סודו של ''הנתיבות שלום''

20 שנה לפטירת הרב שלום נח ברוזובסקי, האדמו''ר מסלונים זצ''ל

הרב זאביק הראל , ו' באב תש"פ

הרב זאביק הראל
הרב זאביק הראל
צילום: ללא קרדיט

אני זוכר סצנה מדהימה ולא מובנת למתבונן מהצד. הסצנה התרחשה באולם מכירת הספרים של אירועי 'צמאה' - י''ט כסליו בבנייני האומה.

אחרי שבאירוע הנשים נגמרו במכירה כל הסטים של ספרי ''נתיבות שלום'' הגיע לכבודם של הגברים צמאי הקניות משלוח מיוחד בדמות משטח ענק ועליו הר של ספרי נתיבות שלום של האדמו''ר מסלונים זצ''ל.

הוא הונח במקום שבו התרוקן המשטח הקודם. ובין רגע היתה התנפלות רבתי. אנשים מלאו עגלות בכרכים האדמדמים של ה''נתיבות שלום'' כאילו היו לחמניות חמות בבוקר קריר בשוק מחנה יהודה. כמה שעות בודדות אחר כך יהודי מבוגר הסתובב ליד מקום המשטח ושאל איפה ה'נתיבות שלום' סדרן עייף סינן ואמר לו ''אזל''.

מאות אם לא אלפי ספרי חסידות מקוריים ומעובדים יצאו במהלך השנים האחרונות. יש רנסנס גדול וצמאון לאור היוקד של ענף תורה זה. אבל כמדומני שתופעת ה''נתיבות שלום'' היא מיוצאות הדופן.

אני זוכר שלפני כ18 שנה אני מסתובב בבני ברק עיר הולדתי ונכנס לישיבת סלונים ומבקש מאיזה בחור בישיבה שהיה אחראי שיפתח לי את המחסן המאובק בקומת הקרקע של הישיבה לקנות ספרי ''סלונים''. הוא אמר לי כבר אז בתקופה שהספרים עוד היו קשים להשגה: ''תדע לך מגיעים למחסן הקטן פה מכל הארץ ובעיקר חברה שלכם לא חסידים...''

חשבתי לעצמי במה זכה האדמו''ר מסלונים שספרו נגע בכל כך הרבה לבבות??

האם זה התוכן? ודאי תוכן עשיר, עמוק, אמיתי, נוגע, מעשי אבל יש עוד הרבה ספרים עם תוכן נפלא שלא זכו להגיע לעשירית התפוצה. האם זה שיווק? לא זוכר שראיתי אי פעם פרסומת שמנסה לדחוף למשהו נתיבות שלום... האם זה העריכה הנגישה יותר מספרי חסידות אחרים? כן, אין ספק הרבי השקיע בנגישות הוא כתב את זה יחסית בשפה שגם מי שלא "מאנ''ש" יוכל להבין. זה נכון אבל אף על פי כן התשובה לא סיפקה אותי כי סוף סוף זה לא כתוב ממש בשפה קלה ומדוברת הספר מלא בראשי תיבות וכדו.. לא הושקע בו עיצוב מושך שמתאים למי שחי בדור האפליקציות הססגוניות... אז מה סודו?

לימים הגיע אלי קונטרס ''ההרוגה עילך'' אסופת מאמרים על ההשמדה והחורבן בשנות השואה. שמה הרבי בעל הנתיבות שלום כותב על עצמו בתקופה שעוד לא היה רבי ולהבנתי גם לא ידע עדיין שיהיה הרבי מסלונים. ונדמה לי ששם טמונה התשובה.

בשנת תרצ''ה הרבי עלה לארץ מאירופה והתגורר בתחילה בטבריה ולאחר כמה שנים נהיה לר''מ בישיבת תומכי תמימים של חב''ד בתל אביב. או אז מתחילה השואה באירופה ובסיפורו האישי הוא מתחיל לתאר את המציאות הקשה שעוברת עליו. בעצם כל עולם התורה ועבודת ה' שעל ברכיו גדל וכמעט כל משפחתו הקרובה נמצאים באירופה בגיא ההריגה. הידיעות על הנעשה שם מתחילות להתקבל בארץ והוא לא יודע את נפשו.

שקראתי את שורות סיפורו האישי התקופה הזאת ועל מסירות נפשו עיני הוצפו בדמעות והתחלתי להבין איזה DNA פועם בתוך סדרת ספריו ומדוע הם נוגעים בכל כך הרבה לבבות. כך הוא מתאר את ימי השבר ההם:

"ימי התקופה ההיא בשנת תש''ב, היו אז בשיא החורבן הגדול שהומט על עם ישראל , בשיא ההשמדה במחנות וכבשנות, וכל אירופה טבועה באוקינוס של דם ישראל, באותם הימים החלו להגיע השמועות והידיעות על ההרס וההשמדה, וקשה לתאר את כל ההרגשה... בתוך כל מערבולת הדם וידיעות איוב המגיעות, שומעים אנו גם על ברנוביץ' (שם היתה הישיבה הגדולה של סלונים) ששם כל הקדוש והיקר לנו, איך היא הולכת ונחרבת ומושמדת. ישיבת ''תורת חסד'' כבר איננה, וחלק מהתלמידים עם ראש הישיבה ברחו ונתפזרו לכל עבר ומהם רק מעטים בחיים.

''מרן האדמו''ר הקדוש הי''ד מסתתר מאימת הגרמנים האורבים לו, והפחד מקנן בלב כמה יוכל להחזיק מעמד, וכל אנ''ש ידידים ובני המשפחה האהובים וקרובים ללב כולם מעונים בידי צר...ימי חרדה ולילות נדודים , כשאין כל טעם בחיים, ומבלי כל נצוץ של תקוה ואור, הכל שחור משחור, וממש מתמוטטים מהצער ומהמועקה הדוחסת... בימים ההם לא יכולתי למצוא לעצמי מנוח, סלונים נחרבת ושוקעת, כל הקרובים אלי הורים ומורים אחים וידידים מובלים לטבח מדי יום ביומו, וכל העולם כולו בצער, ואני היכן אני? הרגשתי אז שאני הולך ונשבר יותר ויותר ואיני יכול להמשיך, וכמשוגעים הסתובבנו, פלגי מים תרד עיני מידי לילה על שבר בת עמי, וכוחותי עוזבים אותי".

ממש ברגעי שבר אלו כמו גרעין זרע שכבר נרקב באדמה ואז מתחיל לנבוט ממנו חיים חדשים. הוא מחליט לעשות מעשה שבתקופה ההיא היא היה כנגד כל הגיון. הוא קם ומנסה להקים פה בארץ הקודש ישיבה שתמשוך לתוכה קווי אור מהאור והרוח המיוחדים שהיו שם בסלונים:

"...ואז התרקם הרעיון וגמלה ההחלטה, אם נבצר מאתנו להציל את הגופים לפחות נשקיע כל הכוחות להציל את הרוח, להמשיך את מה שנבצר מאתם, שלא תרד לטמיון נקודת רבותינו הקדושים מסלונים, ע''י הקמת ישיבה ע''פ רוחה ושיטתה של ישיבתנו בברנוביץ, שהיתה מיזוג של תורה בדרגה עילאית עם עבודה מתוך נקודת אמת ואמונה וטהרת המדות , ובה נחנך ונעצב את דור העתיד, הדור שלאחר החורבן ברוח סלונים. מתוך דחף פנימי בקע ועלה קול אדיר וחזק הקורא בלי הרף, מה לך נרדם, והאם החרש תחרישי בעת הזאת..."

כשרוח חזקה מפעמת בלבו הוא עמל על הקמת הישיבה למרות שהמצב בארץ הכי לא מתאים להרמת מפעל שכזה. קשיים אדירים נערמים בדרכו אמנם הוא מתגבר על הכל ועם תשעה תלמידים הוא פותח את הישיבה. וכך הוא מתאר את רגעי חנוכת הישיבה:

"אין לתאר את עומק ההתרגשות של יום זה, השעה ההיסטורית הזאת בה מתחילים לבנות מחדש את חבורתנו... בפתיחת הישיבה אמרנו... ''לכאורה הרי אנו נמצאים בעולם של חורבן והרס והאם עת לבנות כעת? וכי השעה מתאימה לצמיחה ופריחה? אבל הרי מצינו בחז''ל שבעוד שהלהבות עלו מבית המקדש נולד המשיח, כי בזמן ההעדר ממש אז תחילה הצמיחה החדשה..."

הישיבה הקטנה קמה ואז הגיעו הידיעות המאומתות על הנעשה באירופה על הרג משפחתו וקרוביו ועל רציחתו על קידוש השם של האדמו''ר מסלונים, הכאב היה אדיר. בשורות האחרונות שהוא כותב מזכרונותיו מתקופה זו הוא מסיים:

"ואת אשר יגורנו בא לנו. באייר תש''ה הגיעתנו הידיעה כי מרן אדמו''ר מוהרשד''י נהרג על קידוש ה' ..ויחד עם זאת התחילו להגיע בשורות איוב מהעקידה הגדולה , מהורים אחים קרובים וידידים, חברות אנ'ש בברנוביץ סלונים ביאליסטוק וארשה לודז'.. פרטים איומים ומזעזעים מכל אשר עבר עליהם ואיך שנהרגו על קידוש ה'.. ואם כי היינו מוכנים כבר לידיעה, אך מה נוראה היא המציאות, ומה איומה ההתיתמות, בזמן שיודעים שנשארנו בודדים בעולמנו. באותה שעה התבררה לנו המציאות, כי מכל בית סלונים ומרכזיו באירופה לא נשאר כלום, ובתקופה ההיא ראו כולם כי הקב"ה הקדים רפואה למכה, ושוב התברר לנו תפקידנו, שאם אי אפשר היה להציל את הגופים עלינו להציל את הרוח, בעיצוב דור ההמשך לאחר החורבן וכן יהי רצון".

סדרת ספריו ''נתיבות שלום'' היא תמצית הרוח שינק מרבותיו, מ''העולם ההוא''...מאותו דור דעה שנמחק. הוא כתב את השורות מתוך שליחות שפיעמה בו. מול מראה עיניו הוא חזה בדמויות ילדותו. אותן דמויות של עובדי ה' תמימים וישרים שעלו בסערה השמימה ומתמצית חיותם הוא כתב את שורות ספריו.

מלבד חסידות סלונים עצמה שמהחוטר הקטנטן שנשאר ממנה הלכה, גדלה ופרחה לאילן גדול, רבבות יהודים שאינם חסידי סלונים מאירים את ליבם ובונים את עבודת ה' שלהם, את אווירת השבת שלהם, את ההכנה לחגים מספריו שמצליחים להעביר לנו טעמה של עבודת ה' טהורה ומתוקה שאותה הכורת לא הצליח לכרות וזכה הוא ממש כלשונו ''להציל את הרוח''.

אותה הרוח שכאן בארץ ישראל בדור שעליו נאמר "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'' נחטפת כמו לחמניות חמות ממשטחי ענק בבניני האומה. זכותו תגן עלינו.

הרב זאביק הראל הוא רב אולפנת צביה בחפץ חיים