ניפגש בסיבוב

קרוב לעשרים שנה שהציפייה לבניין המקדש הפכה לאירוע חברתי סוחף המתקיים מדי ערב ראש חודש באווירת שמחה וריקודים.

חגית רוזנבאום , ב' באב תש"פ

"יש פה דגלי ישראל לצד דגלי 'משיח', ומעל כולם דגל המקדש". סיבוב שערים
"יש פה דגלי ישראל לצד דגלי 'משיח', ומעל כולם דגל המקדש". סיבוב שערים
צילום: אריאל זגלמן

יעקב, יהודי מסורתי ששירת בצבא וירד לאנגליה, החל יום אחד להופיע באירוע סיבוב השערים - הקפת שערי הר הבית מדי ערב ראש חודש - כשהוא לבוש בתלבושת ייחודית של מדים מנומרים וכומתה. באחת הפעמים ניגש למארגנים כשהוא אוחז בידו תמונה גדולה של הר הבית, וסיפר: "אבא שלי היה פרטיזן מפורסם. הצוואה שלו עבורנו הייתה: אנחנו צריכים לקחת את המקום הזה", אמר בהצביעו על התמונה. יעקב קנה דגל ענק המלווה את תהלוכת סיבוב השערים - דגל כחול שבמרכזו ציור של בית המקדש. עם הדגל הזה הוא הסתובב לא רק בצעדות הירושלמיות הללו, אלא בכל מקום שאליו הגיע: מרחובות יפו העוינים ועד לשדרות הירוקות באנגליה. לפני שנה הלך יעקב לעולמו, כשהוא מותיר אחריו את בשורת המקדש שהביא מאירוע סיבוב השערים.

בשנים האחרונות טיפסה העקומה של תודעת הר הבית והמקדש בציבור הדתי, וגם בזה הכללי, לגבהים לא מוכרים. ארגונים רבים מעודדים היום את העלייה והביקורים בהר, אחרים עוסקים בחיזוק התודעה והלימוד של ההלכות הנוגעות למקדש, ויש מי שמתמקדים בפן הלאומי וההיסטורי. אבל לפני 19 שנה היה השיח הציבורי על בית מקדש שומם כמעט כמו ההר עצמו, למעט בודדים כמו הרב ישראל אריאל ומכון המקדש, או גרשון סלומון וקבוצת נאמני הר הבית. אחת היוזמות שלזכותן ניתן לזקוף את השינוי התודעתי היא סיבוב השערים - אירוע וולונטרי לחלוטין, שבאופן נדיר ומפליא מתקיים מדי ערב ראש חודש כבר כמעט עשרים שנה, ללא ביטולים, בהשתתפות מרשימה של קהל מגוון שעומד על כאלף משתתפים בממוצע בכל פעם.

מאחורי היוזמה עומדים נריה אופן והרב יוסי פלאי, תושבי יצהר, שמגיעים בהתמדה לכל סיבוב. הרעיון צמח על רקע האווירה הציבורית שנוצרה בשנה שאחרי מהומות תשס"א, עם עליית אריאל שרון להר הבית. אולם ראוי להזכיר גם את מי שקדם להם היסטורית ביותר מאלף שנים. סיבוב השערים הוא חידוש של מנהג עתיק יומין, אשר נזכר במקורות רבים, החל מתקופת הגאונים. כך כותבים ראשי עדת ירושלים לפני יותר מאלף שנה: "ואין לנו נחמה כי אם בסובבנו על השערים להשתחוות ולבקש רחמים... לרצות אבניה, לחונן עפרותיה, לסובב על השערים להשתטח בתפילה ובתחנונים". וברוח זו כותב גם ה'כפתור ופרח': "ועכשיו שאנו בחטאינו מבחוץ... ומתפללים לא־ל יתברך שמו לפני אלו השערים". במסכת שמחות מסופר על אנשים שראו ישועות כאשר סבבו את מקום המקדש. בבסיס הרעיון אז והיום, מסביר אחד המארגנים, בועז יעקובי, עומדת התפיסה כי אם לא ניתן להתפלל על ההר עצמו, מתפללים סביב ההר ונוכח שעריו, כשהמטרה היא השבת ליבו של עם ישראל אל הר הבית, וביטוי הציפייה לבניין המקדש באמצעות פעולה מעשית.

מרומא בחזרה להר הבית

כאמור, לאחר עליית שרון להר הבית, עלה ההר לסדר היום לאחר שיהודים לא הורשו לעלות אליו תקופה ארוכה, וכן בעקבות הפגנות נגד חפירות של הוואקף במקום. במקביל נרקמו נסיגות משטחי יהודה ושומרון, ונוצרה תחושת סכנה להתיישבות תחת שלטון ברק. "חששתי משבר גדול", משתף אופן, "החלטתי לתרגם את כל החום שהיה אז בציבור לאמירה שלא קשורה דווקא ליהודה ושומרון, אלא לכך שלא משנה מה יקרה - אנחנו הולכים קדימה". הרצון היה לבטא את הקשר של יהודים למקום המקדש, אף כשהם אינם מורשים לעלות אליו ולהתפלל בו פיזית.

אופן וחברים נוספים החלו ביוזמה שנקראה 'משמר המקדש' - העמדת שמירה יומית בשערי הר הבית, "מעין משמר כבוד למקדש", הוא מסביר, כאשר השומרים עוסקים בתפילה ובלימוד בנושאי המקדש. בשיטת 'חבר מביא חבר' נאספו אלפיים תומכים ביוזמה, ובפועל הגיעו 700 איש ליום שמירה פעם בשנה. השומרים לבשו מדים מיוחדים, והקדישו את היום למעבר בין השערים השונים והתייצבות מולם.

בערב ראש חודש חשוון תשס"ב הוחלט להמיר את פעילות המשמר לאירוע בעל אופי ציבורי - סיבוב השערים. האירוע הראשון יצא לדרך כאשר המארגנים לא יודעים למה לצפות. "אמרנו: בואו נארגן את האירוע, בלי לדעת אם זה יתפוס, מה תהיה האווירה", מספר הרב יוסי פלאי, "וזו הייתה פשוט הפתעה. אני זוכר את קציני המשטרה מביטים בתדהמה. הם ציפו ללא יותר מעשרים-שלושים איש בפעם הראשונה, והגיעו לפחות שבעים. ביקשנו מאנשים להביא כלי נגינה, והייתה אווירה שמחה מאוד". מאירוע לאירוע גדל מספר המשתתפים בקצב לא נתפס - משבעים לשלוש מאות, משלוש מאות לחמש מאות, ומשם לשמונה מאות ועד לכאלפיים בזמנים מיוחדים כמו ערב ראש השנה וערבי ראש חודש אב ואדר.

"התחושה היתה שזה תפס כי פתאום היה לציבור איפה לבטא את עצמו. זה גם היה לראשונה אירוע ציבורי עם אווירה שמחה, בלי עימותים, סביב נושא הר הבית. הוא גם אירוע לא סיזיפי כמו השמירה בשערים, אלא ממש מפגש חברים באווירה שמחה. המותג שלנו היה 'ניפגש בסיבוב'", מסביר הרב פלאי. "התחיל לגדול באירוע הזה דור שתודעת המקדש חיה אצלו. נוצר ציבור שרוצה מקדש ונפגש סביב זה בכל חודש".

מוסדות חינוך שונים, מבתי ספר יסודיים ועד לתיכונים ואולפנות, הפכו את האירוע לחלק מתוכנית הלימודים תחת הגדרתו כ'אירוע שיא' שנתי. אחת בשנה עולים תלמידי המוסדות, חלקם יחד עם ההורים, ומשתתפים בסיבוב. בסיבובים משתתפות גם משפחות, בעיקר בתקופות של חופשה, ועבור חלקן הוא חלק מחגיגת בר או בת מצווה, או טקס חלאקה. אחרי כמעט עשרים שנה, מספרים פלאי ואופן, אפשר לדבר כבר על דור שצמח מתוך סיבובי השערים: "היו לנו חתונות מקרב הפעילים. יש גם כאלה שהגיעו להשתתף בהתחלה כנערות, והיום מגיעות כאימהות או כמורות עם תלמידותיהן". היוזמה הזו הולידה גם יוזמות־בת מקרב צעירים שגדלו לתוכה: ארגוני דרישת מקדש דוגמת 'חוזרים להר', 'סובו ציון' ואחרים צמחו בין השאר בהשראת סיבוב השערים.

בסיבובי השערים, הכוללים מעבר בין שערי הר הבית תוך קריאת פרקי תהילים, שירה וריקודים, משתתפים בני נוער רבים, אבל גם לא מעט מבוגרים, וגם כאלה שלא משתייכים למגזר הציוני־דתי. המארגנים יודעים לספר על יהודייה תושבת רומא שהאירוע חרות בליבה, ובכל פעם שמתאפשר לה היא מגיעה להשתתף או תומכת בדרך אחרת. רופא מבית החולים רמב"ם בחיפה מגיע במיוחד לכל סיבוב, ומגויס כולו בהתנדבות לארגון ולתפעול האירוע.

דרישה לא ממותגת

פלאי ואופן מדגישים כי האירוע אינו מזוהה מגזרית או פוליטית, ולכן נצפים בו הן חרדים והן מסורתיים, וכמובן כל מי שבאמצע: "זו דרישת מקדש, היא לא ממותגת מגזרית. יש פה דגלי ישראל שמניפים מכיניסטים ולצידם דגלי 'משיח' של חב"דניקים. מעל כולם מתנוסס בצעדות דגל המקדש". למרות שהמארגנים מקפידים שהאירוע יהיה א־פוליטי, במשך כל שנות קיומו הוא זכה לתמיכה של אורי אריאל, שאומר ל'בשבע': "בזכירה ובהתמדה סוד הגאולה. המאמץ להביא מאות ואלפי אנשים חודש אחרי חודש להתפלל מול שערי הר הבית, לבטא את הציפייה שלנו לבניין המקדש, אינו מובן מאליו. אני קורא לציבור, חדשים גם ישנים, להצטרף למפעל חשוב זה".

בתקופה האחרונה נאלצים המארגנים לקיים את האירוע במתכונת מצומצמת תחת מגבלות הקורונה: בחודש הקודם עם חמישים משתתפים, והשבוע עם עשרים בלבד. הם מקווים מאוד שהצמצום הרגעי לא יפגע בהתמדה שמאפיינת את סיבוב השערים, ומדגישים שהאירוע אינו נפסק. אז מה נותן את הכוח להתמיד ולהגיע בכל חודש, במשך עשרים שנה? "בכל פעם שאני מגיע והבאתי איתי עוד אנשים חדשים, אפילו בודדים, לעמוד מול שערי הר הבית - אני יודע שהזזתי עוד כמה אנשים צעד קדימה לכיוון דרישת המקדש", משתף נריה אופן, "מבחינתי כל יהודי כזה זו התקדמות, זה נותן צידוק לכל האירוע ומשמח מאוד".

האם המטרה שהציבו לעצמם לפני עשרים שנה פלאי ואופן כבר התממשה? השניים אומנם מלאי סיפוק מההצלחה, אבל שואפים גבוה: "אנחנו לא נעצור בזה שכל אחד יביא קרש לבית המקדש, כמו שהיה בבית המקדש השני. אנחנו רוצים דרישה של מלכות בית דוד. שתהיה שאיפה של תיקון המנהיגות. מקדש הוא חלק מהקשר שלם של תיקון". וברמה הארצית יותר? "אנחנו רוצים להגדיל את מספר המשתתפים, וגם את המניפה של ציבור המשתתפים. שכל יהודי שיש לו רגש ציפייה למקדש - יתחבר".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com