הקורונה עושה "בית ספר" לבתי הספר

המשבר שגרם הנגיף מחייב אותנו לצאת מאזור הנוחות, אבל אולי כדאי שה'קפסולה' שמקטינה את מספר הילדים בכיתה, תשאיר את אותותיה לתמיד.

קרן אור אורן , א' באב תש"פ

קרן אור אורן
קרן אור אורן
צילום: באדיבות מכון אדלר

הקורונה מחייבת אותנו, לצאת מאזור הנוחות, לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח פתרונות יצירתיים וכל זאת כמה שיותר מהר. בדיוק כישורי הלמידה, שעלינו לפתח במערכת החינוך במאה ה-21 או אם תרצו בחינוך דור ה-Z (אותם הילדים שלא מכירים את העולם שהיה לפני עידן הסמארטפונים והאינטרנט).

כבר לפני שנים נטע בנו ההבנה, בחשיבותה של מערכת החינוך בחברה, "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים" טען וצדק יאנוש קורצ'אק. מכאן שהתוצאות לעתיד החברה נמצא בידיים שלנו. אם נדע לזרוע את הערכים לאחריות, לעצמאות, לשוויון ערך האדם ולאזרחות טובה בחברה דמוקרטית זה מה שנגדל להיות.

כיום בעידן המסכים, קיבלנו תזכורת, שכאשר המידע והידע הפך זמין, תפקידה של מערכת החינוך אינו עוד הקניית ידע, כי אם חזרה לבסיס והשורשים -הקניית ערכים. בעידן בו ההורים עובדים סביב השעון והילדים נמצאים במסגרות החינוכיות רוב שעות הערות שלהם, תפקידם של אנשי החינוך בבניית חברה ערכית ומוסרית המושתת על כבוד ושוויון ערך, חייב לעלות על סדר היום (ובהחלט אפשרי ודי בקלות אפילו בלמידה מקוונת "מרחוק").

בעידן בו מערכת החינוך עושה כל מאמץ, לראות בכל אחד יחיד ומיוחד, בעל תפקיד ומשמעות בעולם שעליו להגשים ולממש. משלבת ומפתחת כל ילד במסגרת המתאימה ליכולתו ושואפת לקבלת האחר. חשוב שנדע את שאלפרד אדלר טען וממשיכי דרכו הוכיחו, מטרת העל של כל אדם היא בסופו של דבר להרגיש את תחושת השייכות לקבוצה, סביבה, חברה, אנשים אליהם הוא רוצה להשתייך.

אז אם אנו במדינת ישראל, רוצים שכל ילד שנולד בארצנו, ירגיש את הצורך להשתייך למדינתנו לתרום ולהועיל לחברה ולמדינה. בדור ה-Z חינוך ב"חארטה" לא עובד. הדור החכם, הלומד, היצירתי והמסתגל מחפש את הרווחים, מחפש את החברה שתעניק לו אותם.

זהו דור גלובאלי, שמבין חוקר ויודע איך הדברים קורים בחברות אחרות, אי שם מעבר לים. גם אנחנו הדור המגדל אותם מתעוררים על עצמנו: מסתכלים, לומדים ובוחנים את החינוך במדינות האחרות. ומבינים כבר זמן רב כי יש "בריחת מוחות", "הטובים עוזבים" וכיוצ"ב.

מסתבר ש"לכל דבר בחיים יש שיטה, ועל מנת לפתור את הבעיה עלינו למצוא את השיטה הנכונה" טען אלפרד אדלר ומאמינה שיסכימו חוקרי החינוך, שמנסים בשנים האחרונות לפצח את ה"שיטה" בישראל.

אין ספק שאחת הבעיות הגדולות והמדוברות שלנו בחינוך בארץ, היא מספר הילדים הרב שיש בכיתות. כאשר אתה 1/35 יותר קשה למחנך (טוב כפי שהוא יכול) להגיע אליך ולעזור לך למצוא את הייחודיות והתפקיד שלך, המקום בו תהיה במיטבך, תתרום לחברה ותרגיש שייך אליה.

כל קושי שלך כתלמיד, יבוא לידי ביטוי הרבה אחרי שהקבוצה/כיתה אליה אתה שייך כבר עברה והתקדמה הלאה. כך נוצרים פערים איומים, הורים מתוסכלים שרואים את הקושי של ילדיהם, אך לא הוכשרו להיות ה"מורים" של ילדיהם. אלו מפתחים כעס וחוסר אמון במחנך, ומכאן כדור השלג הולך וגדל.

כאשת חינוך, עניין אותי באופן אישי, מה אפשר לשפר ולעשות אחרת. איך במקומות אחרים זה "מצליח". בשיחה עם חברות שהן חלק מ"המוחות שברחו", הבנתי איך החינוך קורה שם מעבר לים, בכיתה של 10-15 תלמידים החל מגיל הגן ועד סיום הלימודים. יש איש חינוך מלווה בכל כיתה, מורה מקצועי/ת, ובגני הילדים יש עוד 2 מטפלות המסייעות לילדים במהלך היום. כן יחס בלתי יאומן של 4 אנשי צוות על 15 ילדים בגיל הגן, ו2 נשות צוות בכיתת בית ספר. אותן מדינות "מצליחות", ולא בגלל ציוני הבגרויות הגבוהים והידע, אלא בזכות הערכים והאזרחים שגדלים בהן.

דבר בסיסי בחינוך שכדאי להבין: ילד לומד ממעשים הרבה יותר מאשר ממילים. כך מחנכים אנשים לסבלנות וסובלנות, בדוגמא אישית הלכה למעשה. הילדים מקבלים את היחס והעזרה הנדרשים ל"מימוש הפוטנציאל האישי" בשלווה ורוגע של 15 תלמידים ולא 35. מצב ממנו גם החברה והמדינה ללא ספק נשכרת.

כמה משמעותית עבודה בקבוצה "קטנה", כל הורה שיש לו מעל 3 ילדים חווה על בשרו את המורכבות הרבה שמספרם של הילדים עולה על מספר המבוגרים האחראיים עליהם. קל וחומר שמציבים שני אנשי חינוך ואפילו אם שלוש (כרוב הגנים) על שלושים וחמשה ילדים.

אז הנה הגיעה אלינו ה"קורונה", ואולי תהיה זו היא שתעשה את השינוי המיוחל, ההבנה שהטיפול בבעיה ארוכת השנים, הוא טיפול בבסיס, ולא עוד פלסטרים. אם גם כך מתכננים להוציא מיליארדים בלתי צפויים, בכדי להתאים את מערכת החינוך ללמידה ב "קפסולות" (וזאת, לדיון אחר המילה שנבחרה לייצג את הרעיון של קבוצה). אז אולי כדאי לעשות סדר ותכנון מראש.

לעשות תכנון וחזון לחינוך בדור החדש. להתאים את המערכת והשיטה שפועלת ומסורבלת על טלאים שנוספו עוד מקום המדינה, ואינם רלוונטיים עוד לרוח התקופה. ונכון אם יאמרו שחודש וחצי זה לא מספיק זמן, אבל זמן הוא רק "תירוץ", (כי אם ההערכות של משרד האוצר לתת דמי אבטלה עד יוני 2021, אנו מבינים ומפנימים כולם שצופים שהקורונה כאן לכל שנת הלימודים הקרובה ).

אז בואו לא נקרא לזה "קפסולה". אלא נעשה שינוי משמעותי, בחסות צו השעה - מגיפה עולמית. נפחית אחת ולתמיד את מספר התלמידים הלומדים בכיתה באופן משמעותי ואמיתי.

ההבנה הבסיסית שבחינוך ה"גודל כן קובע" או לפחות משפיע באופן משמעותי על פני החברה. והנה באה השעה לעשות את ההשקעה הגדולה, שאגב עשויה להניב בחזרה ולייצר מקומות תעסוקה, ואף להחזיר לאנשי החינוך את התפקיד והמשמעות האמיתית שבתפקידם "לחנך לדורות" (ולא בייביסיטר כפי שרבים נוהגים לכנותו).

וגם אם בתשפ"א לא יהיה השינוי המיוחל כ"מושלם", נראה את השלמות מעצם השינוי הגדול והמשמעותי לטווח הרחוק. זוהי בהחלט הזדמנות לנקודת הפתיחה כל כך משמעותית וגדולה, ואם גם כך השנה הזו צפוייה להיות דומה לקודמתה, אז ממילא היא די אבודה. בואו לפחות נפיק את המיטב (ירידה לצורך עלייה, כשהירידה גם ככה קורת בעקבות ההדבקות והתחלואה).

יש הרבה רעיונות, איך זה אפשרי וניתן לעשות, אם רק רוצים לשנות. זה לא מחסור בזמן, במבנים, באנשי חינוך, בתשתיות כי כבר הבנו ששיקולים עניינים את הקורונה לא מעניינים, ומה שצריך עושים. זו צריכה להיות החלטה, להפוך את ההשקעה במיליארדי שקלים לעשייה משמעותית, תורמת ומצמיחה למען דור העתיד, לחיי המדינה ולחיינו כחברה.

קרן אור אורן היא מדריכת הורים, אחראית תחום הגיל הרך והספורט במכון אדלר