גוש קטיף
גוש קטיףצילום: משה מילנר, לע"מ

הימים חולפים ומפלס הלחץ עולה בהתמדה. מתי כבר יבוא הנס שיציל את גושקה? בינתיים, יחד עם כולם, חובשי כיפות סרוגות בלבד, כולנו בנתיבות.

היעד, כך הבטיחו, לגוש קטיף. יש פה המון אנשים, לא נראה שיש כח בעולם שיכול לעצור את זה. עצרת בנתיבות, כמה ח"כים ואנשי ציבור מדברים, קדימה יוצאים לדרך. אני והחבר'ה רצים קדימה. לראש הטור. באמצע הדרך, אוטובוס חוסם את הציר, כוחות משטרה מאחוריו, כולנו עוצרים. מה עכשיו? אם היו שואלים אותנו, היינו ממשיכים קדימה, ושום כח משטרה לא היה עוצר גל שכזה. אבל לא שאלו אותנו, המבוגרים חשבו אחרת, וסיכמו עם המשטרה על חנייה בשדה ממול שערי כפר מיימון.

עם שחר, הרמקולים זועקים – הכנסו נא פנימה, המשטרה בדרך! הרי חשבנו שממשיכים לגוש קטיף?! חשבנו. ובפנים? קרנבל הציונות הדתית. שיעורי תורה לגברים ולנשים, אוהלי האכלה, שירותים כימיים למי שפספס את מחנה בני עקיבא, ואיך לא, ריקודי אמונה סוערים על עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה. סיור סביב הישוב, כולו מוקף משטרה, חזרנו למצור מודל 2005. עוד יום חול, ועוד יום. והנה, עובר קול במחנה – היום ממשיכים לגוש קטיף! ההתרגשות בשיאה.

כולם מתקפלים, מנחה המונית בראשות הרב שפירא זצ"ל, וקדימה. בראש הצועדים בנצי ליברמן, ולרשטיין ועוד, מגיעים לגדר המערבית. מעבר לגדר משטרה, מצדה האחר אלפים של בני אדם, בהם תינוקות, קשישים נשים וילדים. כמה דקות של שקט, הטור עוצר, ולבסוף ממשיך, אך פונה צפונה, ואז מזרחה. בנצי! אני שואל – מדוע לא נחצה את הגדר לכיוון גוש קטיף? שתיקה.

הקיץ בפתח, ובכניסה לגוש כבר ניצבים שוטרים, בודקים את הנכנסים, מעכבים משאיות ציוד. במחסום, מידי ערב הפגנות. נשים זועקות, נוער קורא לסירוב פקודה. בתווך – חיילים דתיים שנקלעו למצב הקשה ביותר – התגייסו כלוחמים, וכעת הם מול אחיהם מהיישוב או מהישיבה, מסתכלים להם בפנים ומייסרים אותם – איך תוכל? זרוק את הכיפה. חייל דתי בעל כיפה גדולה צועק בחזרה – אני תלמידו של רב פלוני, שאסר על סירוב פקודה. סף הכאב עולה, הקרע מעמיק.

אין יותר מה להישאר בבית. התחנה הבאה – שינה ברחובות העיר תל אביב, ליד תחנת רכבת ארלוזורוב. במהלך היום, חלוקת עגבניות שרי טריות תוצרת גוש קטיף במגדלי ענק בראשון לציון. האמת כואבת, מסתבר שהעם לא איתנו. ממש לא נגדנו, אבל גם לא איתנו. גרוע מכך – אדיש להחריד, שזה הגרוע ביותר. במאבק הכתום מול הכחול, עולה הכתום עשרת מונים בכמות ובאיכות. אך הקולות הצפים, המתעלמים, הממשיכים את חייהם כרגיל, אלו מכריעים את הכף.

הגיע הזמן לעבור פנימה. היעד: שאנור. החבר'ה ואני מקבלים שטח נאה, עליו נקים אוהל 12 מרופט. זה הבית החדש שלנו, והוא יפה במיוחד לבעל עין צעירה וחופשית. ארוחת בוקר – לחם. צהריים – פסטה. ערב – אלתור. במהלך היום עובדים. מה עושים? בונים בית כנסת חדש בשאנור. איזו אמונה! מי לא מכיר את שאול חלפון הקבלן, קשיש לבוש שלמה, זקן ארוך, כיפה עצומה ואוטו ענק, כולו משובץ סיסמאות נגד שרון, תכנית הגירוש ולמען יונתן פולארד. שאול מלא סיפורים על השירות הצבאי עם שרון. גילו מבוגר אך ידיו ידי זהב, יחדיו בונים בית כנסת חדש, אותו נחנוך ימים ספורים לפני הגירוש.

שאנור אינה גוש קטיף. כאן הבחורים, שנראו לנו אז ממש בוגרים ואמיצים, מכינים תכניות רציניות ליום פקודה. אולי באמת נצליח למנוע! תמימות.. בערב מנסרים ברזלים, מרתכים אותם זה לזה, למען ינקבו את גלגלי הג'יפים. חיילים כבר אינם מתקבלים בברכה ליישוב. השבר הציוני דתי כבר כאן.

באחד הערבים, האברכים מתכנסים בבית הכנסת הקטנטן, מבנה שהיה בעבר מסגד וגוייר למהדרין. מתפלפלים בתורה בענייני השעה, אנחנו בצד, לא מבינים דבר. בראש השלחן, הרב אליעזר ולדמן, לצידו – הרב סדן.

האברכים החליטו לדון עם הרב בדין רודף, והאם הדין חל גם על ראש הממשלה שסרח. הרב מקשיב, ולבסוף פותח את פיו, צועק, רושף. שתקו! על מה אתם מדברים?? מה זאת עלה על דעתכם, איה התורה שלמדתם? זעקותיו מהדהדות בראשי עד היום הזה.