בלדה לחובש - טורו של ידידיה מאיר

לתקשורת הייתה בעיה: איך משווקים מחאה ילדותית חסרת דרך והנהגה לציבור? ואז הגיע נמרוד גרוס

ידידיה מאיר , ב' באב תש"פ | עודכן: 07:56

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

בשבוע שעבר, בהפגנה לא גדולה במיוחד בשעת לילה מאוחרת בירושלים, פגשתי פתאום את עודד בלילטי.

אני זוכר את המפגש הראשון שלנו לפני עשרים שנה, ביום הראשון שלו במערכת עיתון 'במחנה' בתל אביב. בחור ירושלמי שקט, עם חיוך צנוע, שעד מהרה התגלה כצלם בחסד עליון. כבר אז ניבאו לו ולמצלמתו גדולות, אבל לא עד כדי כך גדולות: שנים ספורות אחרי השחרור, בגיל 28, הוא זכה בפרס פוליצר. כן כן, הוא קיבל את הפרס היוקרתי ביותר בעולם העיתונות, על התמונה המפורסמת של הנערה בעמונה שעומדת לבדה במעלה הגבעה ומולה נחיל של שוטרים בשחור.

בשנים הבאות הוא זכה בעשרות פרסים נחשבים בתחום הצילום והאומנות, ואף הציג תערוכות ברחבי העולם. והנה לפתע הוא עומד מולי שוב: אותו עודד בלילטי, עם אותו חיוך צנוע, מצלם במרץ כמה חוסמי כבישים, כאילו אין פוליצר. הסתכלתי עליו בהשתאות. אחרי כל התהילה והיוקרה והמעמד הבינלאומי הוא עדיין מתעד מפגינים לעיתון של מחר? מאיפה הוא לוקח את המוטיבציה, את התשוקה לצלם? ובכלל, איזו תמונה הוא כבר יכול להביא מההפגנה, שצלמים אחרים שנמצאים בה לא יכולים?

זמן קצר אחר כך קיבלתי את התשובה בענק. בעיתונים ובאתרי החדשות התפרסמו אינספור תמונות מהפגנות השמאל מול בית ראש הממשלה, אבל אחת מהן הייתה וואו. רואים בה צעיר יושב באמצע הכביש, לצידו מפגינים נוספים, והוא מחזיק בכל הכוח בדגל ישראל שמתנופף בעוז, לא מהרוח, אלא מסילון המים האדיר שמותז לעברו מהמכת"זית המשטרתית.

התבוננתי ארוכות בתמונה מעוררת ההשראה. לא המפגין שחסם את הכביש בהפגנת השנאה נגד נתניהו עשה לי את זה, אלא הפגנת ההתמדה והחריצות של מי שהגיע לשם בשעת לילה מאוחרת, ותחת סילוני מים ופרסות סוסי משטרה, הצליח לעשות אומנות. אני לא מבין מספיק בצילום כדי להשתמש כאן בכל המילים הנכונות על הקומפוזיציה ועל הפריים המדויק שלוכד אור וחושך ומים ואספלט ושני חלונות ירושלמיים. אבל זה בסדר, את זה אני משאיר לחבר השופטים בוועדת הפרס הנוסף שיקבל בפעם המי יודע כמה הגאון הצנוע.

2.

עד כאן ענייני אומנות. עכשיו לעיתונות. למחרת פרסום התמונה המרהיבה, היא הפכה לחלק מרכזי בקמפיין "מדינה במחאה" שמנהלים בשבועות האחרונים כלי התקשורת כדי לצרף כמה שיותר אזרחים תמימים למחאה. הרי מה בעצם יש לנו כאן? כמה מאות אנרכיסטים שפעמיים-שלוש בשבוע חוסמים כבישים בירושלים ובתל אביב, ומפיצים שנאה, סיסמאות סרק, פוזה וקורונה. ורשויות המדינה - המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט - נותנים להם להשתולל כמעט חופשי. נכון, באחת בלילה מגיעה המכת"זית, מפזרת את הקהל ופותחת את הכביש. אולי עוצרים כמה חבר'ה, אבל משחררים אותם למחרת בבוקר, כדי שיספיקו ללכת לישון בבוקר, שיהיה להם כוח לחסום שוב בלילה.

רגע, חשוב לי להסביר. יש בישראל מאות אלפי אנשים שבאמת כואב להם. הם במצוקה כלכלית ונפשית אמיתית, והם יוצאים להפגין. וזה לא רק לגיטימי, אלא ראוי לחיבוק ולאמפתיה. אני מדבר על מחאת העצמאים, והעובדים הסוציאליים, והמסעדנים, ובעלי האולמות, ואנשי הבמה ועוד אינספור בעלי מקצועות שאיבדו את מטה לחמם ומנסים להילחם על פרנסתם בימי קורונה קשים אלה, ומפגינים מול הממשלה ומוסדותיה השונים. אבל בין כל אלה לבין המראות שאני רואה בלילות האחרונים, רחוב וחצי מביתנו בירושלים, אין שום קשר.

הצעירים המוסתים שמגיעים מכל רחבי הארץ לעשות בלגנים מול בלפור הם הכי להפך. הרי ההפגנה הצפופה שלהם היא סכנת נפשות של ממש. הם נאספים שוב ושוב בניגוד לכל התקנות. הסיסמאות שהם צועקים נבובות אומנם, אך מלאות רוק שעלול רק להגביר את ההידבקות במגפה, לסכן את כולנו, ועל הדרך גם להגביר את הסגר שיגיע בעקבות כך ויחמיר את המצב הכלכלי של כולנו. אלא שהקורונה מעניינת את סבתא שלהם. היא בקבוצת סיכון, אבל הם? מה אכפת להם. יש להם איזו מהפכה מדומיינת לחולל, אז תעזבו אותם מקורונה.

בעיניי כל הטיפול בהם הוא מחדל חמור. עזבו רגע את עניין חסימת הכביש וההפגנה הלא חוקית, איך משטרת ישראל שמחלקת בכל רחבי הארץ עשרות אלפי דו"חות לאזרחים ששכחו את המסכה בבית, באוטו או סתם הורידו אותה לתחתית הסנטר כדי ללגום מכוס ברד, יכולה להכיל לילה אחר לילה הפרות המוניות ומסוכנות כאלה של הוראות משרד הבריאות?

3.

כתבתי "אנרכיסטים". אתם יודעים מה? אני חוזר בי. הם היו מתים להיות ראויים לתואר הזה. הם אנרכיסיטים־וואנאביז. אין להם איזו משנה או דרך פוליטית. סתם ערבוביה של צעירים וצעירות, חלקם ילדים טובים סך הכול שקשה להם. מה לעשות, יש כאלה שבמשבר הקורונה קשה להם בלי לקום בבוקר וללכת לעבודה להתפרנס ולהביא לחם לילדים, ויש כאלה שקשה להם בלי לקום בלילה וללכת לברים ולמועדונים. אז מה עושים? עולים לירושלים כדי לרקוד ולצעוק ברחובותיה בליל סיסמאות מחורזות נגד ביבי והשוטרים. גם מסיבת קיץ טרנדית וגם תחושת מהפכה ומשמעות בכרטיס (חינם) אחד. אגב, אין מסר אחד להפגנות האלה, וזה מאוד בולט. ואולי לכן אין בה נואמים או במה. גם מנהיגים לא מצאתי שם, ולא נראה שיש איזו תוכנית פעולה. רק קבוצת קטנה וילדותית שמספרת לעצמה שהיא חלק מאיזו הפיכה עולמית. וריח חזק מאוד של גראס.

אה, יש בכל זאת סיסמה אחת שחוזרת שם שוב ושוב בקצב: "הון! שלטון! עולם תחתון!". מישהו יכול בבקשה להסביר לי את הסלוגן הזה? אני נדרש אליו כי ראיתי, למרבה המבוכה, שהוא מושמע בימיה אלה גם בהפגנות ממוסדות יותר, של אזרחים שומרי חוק. רגע, מה אתם טוענים, שביבי הוא ממש עולם תחתון? קודם כל הוא רק חשוד, ובוא נחכה להחלטת מערכת המשפט. כרגע, לפי החוק אין שום מניעה שימשיך לכהן בתפקידו. אבל למיטב ידיעתי, גם אם הוא יורשע בכל מה שהוא חשוד בו עכשיו, לא מדובר על אישומים מהתחום של פשע ועולם תחתון. מקסימום ניסיון לקושש סיקור אוהד אצל מוזס, או אצל אלוביץ וסיגרים ושמפניות ממילצ'ן. אני לא מזלזל חלילה במנהל תקין, אבל בואו נישאר בפרופורציות. טוב, לך תדבר על פרופורציות עם אנשים שמספרים לעצמם ששלטון נבחר מחליפים לא בפתקים בקלפי אלא באמצעות צפצפות.

4.

ועם כל המציאות המטורללת הזאת צריכה להתמודד התקשורת, שרוצה שני דברים: גם רייטינג - והפגנות טובות מאוד לרייטינג, וגם שהעם יפסיק להצביע שוב ושוב ושוב לנתניהו - וגם לזה הפגנות טובות כמובן. הן יוצרות מצג שווא כאילו המדינה בוערת והעם מפולג והכול קורס, אז חייבים לעשות פה מהפך כי כבר נמאס לכולנו. אבל מה, יש בעיה: מי יוליך לנו את המחאה הזאת? עד היום היא לא יצרה גיבורים רהוטים כמו איציק שמולי או סתיו שפיר. אז מי, אסף אמדורסקי עם ניבולי הפה שלו? תת-רמה. מוקי? נו, בשנייה שראה את המציאות במציאות ולא בטלוויזיה, הוא עשה פרסה וחזר הביתה לתל אביב.

וכאן נכנסת יצירת האומנות של ידידי בלילטי. אולי היא תעזור לנו ליצור את הרושם כאילו יש עם מי לצאת למהפכה הגדולה. "נושא הדגל". זאת הייתה הכותרת בעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' ביום שני השבוע. לצד התמונה נכתב כך: "תמונתו של 'המפגין עם הדגל' שמתגונן מזרנוק המים של המשטרה הופצה בעולם והפכה לסמל המחאה נגד הממשלה. המצולם הוא נמרוד גרוס, חובש בסיירת צנחנים שהפך למורה". הופה. אולי מצאנו סופסוף את האיש שחיפשנו. גם חובש קרבי, גם מורה, גם דגל ישראל.

ובתוך העיתון, בכפולת האמצע, התמונה מתנוססת בענק על פני עמוד שלם. הטקסט שמלווה אותה הוא שיעור בעיתונות. כלומר, בעיתונות מגוייסת. כלומר, מגייסת: "נמרוד גרוס, תושב גבעת אולגה, גדל במושב עולש שבעמק חפר. הוא שירת כלוחם וחובש בסיירת צנחנים, וכיום הוא מלמד מדעים ומדריך טיולים. בנוסף, בשנתיים האחרונות הוא עוסק בצילום. שלשום בלילה, בהפגנה מול בית ראש הממשלה בירושלים, הוא ניצב בצד השני של המצלמה: גרוס נתפס כורע ברך כשהוא מחזיק דגל ישראל בזמן שזרם מים אדיר מתותח מים של המשטרה פוגע בו. 'ראיתי כבר שדה קרב בחיי', הוא מספר, 'רציתי להפיץ מסר שאנחנו לא במלחמת אחים'". וואו. עם טקסט כזה גם לי בא פתאום לחסום כביש במרכז ירושלים. סליחה, "לכרוע ברך". איזה ביטוי רומנטי זה, אה?

5.

אבל זה לא מספיק. עכשיו צריך להאכיל בכפית את הקוראים שעדיין לא השתכנעו מהאייקון החדש של ההפגנות. "שלשום ואתמול", מסביר הכתב, "דובר על כך שזו הייתה הפגנה של אנשי שמאל נגד ראש הממשלה נתניהו. נטען שהשתתפו בה אנרכיסטים. גרוס מציג תמונה שונה לחלוטין. 'זו מחאה שחוצה גבולות של ימין ושמאל', הוא אומר, 'אני בכלל איש מרכז, ויש גם הרבה דעות של הימין שאני מסכים איתן. אבל אין כרגע דוגמה אישית. פשוט לא רואים אותנו. זו פעם ראשונה שאני מגיע להפגנה'". סוף ציטוט. אח, מי רואה את נמרוד יוצא ואינו יוצא!

אז צר לי, אדון צנחן־חובש־מורה־מדריך־טיולים, יש לך רזומה באמת מרשים, אבל אתה לא משתתף בפעם הראשונה שלך בהפגנה. 'הפגנה' זה מין אירוע כזה בכיכר שבו מתאספים אנשים, באישור המשטרה, שומעים נאומים, מניפים שלטים, זועקים בכאב, וחוזרים הביתה. אפשר להסכים, אפשר להתווכח, אנחנו בדמוקרטיה ברוך ה'. אבל אתה השתתפת, לראשונה בחייך - ואני מקווה בשבילך שגם לאחרונה בחייך - בחסימת צומת מרכזי בירושלים, תוך הפרת כל תקנות הקורונה. וחוץ מזה - ובעיניי, כשמדובר בבחור איכותי כמוך, זה שורש כל הרע - הלכת בעצת רשעים ובמושב רדודים ישבת. כל היתר כבר קרה מאליו: עבירה גוררת עבירה. כי כשאלה חבריך החדשים ל'שדה הקרב', מהר מאוד אתה הופך, הלכה למעשה, למפר חוק. אני לא אומר שאתה איש העולם התחתון כמו נתניהו. אבל כן, הצטרפת לקבוצה שהפכה את הצפצוף על החוק לדרך חיים. דרך חיי לילה.

6.

ואני, רק נזכרתי בכאב איך התייחסה התקשורת, ואיך התייחסו השוטרים, ואיך התייחסה מערכת המשפט, לעשרות אלפי צעירים, מלח הארץ – בהם צנחנים, חובשים, מורים ומדריכי טיולים - שבדיוק בימים אלה לפני 15 שנה ניסו להפגין, למחות, לזעוק, כדי למנוע את המעשה הכי לא מוסרי שעשה ראש ממשלה במדינת ישראל מאז הקמתה כדי לחמוק מכתבי אישום. הון, שלטון, כפר מימון.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

ועל התמונה הזאת, שצילמתי באחד הלילות סמוך לבית ראש הממשלה, כנראה לא אקבל פוליצר, אבל נראה לי שאפשר ללמוד ממנה לא מעט על רוח המאבק של האנרכיסטים־וואנאביז מול בלפור בלילות אלה
צילום סלולרי: ידידיה מאיר