות באים להזכיר לנו לא להמשיך להתפשר, לא להתפלל רק על הדברים הקטנים כי זה מה שאנחנו תופסים שמגיע לנו. שלושת השבועות כאן כדי שנזכור שיש מציאות מעל המציאות, שהיא היא התכלית, ואליה אנחנו אמורים לקוות. עליה אנחנו אמורים להתפלל. על כל הקופה. על משיח, על בית מקדש. על שפע רוחני וכלכלי. על רפואה לכל המחלות. על ישועה, על תחיית המתים. על תיקון עולם. שלושת השבועות באים להכאיב לנו כדי שנתעורר, להזכיר לנו שקיץ על החוף על החוף על הקיץ (אוי כמה שהיינו רוצים להיות במצב הזה, נטול הקורונה) זו לא השאיפה. זו הפשרה הדלה. אותה אנחנו מבקשים מתוך השכחה שאנחנו אמורים להיות בעולם מתוקן.

שלושת השבועות לא באים להזכיר לנו את החורבן. הם באים להזכיר שיכול להיות לנו הרבה יותר טוב.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

דג בגינה
צילום: איה קרמרמן

דג בגינה

דג פשוט בחמש דקות הכנה. בדיוק המנה המושלמת להעביר לנו בקלות את הרעב של תשעת הימים. אני משתמשת במושט קפוא בוואקום. נוח, זמין, מהיר. אינו דורש זמן הפשרה. כן, אני מכניסה אותו קפוא לתנור.

המצרכים:

6 פרוסות פילה של דג לבן // 1 שקית (700 גרם) אפונה עדינה קפואה // 1 כוס חומוס קפוא // 1 קולרבי // זוקיני חתוך לקוביות קטנות // 1 לימון סחוט // 3 כפות שמן זית // 1 כפית מלח

לרוטב הדג: ½ חבילת כוסברה // ½ חבילת פטרוזיליה // 4 שיני שום // 1 כפית מלח // 1 לימון סחוט // 4 כפות שמן זית

אופן ההכנה:

טוחנים במעבד מזון את רכיבי הרוטב // מניחים את הדג על תבנית תנור מרופדת בנייר אפייה // שופכים את הרוטב על הדגים // שופכים מעל הדגים את החומוס, האפונה והקולרבי // מזלפים מעל הירקות את מיץ הלימון, המלח ושמן הזית // מכניסים לתנור מחומם היטב על 220 מעלות, תוכנית טורבו, למשך 50-25 דקות.

הולך נפלא עם סלט קינואה או קוסקוס.