זיכרונות צרובים

הזיכרונות מלפני חמש עשרה שנה, שסדקו לבבות רבים במחנה הכתום, צפים במלוא העוצמה בקבוצת הפייסבוק החדשה 'סיפורים מכיסופים'.

עפרה לקס , ג' באב תש"פ | עודכן: 13:47

אלחי סלומון, תמר סיקוראל, גיתית ליבמן ומאיר דנא-פיקאר
אלחי סלומון, תמר סיקוראל, גיתית ליבמן ומאיר דנא-פיקאר
צילום: עופר עמרם

"מחזיקי הידיים ומפנצ'רי הצמיגים, מתיזי החומצות ומחלקי העוגות, חוסמי הכבישים והנערות המתפללות: זה המקום של כולנו לספר את סיפורו של הקיץ העצוב, המצחיק, המשונה, המשמעותי והמטורף ביותר בחיים שלנו".

המילים האלה מגדירות את קבוצת הפייסבוק 'סיפורים מכיסופים - מה שקרה בהתנתקות'. מקימי הקבוצה חשו שסיפור העקירה מגוש קטיף אינו שייך רק למגורשים שנתלשו מבתיהם, מהחממות ומהקהילות, והוא לא רק סיפור לאומי גדול, של נסיגה מחבל ארץ. בין שני המרחבים האלה, נמצא מעגל גדול של שותפים למאבק שהשתדלו והתאמצו וקיוו והתפללו, ובחודש אב תשס"ה חוו משבר גדול, שמבחינתם עוד לא הסתיים.

מקימי הקבוצה הם אנשי 'מוקצה', אתר של כיף שמכוון לצעירים דתיים: אור אסולין, קופירייטר בחברת 'מקאן'; יהונתן טוכפלד, בעל חברת פרסום במדיה החברתית; ומתן צור, רבע אנדרדוס, קומיקאי ותסריטאי. "הרגשנו", מספר צור, "שכמו שיש קבוצה של סיפורים מלבנון, יש צורך להביא סיפורים מהגירוש. שאנשים יוכלו לפרוק את הסיפורים. אצלי זה נוגע בעצב פתוח", הוא משתף. "בתקופת הגירוש לא נכנסתי לגוש כי ההורים שלי פחדו. אבל הייתי בכל ההפגנות וחילקנו סרטים כתומים. זכרתי את עומק המעורבות ואת השבר הרגשי שבא אחר כך, אבל בעצם חוץ מהמשפחות מגוש קטיף - אף אחד לא עצר ופרק את המטען הזה".

איך להכין נינג'ות

קבוצת 'סיפורים מכיסופים' נושקת ל־2,000 חברים. לא המונים במונחי פייסבוק, אבל גם לא מעט כשמדובר בשיח פנים ציוני־דתי. הכותבים משתפים במגוון זיכרונות, החל מכיסוי לטלפון עם תמונת בתי הגוש ורשימת היישובים, הוראות איך להכין נינג'ות - מפנצ'רות גלגלים, כיסוי כתום לתעודת הזהות, מפה לצעידה מנתיבות לגוש קטיף, תמונות מכתבות ישנות, שלטים, מדבקות, מֵמִים על הגירוש ואנקדוטות מצחיקות. בתוך כל זה יש גם שיתוף כואב יותר של חוויות מהצמתים ומניסיונות הכניסה לגוש, וזיכרונות מכפר מימון ומהעימותים עם החיילים. הכותבים דנים באפשרויות הסליחה למגרשים ולמעגלים הרחוקים יותר, נזכרים ומזכירים את הרגשות הקשים שעוררו מדי צה"ל של אחרי הגירוש, ואפילו גועשים סביב השאלה למה זה קרה, האם לא היה אפשר בעצם אחרת. תחושת הכישלון במאבק רודפת את החברים עד היום הזה. הווליום נוסק שם לפעמים לגובה כה רב, עד שעם קצת דמיון אפשר לחשוב שהוא מתנהל בעלון יישובי בשלהי קיץ תשס"ה. גם אריאל שרון חוטף שם, אבל רק לפעמים. המבט הוא פנימי. מישהו מספר שהשתתף בכל ההפגנות, אבל הגירוש עצמו רשום אצלו כחור שחור. הוא לא זוכר כלום. האם יכול להיות שהדחקתי? הוא שואל, ואנשים מהנהנים לו בתגובות. גם הם מרגישים כך.

"אנשים משתפים כי הם מרגישים שזו הפעם הראשונה שיש להם מרחב לשתף. היינו בכל ההפגנות, בשרשרת האנושית, בכפר מימון ובנתיבות", מספר צור, "אני ובני דורי לא מאמינים מאז בהפגנות, כי נתנו הכול עד הסוף, אבל היה מישהו שעשה מה שהוא רוצה ודרס את דעת הקהל ואת כל מה שהשגנו. חשבנו שנמנע את זה, אבל הוא היה בולדוזר". ברמה האישית מצא צור בקבוצה פרספקטיבה ונקודות מבט חדשות. "למדתי על בני נוער שהיו שב"חים. אנשים שגרו שבועות בבתים של משפחות. יש גם הרבה סיפורים מצחיקים שמשקפים עד כמה המציאות הזאת הייתה הזויה. זה פותח צוהר לדברים שלא הכרתי, פתאום אתה מקבל כמויות של מידע".

התפלאת שוויכוחים ישנים התעוררו?

"זה החזיר אותי בבת אחת 15 שנה אחורה. כנער, הר"מ שלי במכון לב היה מאוד קיצוני, וכל הכיתה הייתה בעד חסימת כבישים. כשזבולון אורלב הגיע לדבר איתנו, שטפנו אותו וראינו בו משת"פ של השלטון. פתאום בקבוצה אני רואה את אותם הדיונים. הדברים עדיין בוערים באנשים. אני חושב שזה בגלל שזו הייתה חוויה מאוד קשה. להילחם בכל הכוח, לשמוע את הרבנים שנתנו כל כך הרבה תקווה, אבל היו צריכים להכין את האנשים ליום שאחרי ולא עשו את זה. התפללנו וניסינו, באנו בהמונינו, והסטירה הייתה מאוד קשה. אני אישית לא נוטה להתווכח, אבל מדהים כמה אנשים עדיין מתווכחים על החיילים שהיו במעגל השביעי. אני מבין את שני צידי הוויכוח".

צור מרגיש שהמקום הזה עוזר לו בעיבוד החוויות והתחושות שלו מהגירוש. "הרגשתי שהחוויה שלי, שעד כה לא הייתה לי התבונה לפתוח אותה, תומללה. זה עיבד לי את התחושות של מעגל המפגינים. בסוף היו אלפי שב"חים, אבל מסביבם היו מאות אלפי מפגינים ופעילים". האם הגענו אל המרפא לשבר? כנראה שהדרך רחוקה, אבל זו בהחלט התחלה מבחינתו. "עצם קיומו של המקום הזה והאפשרות לדבר זו התחלה. אני שמח שהייתה לנו הזכות לפתוח וליזום את המרחב הזה, שהוא של כולם".

מותר גם לצחוק

מאיר דנא־פיקאר, היום מורה דרך ותושב בית חג"י, הוא בין היחידים בקבוצה שהתגורר בעצמו בגוש קטיף. הקבוצה מבחינתו היא פלטפורמה לשתף דרכה את המסמכים והתיעוד הרב שיש לו, אבל גם ללמוד על זוויות במאבק שלא הכיר. "הייתי מאוד פעיל במטה המאבק של כפר דרום. בתחילת הדרך הייתי מאוד מעורב בשרשרת האנושית ובמשאל מתפקדי הליכוד, אבל ככל שהתקרב מועד הגירוש הפנינו את הכוחות כלפי פנים. אני משתף מסמכים, זיכרונות ותמונות, ואני מרגיש שיש כאן גם פן של קבוצה היסטורית. יש בקבוצה גילאים שונים. גם כאלה שבכלל לא חוו את הדברים, כי הם היו צעירים מדי".

דנא־פיקאר מנסה להסביר למה לא היה עד היום מקום לצעירים שלקחו חלק אקטיבי מאוד במאבק, לספר את סיפורם: "אלה שחסמו כבישים, שגרו באוהלים, תמיד היו הילדים הרעים האלה שלא היו בסדר, והם לא קיבלו הכרה ומקום. אני מוסיף על כך את ההאשמה העצמית שהציבור הדתי אוהב להעמיס על עצמו. אומנם הגירוש נעשה על ידי מדינת ישראל, אבל אנחנו נוהגים לומר שזה באשמתנו. גם אם יש בזה גרעין של אמת, כשזה הופך לעיקר מתקשים להמשיך ולספר את הסיפור".

לדברי דנא־פיקאר, הסיפור של העקירה מורכב משני עולמות, שני נרטיבים מקבילים שלא נפגשים: אלה שנעקרו מביתם, ובבת אחת נותרו בלי מקום לגור בו, והסיפור השני הוא המאבק הציבורי. "קשה לכל קבוצה לספר את סיפורה לצד השני", הוא טוען. יתרה מכך: במרבית היישובים, הוא אומר, לא חיבבו את דרך המאבק של חסימות כבישים, ולכן תושביהם לא רוצים להתחבר לסיפור הזה. מנגד, משתתפי המאבק הלאומי הכללי, שחושבים שהיה צריך לנקוט גישה תקיפה יותר, לא מבינים את אלה שנהגו ברכות או בסלחנות, ותוקפים את מי שנעקר מביתו. "המגורשים אומרים על ביקורת כזאת: זר לא יכול להבין איך זה שמגרשים אותך מהבית. קשה להם לשמוע את הקולות האלה". התוצאה היא שבקבוצה אין חברים רבים מבין תושבי הגוש. "מי שכתב בהתחלה בקו מתון יותר חטף על הראש", מסביר דנא־פיקאר, "אז האנשים האלה ברחו".

אבל בקבוצה יש, כאמור, גם לא מעט דברים משעשעים. דנא־פיקאר ואחרים שמחים לשתף גם בהם, משום שהם פורטים על נימי הנוסטלגיה ומעלים חיוך, וגם מרככים מעט את הכאב הגדול. "בכפר דרום ידענו שהצבא מיפה את בתי המשפחות. בכל זאת, הנוער של כפר דרום החליט לבלבל את החיילים. הוא כתב שלטים לדלת לכל משפחה, והמציא שמות אחרים לגמרי. כשהצבא הגיע וצעק 'משפחת גבאי, נא לצאת החוצה' וזה בכלל לא היה שם המשפחה המדוברת, כולם התגלגלו מצחוק. זה סיפור מקסים כי הוא נובע מהתחושה שאנחנו לא יכולים לעצור את הדבר הנורא הזה, אז לפחות בואו נשתעשע".

בזכות אסתר שטרייט־וורצל

הפוסטים האנונימיים שבקבוצה מאפשרים לכותבים לשאול שאלות קשות ולאתגר, בלי להיות מחויבים לשם, תמונה וזהות. אנונימי אחד מספר שאביו היה שוטר בתקופת הגירוש. הכותב, אז ילד, חלק עם חברי הקבוצה את הקושי שהיה לאביו, שהמשיך לדבוק בתפקיד בשביל הפרנסה למרות הסתירה המצפונית שחווה. "אתם בטח שונאים אותי עכשיו", הוא כתב. חלק מחברי הקבוצה מכילים את הקושי, אחרים לא חומלים. הפוסט מעורר ויכוח סוער.

מדי תשעה באב יושבת גיתית ליבמן על הרצפה וקוראת את היומן שכתבה בימי הגירוש, מההתחלה ועד הסוף. בשנה שעברה הצטללה בה התובנה שהיא חייבת להוציא את הסיפורים האלה לאור. "פתאום ראיתי את הקבוצה הזאת ואמרתי לעצמי: היא בדיוק בנויה לזה". בהתחלה היא נרתעה קצת מהפומביות, אבל אחר כך החששות התבדו. "הקבוצה נתנה לי מקום לפתוח בו את מה שהיה. אחרי הפוסט הראשון שפרסמתי קיבלתי הרבה תגובות, ואנשים מכפר דרום התקשרו. היו שאמרו 'לא ידענו שזה היה ככה', וגם 'מעניין להסתכל על הכול ממבט של קומונרית'".

היום ליבמן היא תושבת יצהר, נשואה למגורש מעצמונה, אם לחמישה ואומנית גרפיטי. אבל לפני 15 שנה היא הייתה תושבת פתח תקווה שעשתה שירות לאומי כקומונרית בכפר דרום. כשהחלה השנה, תוכנית העקירה כבר הייתה באוויר, אבל ליבמן הגיעה להוביל סניף שנמצא באזור מורכב ביטחונית. היא לא חשבה על מאבק. "גם ככה קומונה היא תפקיד מטורף. תוסיפי פצמ"רים, חדירות מחבלים ומצב ביטחוני הזוי, ועל זה תעמיסי אריזות של מוצרים ל'פנים אל פנים', יציאה למפגשים בבתים של אנשים ונוער שמוביל מאבק". במשך השנה חזרה ליבמן מעט מאוד הביתה. "בשנה הזאת כפר דרום הייתה לגמרי הבית שלי. הייתי במטה המאבק של היישוב".

למרות הפרשי השנים ביניהן, ליבמן הייתה אז בקשרי חברות עם הסופרת אסתר שטרייט־וורצל ז"ל. הסופרת הבחינה שמה שמתחולל ברצועת עזה הוא סיפור חשוב. "יום לפני שסגרו את הגוש היא התקשרה אליי ואמרה: את קונה פנקס ומחברת. את הפנקס את לוקחת כל הזמן עלייך ורושמת. פעם ביום את מעבירה הכול למחברת בצורה מסודרת. אני חייבת לדעת מה היה שם. חייבת להעביר את זה הלאה".

והיה הרבה מה להעביר. ליבמן מתארת עומסים פיזיים ונפשיים בלתי אפשריים, שלא ממש מתאימים לגיל 19. "הקומונריות בגוש היו חלק בלתי נפרד מהנוער. חוץ מזה הייתי אחראית על החניכים, היו לי פגישות עם עובדים סוציאליים ורבנים, ונכנסתי למקומות שההורים לא היו יכולים להיות בהם, כי הם היו עסוקים במאבק או בפרידה". רכזת הנוער שליוותה אותה נאלצה לעזוב את היישוב בשל עניין בריאותי, "והיו מדריכות שאמרו 'אני כבר לא יכולה לתת לחניכות, אני בעצמי עוברת משהו', אז הייתי צריכה להיות שם בשביל החניכות במקומן". היא הסתובבה עם חניכים גם בשעות הקטנות של הלילה כדי להיות אוזן קשבת למי שלא יכול להירדם, מארגנת פעילויות הפגה וממשיכה כל העת במאבק.

יום לפני הגירוש מכפר דרום קרא לה רב היישוב וביקש שתארגן פגישה עם החניכים והחניכות. כשהיא שאלה אותו מה הצפי לימים הבאים, הוא השיב "אין ימים הבאים. מחר בבוקר זה נגמר". הוא הוסיף שבערב תהיה אסיפת תושבים שתעסוק בזה ושאסור לה לספר לילדים, כי הוא רוצה שהם ישמעו את הבשורה מההורים. "הייתי צריכה להיות עם הילדים בכיף וגם לא להגיד להם כלום. כשחשבתי על זה, הדמעות הגיעו. הרב ואשתו אמרו לי תבכי, זה הזמן. בכל המקומות האחרים הייתי חייבת להיות חזקה".

אחרי הגירוש הגיעה ליבמן למלון עם תושבי היישוב, ואחרי חודש חזרה לפתח תקווה. "לנוער ולמשפחות מהגוש היו המשפחה והקהילה, היה להם עם מי לחלוק. לי לא היה עם מי לדבר, לא יכולתי להתחיל לספר מה עברתי. יש בי הרבה כעס על בני עקיבא שלא ליוו אותנו, הקומונריות. כולנו עברנו שבר מטורף". עד היום, כשהיא שומעת שירים שקשורים לגוש "הברז נפתח".

מי שראתה את היומנים ושמעה את ליבמן קוראת בהם, הייתה שטרייט־וורצל. היא החלה לכתוב שני ספרים: אחד על נוער הגוש, שהתבסס על יומנה של ליבמן, והשני על המאבק. לבסוף יצא לאור 'קיץ כתום' שעוסק רק במאבק. "הספר שהתבסס על היומן שלי לא יצא לאור, והסיפור שלי לא סופר. אולי יום אחד זה עוד יקרה".

ליבמן משתפת בקבוצה את יומנה וגם קוראת את הסיפורים והחוויות של האחרים. "זה עושה הרבה דמעות, והכי כיף זה שאתה מדבר סוף סוף עם אנשים שהיו שם. העלו אתמול דף של שמירות בכפר דרום בכתב יד, ואני זיהיתי מי כתב מה. זה לחיות את זה ולחזור לזה, החלקים מתחברים בחזרה והגוש קם לתחייה. סוף סוף אני יכולה לדבר עם אנשים שחוו את מה שאני חוויתי".

"תסמינים של טראומה"

"היום, כשאני אשת מקצוע, אני יודעת שבגלל שניהלתי יומן הדברים יותר מסודרים לי. יש לי רצף של כל האירוע. אבל לאחרים יש המון בלבול - מה היה לפני ומה אחרי. זה סממן של טראומה", אומרת תמר סיקוראל, בת גוש עציון שלמדה בקריית ארבע לפני עשור וחצי, והייתה פעילה במטה המאבק האזורי במקום מגוריה. "בין פורים לפסח התחלנו לחיות רק סביב הגירוש. עברנו מהפגנה להפגנה, מאירוע לאירוע, חילקנו סרטים כתומים, הקמנו את המטה".

מטה הנוער שלהם הגיע לגוש קטיף שלושה ימים לפני שמחסום כיסופים נסגר, שישה שבועות לפני הגירוש. אחרי שוטטות בין יישובים היא מצאה את עצמה בכפר ים, אצל דתיה ואריה יצחקי ואצל נדיה מטר, אחת מנקודות היישוב המיליטנטיות בגוש. סיקוראל מתארת מציאות פסטורלית עד כמה שניתן, של עבודה בבנייה והווי חברתי, והרבה ראיונות לתקשורת הישראלית והזרה. מצד שני הם חוו גם אי־ודאות, שמועות על פינויי פתע ועל גירושי שב"חים, שיחות עם חיילים עד כלות המילים והנשמה והפגנות בצומת כיסופים. "בכל פעם שהגענו למחסום ראינו עוד גדר ועוד סגירה, וזה היה ניגוד גמור לאידיליה שהייתה בכפר ים. הצלמים היו מצלמים אותנו במחסום בזמן העימותים כאילו אנחנו קופים. הייתה תחושה שאתה משחק במשחק לא ברור, משחק מכור. זו הייתה הרגשה מאוד קשה ותובנה שליוותה אותנו הרבה שנים אחר כך, וגרמה לנו בסופו של דבר במשך השנים לצמצם את הפעילות שלנו למען ארץ ישראל, בטח בהפגנות".

את הפינוי הם לא יכלו לדמיין, "לא האמנו שזה יקרה". סיקוראל מספרת על מתח גדול מאוד, על שלושה ימים ללא שינה ביום ובלילה מחשש שהמגרשים יבואו, על משא ומתן של שעות עם המגרשים. הוריה של סיקוראל לא הרשו לה להיות על הגג של משפחת יצחקי, ולכן היא הייתה בבית והחלה לנקות באובססיה. "לא ידענו מה קורה על הגג, חשבנו שהורגים את מי שהיה שם. החיילים נכנסו לבית ולקחו אותנו אחת אחת. אני נלקחתי אחרונה". גם הנסיעה באוטובוס הייתה חוויה קשה. "שתיקה רועמת, עצירה בצמתים, חבר'ה שיצאו מהחלון והחזירו אותם, כעס, כולל יריקות על מי שעמדו בצמתים וחילקו עוגות".

אחרי החזרה הביתה הטרידה את סיקוראל השאלה מה יכלה לעשות טוב יותר כדי שהמאבק יצליח. "שאלתי את עצמי איפה שגיתי, אולי אם הייתי מאיימת בהתאבדות זה היה אחרת". לסיקוראל הייתה קבוצת התייחסות להמשיך איתה הלאה: החברים מהמטה היו עכשיו חברים לעשייה במאחזים בגוש עציון. מהפעילות בכפר ים היא גם הרוויחה את בעלה. "היינו בעמונה ובפינויים נוספים, אבל בסופו של דבר הרגשנו שחלאס מכות. זה שבר את הרוח".

היום סיקוראל גרה בקריית ארבע, אם לחמישה, עו"סית קהילתית, מנהלת מרכז חוסן בקריית ארבע ומנהלת גרעין משימתי של משפחות צעירות בקריה. כאשת מקצוע היא מנסה להסביר מדוע ימי המאבק נחרתו בה ובחבריה, ולא רק בהם, כטראומה. "לשב"חים יש פחות לגיטימציה להפגין את צערם לעומת אלה שבתיהם נהרסו. אנחנו הרי חזרנו לבתים מקסימים. בחודשים שאחרי היה עיסוק כפייתי במה שקרה שם, ממש לא היה לאן לברוח, אבל אחרי כן אנשים רק רצו להמשיך הלאה".

ואולי יותר מכול, מה שהופך את הנושא הזה לטראומתי הוא חוויית הכישלון שמתלווה לעיסוק בו. "הכישלון הוא בכל כך הרבה ממדים של זהות וערכים ורוח, זה משהו דרמטי שאין לו תיקון. זה לא כמו שהפסדתי כסף, וארוויח אחר כך. זה משהו בסדר גודל אחר, שאי אפשר לתאר". גם כשסיקוראל שומעת שירים מהגוש עיניה מוצפות בדמעות. "משפחות שעברו טראומה זוכרות את הפסקול והריחות והבגדים שאנשים לבשו. ככה גם אני. זוכרת הכול".

את הקבוצה בפייסבוק היא מוצאת משעשעת וכיפית. הדיונים למה הפסדנו וההאשמות ההדדיות לא מעניינים אותה. היא מוצאת שם דברים אחרים. "הקבוצה החזירה אותי לימים האידיליים של לפני השבוע האחרון, וקצת כיף לחזור למקום הזה. אתה לא מרגיש לבד. זה מחזיר למקום המשותף של המגזר. המקום שכיף להיות בו". ולמה זה לא היה עד עכשיו? "לאנשים מבחוץ היה הרבה יותר קל להזדהות עם סיפורי המשפחות היפות שנעקרו מאשר עם הנוער שלא היה נראה יפה. למרות שזה לא היה סיפור אישי של משפחות, אלא סיפור של כל העם הזה. סיפור לאומי".

"הרגשתי את המדים בוערים עליי"

סיפור העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון הוא אכן עניין לאומי, פרק בהיסטוריה של המדינה. אולם בפועל, מי שאינו שייך לקבוצות הימין שנאבקו נגד התוכנית, אינו רואה בו כזה. אלחי סלומון, עורך 'יהי' - כתב עת פואטי־פוליטי לספרות ואומנות לאומיים ודוקטורנט לספרות באוניברסיטת בן גוריון, מרגיש את הפער ביתר שאת בימים אלה, כשהוא אוסף חומרים לגיליון מיוחד לקראת 15 שנה לעקירה. "'יהי' הוא מקום לתרבות לאומית ציונית, אבל אנחנו נותנים מקום לכולם. יש מקום לדיאלוג עם כל מיני יצירות. אני יושב עם חרדים, אנשי שמאל ואנשי פריפריה, מזמין אותם לכתוב לגיליון הזה, ואני שומע הרבה 'הייתי אדיש לזה', 'זה לא נגע בי', 'הייתי רחוק מהמרחב ומהמגזר'".

סלומון, שגם את הפוסטים שלו מצאנו בקבוצה 'סיפורים מכיסופים', מספר שההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון הייתה אחד המנועים העיקריים לייסוד כתב העת 'יהי'. "הייתי סטודנט לספרות השוואתית בהר הצופים, ואז - כמו היום - שלטו בכיפה תיאוריות פוסט־מודרניות. בכל יום נחשפתי לעמדות רדיקליות של השמאל, ותוך כדי הייתה המציאות של ההתנתקות ופינוי עמונה. למדתי תיאוריות של דיכוי, פגיעה בחלש והשתקה, וזה מאוד התחבר לי למה שעושים ליישובי הגוש". אבל הוא היה יחיד ויוצא דופן בתובנות שלו. "כשהפגנתי ידעתי שאני משתתף באירוע מחאה על פשע נגד האנושות, אבל בכיתת הלימוד המשיכו ללמד על פלשתינים וכיבוש, ואת הפשע הזה שמתרחש מול העיניים שלנו לא ראו". בכפר מימון הוא היה עם המשפחה המורחבת שהגיעה ממעלות, וגם בפינוי עמונה. אחרי ההתנתקות הוא סירב לשרת במילואים. "אמרתי שעד שהצבא לא מתחייב לחזור למה שהוא היה, אני לא שם". בכל זאת, הוא שירת עוד פעם אחת. "זה היה בשילה. אני זוכר את היחס של תושבי היישוב אלינו. הם עיקמו פנים וזה פגע בחלק מהחיילים, אפילו בחיילים הדתיים. אני אישית הרגשתי את המדים בוערים עליי".

במלחמת לבנון השנייה הכריז ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט על תוכנית ההתכנסות. ההכרזה והעיתוי שלה גרמו לסלומון להחליט שהוא לא מגיע יותר למילואים, ויהי מה. "ניסחתי מכתב מאוד יפה ומנומק וזומנתי למשפט. הגעתי מוכן לשאת נאום מלא פאתוס, אבל המג"ד אפילו לא הסכים לשבת. הוא זרק לי 'אם היו קוראים לך לפנות כפר של ערבים, גם היית מסרב?' אמרתי שבהחלט יכול להיות, במיוחד אם לא היה בזה טעם. התשובה בלבלה אותו. הוא נחר בבוז ונתן לי 30 יום בכלא". לאחר מעשה התברר שהטלת עונש כזה לא הייתה בסמכותו של המג"ד, ובעזרת 'חוננו' סלומון שוחרר כעבור 16 יום. הוא לא מצטער לרגע על המעשה. "אני גאה שסירבתי. כשהילדים ישאלו אותי יום אחד מה עשיתי בהתנתקות, אוכל להגיד שמחיתי והפגנתי כמו שצריך. לאלה שמחו, ולא רק חיבקו, יש הרגשה שלמה יותר. מי שלא נלחם - יש לו קצת טראומה, שהוא לא נתן לנפש שלו להביע את מלוא עוצמת הרגשות. אני מרגיש את זה בקבוצה. כשעוסקים בתפילת הנערות, אנשים מדברים על טראומה, כי התמקדנו בחיבוק ולא נלחמנו. יש אנשים שהתבלבלו מזה. צריך להיאבק בלי אלימות, אבל באופן בריא".

סלומון חושב ש־15 שנה הן כבר פרספקטיבה ראויה כדי לדבר ולעבד, לכתוב ולהוליד יצירות סביב חוויות המאבק והעקירה. "מדובר פה בפוסט־טראומה קולקטיבית. רואים את זה בכל כך הרבה היבטים. הגיוני שזה ייקח עשרות שנים. אני קורא ועוקב ורואה את רסיסי הפוסט־טראומה". את 'יהי', כאמור, הקים בעקבות ההתנתקות ונושאי ליבה נוספים שלא דוברו בשדה האומנות: סיפור ההתיישבות בחברון, ההתיישבות החדשה, עקירת ימית, המערכה בדרום ועוד. הגיליון שיעסוק בעקירה מופק בשיתוף עם מרכז קטיף, וסלומון הזמין גם את חברי הקבוצה לשלוח חומרים אומנותיים. "תהיה גם תערוכה דיגיטלית, וכשהקורונה תהיה מאחורינו יהיה אירוע השקה של תיאטרון מחול ושירה".

סלומון מרגיש שבקבוצה יש ממד נוסטלגי, היבט התרפקותי, "מין שפה פנימית שלא מובנת לאנשים אחרים, שרואים שיח מגזרי שהוא שיח סגור".

אבל אתה מבקש להנכיח את הסיפור הזה במרחב הישראלי. איך עושים את זה?

סלומון אופטימי: "היום העם כולו נוטה יותר ימינה, והציונות הדתית מתפרקת מהמגזריות שלה. יש בזה חסרונות, אבל בעומק יש בכך יתרונות. אם 'הצל' או גלית דיסטל־אטבריאן כותבים פוסט ימני - הם יקבלו אלפי לייקים. זה שהריבונות כמעט קרתה - זה אומר שיש כאן שינוי בשיח. עם ישראל הוא כמו ילד מתבגר שניסה הכול, הוא הלך עם רבין ועם שרון, חטף ואז הבין מה טוב לו. יש כאן הבנה שנסיגות זה בעייתי, והמגזרים הולכים ונמחקים. הטוב שהיה בגוש קטיף נמזג בכל הארץ. בסוף נצליח לספר את הסיפור".