עניין אישי והפעם עם לימור סון הר־מלך

בת 41. נשואה ואם לתשעה. תושבת שבי שומרון, ממגורשי חומש. מטפלת רגשית

שילה פריד , ב' באב תש"פ

לימור סון הר־מלך
לימור סון הר־מלך
צילום: רעות קורנברג, ראות טובה

התחלה/ ירושלים. הבכורה מבין חמישה. "גדלנו בבית שלא היה דתי לפי ההגדרות, אבל מאוד ממלכתי. הוריי לימדו אותנו להעריך לפני הכול אנשים עם מסירות נפש למען עם ישראל. כשחייל היה נהרג אבא ממש בכה, וזה נכנס לנו לוורידים".

אבא/ ניסים אלמליח. ירושלמי ותיק שרוב חייו עבד כמסגר. "הוא גדל בילדותו באבו־טור. בית משפחתו נהרס במלחמת ששת הימים. ההנאה הגדולה שלו הייתה להסתובב בירושלים, להצביע על בניינים מסוימים ולספר שהוא עשה להם את החלונות".

אמא/ שושנה אלמליח, ילידת ירושלים ובת להורים שעלו מעיראק. "אישה מוכשרת, ויתרה על קריירה כדי לגדל אותנו הילדים, והלכה עד הסוף במה שהיה חשוב לה".

רוצה בית ספר דתי/ את לימודיה החלה בבית הספר 'זלמן הרן' בבירה, אך בכיתה ד' רצתה לעבור למסגרת דתית. "התייצבתי בגובה דשא לפני הוריי והודעתי להם על המעבר הצפוי. הם קצת התנגדו, אבל לא עזר להם. עברתי ללמוד בממ"ד רמות, שהיה במרחק הליכה קצת גדול מהבית. היו הרבה מושגים שלא הבנתי, אבל העולם הדתי משך אותי וגרם לי להרגיש שייכת".

לומדת לאהוב/ אחרי בית הספר היסודי עברה ללמוד באולפנת צביה ירושלים. "אלו היו שנים יפות מאוד. שם התחילה לנבוט אצלי אהבת הארץ הגדולה ברוח תורת הרב קוק".

קומה נוספת/ אחרי שנת שירות לאומי בחשמונאים כקומונרית ובישיבה התיכונית ביישוב, הלכה לשנת מדרשה בשבות רחל. "פעם ראשונה הרגשתי איך זה לחיות את הנושא של אהבת ארץ ישראל. לראות את זה בעיניים ולהרגיש זאת. מאוחר יותר הייתי חלק מהקמת הגבעות אחיה ועדי עד".

מעבר לכל דמיון/ לאחר המדרשה פנתה ללימודי ייעוץ חינוכי וספרות במכללת אורות. בשנה השנייה במכללה הכירה את בן זוגה. "הוא היה כל מה שאמרתי שלא אעשה. אמרתי שלא אתחתן בשידוך, לא אצא עם בייני"ש, ולבעלי לא יהיה זקן. הכרתי בשידוך את שולי, בייני"ש ארוך־זקן שהיה אדם מדהים. האיש עם הכי הרבה מסירות נפש שאני מכירה, נהג אמבולנס שרצה כל הזמן להציל חיים, אהב את התורה ואת החיים".

עולים לחומש/ בתחילת נישואיהם גרו השניים בקדומים, סמוך לישיבה של שולי, עד שהגיעה הזדמנות למשימה לאומית. "שמענו בחדשות על הקמת היישוב חומש, וחיפשו משפחות שיַחְבְרו לגרעין. בהתחלה אמרתי שזה הזוי, רק לפני שנייה התחתנו, פתאום נלך ליישוב חילוני עם דרך מסוכנת ממנו ואליו? אבל חיינו בתודעת 'חסר גלגל אני גלגל', ובראש חודש אלול תשס"א עלינו ליישוב".

הפיגוע/ אחרי שנתיים של פעילות ענפה ביישוב, הגיע יום שישי השחור. "שולי היה שותף בהקמת ישיבה ביישוב, היה נהג אמבולנס ואחראי על עידוד התושבים במציאות הקשה של פיגועים. בראש חודש אלול תשס"ג היינו בדרך הביתה מביקור אצל הוריו של שולי. חוליית מחבלים פרצה לכביש, ובאמצע הנסיעה שמענו צעקות 'אללה אכבר' וצרורות נורו לעבר הרכב".

שולי נהרג/ "שולי הבין את הסיטואציה ודהר עם הרכב הצידה עד שנתקענו בסלע. יצאתי מהאוטו עם פנים מרוטשות, יד פצועה לגמרי ובטן של חודש שישי. ניסיתי לעצור רכבים כדי שמישהו יעזור. בינתיים ערבים מהכפר הסמוך התחילו לשעוט לעברי. כשהם היו כבר קרובים עצר סוף סוף רכב עם חייל ורופא. החייל ירד מיד והרחיק את הפורעים, וקראתי לרופא לעבר האוטו ובו שולי. הרופא אמר לי שעכשיו עליי לדאוג לעצמי והוא ינסה לטפל בבעלי. הוא לא גילה לי, אבל כשעליתי לאמבולנס שמעתי אותו מדווח בקשר על אישה פצועה והרוג אחד".

בוחרת בחיים/ "כששמעתי ששולי איננו איבדתי לרגע את הרצון לחיות, ועם תשישות הנפש גם הגוף נחלש. שמעתי את הרופא צורח שאני מאבדת הכרה ושנעצור בצד. אחר כך חשבתי שיש לי תינוק בן שנה וחודשיים שעכשיו נמצא אצל סבא וסבתא שלו, ובשבילו אני בוחרת לחיות. כשקבעתי את הרצון הזה בליבי – חזרתי להרגיש כאב, ובגלל ההיריון לא יכולתי לקבל מורפיום. אמרתי לריבונו של עולם, 'ככה אתה רוצה וזו המשימה שלי'".

לא מוותרת/ בין הניתוחים שעברה עם הגעתה לבית החולים היה גם ניתוח קיסרי, שבו נולדה בתה השנייה. "הגעתי להלוויה באמבולנס, על כיסא גלגלים. רציתי לומר לקהל שני דברים. הראשון הוא שאנחנו עם חזק ולא יעזור למחבלים כלום, הם לא יצליחו לייאש אותנו. והדבר השני הוא שאגדל את ילדיי ברוח מסירות הנפש ואהבת התורה, העם והארץ של שולי".

הגירוש/ אחרי הפיגוע הייתה זקוקה לימור לשלוש שנים של ניתוחים ושיקום ארוך, כשהתקופה סוערת גם מבחינות אחרות. "חרב הגירוש הייתה מונפת מעל חומש. השקענו כל מה שיכולנו בלספר לעם ישראל כמה זו תוכנית מסוכנת, אבל הגירוש הגיע, למרות שמשהו חזק בתוכנו לא האמין שזה באמת יקרה".

כל הכבוד לצה"ל/ ביתה היה האחרון שפונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. "חונכנו שחייל זה קדוש, אוהבים את החיילים ומחבקים אותם. פתאום הם מגיעים אלינו בלי יכולת להקשיב, מכוסי עיניים וחתומי פנים. אבל דבר אחד הצליח לשבור אותם. לקחתי אותם לחלון הבית, שנשקף ממנו כפר ערבי סמוך. במשך כל יום הפינוי של חומש עמדו ערבים על הגגות וצעקו 'כל הכבוד לצה"ל' על הגירוש. אמרתי לחיילים: 'מה שהם לא הצליחו לעשות בשנים של טרור - אתם עושים כאן היום'".

חורבן/ "אני לא צריכה שיספרו לי מה זה חורבן, ראיתי את זה בעיניים. את חיילי צה"ל גוררים אנשים מהבית. אבא של שולי הגיע עם עיניים דומעות ואמר להם 'אתם רואים אותנו בכאב שלעולם לא תרגישו, בצער שלעולם לא תחוו. אבל מפה לא נצא בכאב אלא בשמחה, והבית האחרון לפינוי יהיה הבית הראשון לשוב אליו. חומש עוד תהפוך לעיר".

שוב הצעה לשידוך/ שבוע אחרי שגורשה מביתה, קיבלה טלפון לא צפוי. "זה היה שבוע משוגע. הגירוש, אזכרה במלאת שנתיים לפיגוע, ואחר כך נכנסתי לניתוח מורכב. בהתאוששות מהניתוח התקשרה אליי שוש שילה, שהכירה אותי מקדומים. היא סיפרה לי על בחור שנכנס אליה למשרד והיא ממש רואה בדמיונה את הבן שלי יושב לו על הכתפיים. אמרתי לה שזה לא מתאים עכשיו ואני אחרי שתל עצם. אבל היא המשיכה לספר עליו בהתלהבות. הדבר היחיד שעצר את שטף דיבורה היה שאמרתי שאחזור אליה בעוד שבוע".

כן/ "כעבור שבוע שוש התקשרה שוב, נזפה בי שלא חזרתי אליה. ניסיתי לומר שוב שזה פחות מתאים, אבל היא קבעה: 'אם את אומרת לא, את מפסידה את החיים שלך'. זה היה משפט שאז הצטערתי ששמעתי אותו, הוא טלטל אותי. אמרתי כן. כעבור עשר דקות יהודה היה על הקו".

"כי נפלתי קמתי"/ חצי שנה משיחת הטלפון, השניים נישאו. "בקול שלו שמעתי את הלב הטוב שלו. עצם ההסכמה שלו להיכנס לסיפור הלא פשוט שלי למרות שהוא קטן ממני ואני באתי כבר עם שני ילדים - זה אומר עליו המון דברים טובים. בחתונה היה כתוב על כל השולחנות 'אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי'".

ברית בחומש/ עם הולדת בנם המשותף, החליטו השניים כי הברית תיערך בחומש. "הנושא עלה לכותרות, התראיינתי ברדיו ושר הביטחון עמיר פרץ הודיע כי לא יהיה דבר כזה. כשהגענו לפתח היישוב, החיילים היו נבוכים אבל הסבירו לנו שההוראה היא לא לתת לנו לעבור. כשהמוהל סימן לי שהשקיעה מתקרבת, התחלנו להיערך לברית על הבטונדות במחסום. הקצין בשטח הודיע לממונים עליו שאנחנו לא מוותרים והדבר האחרון שהם צריכים זה ברית במחסום. נתנו לנו לעבור והברית הייתה בחומש".

בית קבע/ אחרי החתונה גרו השניים במושב כרמל, ואחרי שנתיים הגיעו לשבי שומרון, שם בנו את ביתם. "גרנו בקרוואן עם שבעה ילדים ורצינו לבנות בית. היה קושי בכניסה לבית קבע, כי זה סוג של הרמת ידיים מהרצון לחזור לחומש. בסופו של דבר בנינו בית והבטחנו לעצמנו שהוא עוד תחנה בדרך לחזרה לחומש".

לגעת בנפש/ כיום היא מרצה במדרשות ועובדת כמטפלת רגשית בקליניקה בירושלים. בשנה האחרונה כתבה ספר בשם "אמא יש רק אחת" על חוויית האימהות. "המטרה היא שכל אמא תרגיש שהיא האמא הכי טובה ומדויקת עבור ילדיה".

הנחת/ תשעה מתוקים וצדיקים. אהוביה יאיר בן 18, שרה בת 17, אורי שלום בן 13, תמר מרים בת 12, נעמי בת 10, אילה בת 8 וחצי, אברהם בן 6 וחצי, ערגה טובה בת 4 ונעם מרדכי כמעט בן שנתיים.

אם זה לא היה המסלול/ "עברתי הרבה בשביל לדעת שזה המסלול, אבל אולי מורה למוזיקה".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ "השכמה בשש בבוקר. אחרי 'מודה אני' זמן לנשימת אוויר נקי והשקיית צמחים בחצר ובבית. כוס מים עם לימון סחוט, כריכים לילדים ולעבודה".

פלייליסט/ "אוהבת את כל סגנונות המוזיקה, לכל עיתוי הסגנון שלו. לשירי נשמה והתבוננות על החיים יש מקום של כבוד אצלי".

שבת/ "אצלנו שבת מוכנה כבר ביום חמישי, ככה היא נכנסת בכבוד הראוי לה. ובשבת יש זמן למשפחה, ללימוד ולתפילה".

דמות מופת/ "סבתא שולה עיני, המורה שלי לאמונה. עלתה לארץ בגיל 16 לבד, איבדה שני ילדים, ולמרות זאת פיה אומר שירה ותודה כל הזמן. כשקשה לי אני מתקשרת אליה לקבל עידוד".

מפחיד/ "פירוד ומחלוקות".

משאלה/ "שאזכה לראות בגאולת ישראל השלמה ברחמים ושילדיי יהיו עובדי ה' מתוך שמחה אמיתית".

כשאהיה גדולה/ "יש לי המון תוכניות, מקווה שהקב"ה יקציב מספיק זמן".

לתגובות: shilofr@gmail.com