בין הזמנים

מורה הדרך עוזיאל ברג המציא את עצמו מחדש בעקבות הקורונה, והפך למדריך תיירים במרחבי הזמן

יאיר יעקבי , ג' באב תש"פ

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

הקורונה פגעה חזק בענף התיירות כולו, ובמורי הדרך בפרט. אבל מורה הדרך עוזיאל ברג ספציפית היה מהאחרונים להרגיש את המשבר, כי גם בשגרה הוא לא היה אפעס הכי מבוקש בעולם. שלושה מכשולים עיקריים הפכו אותו לתחתית החבית בכל הנוגע להדרכת טיולים: הוא לא אהב ללכת, התקשה לנשום אוויר לא ממוזג, ושנא להסביר את עצמו. ניתן גם להוסיף את העובדה שאוטובוסים עשו לו בחילות, אבל נכון יותר יהיה ללמד זכות ולהגיד שהבחילות היו פסיכולוגיות ונגרמו בעקבות שלושת המכשולים דלעיל.

איך שלא תסובבו את זה, עוזיאל ברג הצליח למצוא את עצמו נובל בבית עוד יותר מהרגיל, וזה לא עשה טוב לא לזוגיות ובטח לא לפרנסה. וכשאין פרנסה אין מזגן, וכשאין מזגן, עוזיאל ברג כאמור מאבד את זה.

"מי היה מאמין שעם תואר במזרחנות ומדעי המדינה אני אישאר כל כך חסר מעש", הוא אמר לאשתו, "הרי מדעי המדינה זה מדע".

אז בלית ברירה הוא הושיב את עצמו בוקר אחד וניסה לטכס עצה. אבל לך תטכס עצה כששלושה ילדים מכרכרים סביבך. "פעם היה אפשר לחשוב בבית הזה", הוא מלמל לעצמו, ואז האסימון נפל. ברג הבין איך יצליח להמשיך להדריך טיולים תחת מגבלות הקורונה ומבלי לצאת מהמזגן.

"אם אנשים לא יכולים לטייל יותר במרחב", הוא אמר לאשתו, "אולי הגיע הזמן לטייל בזמן".
במשפט הזה כמובן לא היה די בכדי לבאר את הקונספט, אבל כבר אמרנו שלהסביר לא היה הצד החזק של ברג. אז הוא פשוט יצא לדרך.

באותה שבת המודעה החדשה שלו כבר התנוססה בעיתונים: "דעו מאין באתם ולאן אתם הולכים - טיולים מודרכים בזמן עם עוזיאל ברג".

הראשונים להזמין טיול בזמן היו זוג נשוי טרי מאזור הדרום. הם הגיעו אל פתח ביתו של ברג בשש וחצי, שעת המקלחות.

"אנחנו עומדים להיכנס עכשיו לבית שלכם עשר שנים מהיום", הוא הסביר לזוג המתקתק שלפניו. "בבקשה לא לגעת בכלום, לא לצלם ולא לנסות להאכיל את הילדים".

הזוג הנהן בהתרגשות ונכנס מבעד לפתח.

"נתחיל את הסיור שלנו באזור הסלון. כפי שאתם רואים, הסלון שלכם ראה ימים יפים יותר, בטח השטיח".

"אני לא רואה שום שטיח", אמר הבחור.

"בדיוק", אישר ברג, "אתה חד אבחנה. בשלב הזה של היום אפשר רק לדמיין איך נראה השטיח. אבל מתחת לכל הדופלו, הספרים ועטיפות השלוקים הריקות, האמן לי שיש שטיח. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הוא בצבע בורדו. בואו נמשיך למטבח".

השלושה המשיכו במסלול.

"ככה נראית ארוחת הערב שלכם", הוא הצביע לכיוון ההמולה הכללית סביב האי במטבח.

"אבל אני לא חושבת שאני אוכלת בכלל", הצביעה הבחורה על בת־דמותה מהעתיד, שבדיוק גירדה חתיכת צ'יריוס שמצאה דרכה לתקרה בארוחת הבוקר.

"גם הגברת חדת אבחנה!" ציין אותה ברג לשבח, "את באמת לא אוכלת בשעת ארוחת הערב. אם יהיה לך כוח, את תדחפי איזה שלוש עוגיות חיוכים לפני שתתמוטטי על הספה בחצות וחצי. היום יש ירח מלא, אז תהיה ראות טובה".

"מה זה כאן על השולחן?" שאל הבחור כשהוא מצביע על מכשיר סלולרי מפורק.

"אהה, זה מיצג מרתק. זה מאובן של אייפון ששברת בעצבים בגלל ששני הבנים העירו את הקטנה בדיוק כשהצלחת סוף סוף להרדים אותה".

"אתה בטוח שאני אשבור את האייפון שלי בגלל זה?"

"בהחלט לא, ייתכן מאוד שאצלך זה יהיה שאיומי, אתה נראה לי טיפוס חסכן".

"עוזיאל, תפסיק עם השטויות האלה ותעזור לי פה עם הילדים!" אשתו של ברג התייאשה מהצ'יריוס ומהמאמץ החד־הורי.

"או־הו, יצא לכם טוב!" המתיק ברג לזוג הצעיר, "עכשיו תראו איך אתם מתווכחים! אני רק מבקש לשמור מרחק". ברג עזב את הזוג הצעיר ונכנס למטבח.

"מאמי, אני בסך הכול מנסה לפרנס, אני לא חושב שזו סיבה להרים את הקול", הוא אמר וקרץ לזוג.

"סליחה??? פתאום אתה מפרנס? איך זה שאתה תמיד מפרנס כשצריך לארגן לילדים ארוחת ערב???"

"למה ארוחת ערב צריכה להיות כזה ביג דיל?" הוא החזיר, "נותנים לגדול פיתה עם שוקולד, לשני שניצל אותיות וסוגרים את הבסטה".

"אם זה היה תלוי בך, הילדים לא היו יודעים מה זה ירקות בכלל", היא אמרה, "עדיף באמת שתשמור את האנרגיות שלך להרדמות".

ברג סימן לזוג הצעיר לתפוס מרחק לקראת הפינאלה.

"אני לא אהיה פה להרדמות, יש לי ערבית".

גברת ברג התפוצצה על בעלה כראוי לו, ורבע שעה מאוחר יותר ליווה עוזיאל את הזוג אל מחוץ לבית.

"שיחקתם אותה, שתדעו לכם. לא תמיד תופסים ויכוח כזה", עדכן ברג את הזוג לפני שנפרדו.

"תודה, היה מאוד מחכים ומעניין", אמר הבחור, "אבל במחילה, אני לא חושב שהסיור היה מדויק. אני הרי לא אהיה מורה דרך, אני לומד מזרחנות ומדעי המדינה".

"בדיוק", ענה ברג, "בדיוק".

jacobi.y@gmail.com