''נשירת הנוער ממסגרות – מגה פיגוע''

מייסדת 'מניפה' מספרת על המיזם שהחל בניסיון לתת מענה לנוער העקור מגוש קטיף והמשיך בסיוע לעשרות אלפי בני נוער בכל הארץ.

שמעון כהן , ז' באב תש"פ

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

אתיה דן היא מנכ"לית ומייסדת מיזם 'מניפה' המסייע לילדים ובני נוער בסיכון. שוחחנו איתה על המיזם הפרוס על פני הארץ כולה שהחל מעט לפני העקירה וההתנתקות מגוש קטיף.

"החידוש הגדול של 'מניפה' הוא שילד שיש לו מטען רגשי לא מתפקד קוגנטיבית. לכן כדי לעזור לילדים צריך קודם לעטוף אותם רגשית וחינוכית ואז במרחב הזה קורים דברים נפלאים", אומרת דן המציינת כי במרוצת השנים עברו ב'מניפה' 16,000 ילדים ובני נוער שהשילוב המיוחד הזה יצר בהם מוטיבציה לחזרה לתפקוד.

דן מציינת כי בימים אלה שבהם עוסקים רבות בלימוד מקוון קיימת דאגה לא מבוטלת מסוג כזה של לימוד, אך גם בלימוד מקוון יש להתחבר לעולם התוכן של הילד, "לשאול קודם מה שלומך ומה אתה מרגיש, מה אתה אוהב ומה עשית בערב, כי רק מראיית המכלול אפשר לעזור לילד ולהגיע אתו למקום שבו הוא מתחיל לתפקד".

עוד היא מספרת כי הארגון הכשיר עד היום כ-3000 מורים "כדי שידעו לעבוד מול ילדים שאינם במיינסטרים, שזקוקים ליותר, חלק כי הם מחוננים וחלק כי הם מתקשים. מורה חייב להיות עם כלים שהם הרבה מעבר להקניית ידע, הוא חייב לדעת לעבוד עם תלמיד ברמה האינטימית גם כשהוא מול כיתה שלמה וגם ב'זום'. הקמנו מאז פסח תכנית 'הולכים יחד' ובה אנחנו מצמידים מנטור לכל נער או נערה שמעוניינים והוא מלווה אותם לאורך כל החודשים האלה".

על ראשיתו של המיזם היא מספרת: "קמנו לפני 16 שנים, ערב ההתנתקות, כיוזמה של משרד החינוך מחשש שעוד רגע יהיו נוער גבעות וילדים שלא יתפקדו לנוכח הגירוש הגדול. התכנית קמה כיוזמה משותפת וליווינו את נוער גוש קטיף מנווה דקלים והלאה ליהודה ושומרון ולכל הארץ, ופתחנו בהמשך את התכנית לכל המגזרים".

"התכנית נועדה לדבר אל הנוער הציוני דתי שעבר הרבה טראומות, בין אם פיגועים ובין אם אירועים שמצריכים טיפול ממוקד. מאז עברנו במאות כיתות בבתי הספר. משרד החינוך הפך את התכנית לתכנית של המשרד, עברנו לעבוד גם עם הרווחה ולכן התכניות שלנו משלבות ידיים לשפה פסיכו-חינוכית שמשלבת את כל הנושאים שילד רוצה שיהיו סביבו. לא יכול להיות שמורה לא יידע מה היה עם הילד בלילה ולא היה אתו בזולה. חינוך לא יכול להיות מנותק מעולם התוכן של הילדים".

לדבריה דרוש שינוי תפיסה כולל שכן תופעת הנוער הנושר גוברת בעיקר בימים אלה של קורונה. "יש 70,000 נושרים על פי נתוני משרד החינוך ולאור הקורונה הנתונים גבוהים בהרבה, מעבר לכך שכשמדברים על 70,000 נושרים יש עוד שניים על כל אחד, אבל שאינם מזוהים. בעיניי זה מגה-פיגוע".

דן מציינת כי כיום הנוער מסוגל להגיע אל הידע דרך האמצעים הטכנולוגיים, אבל המורה דרוש כדי לחוות את הידע ולקנות אותו כדי שיהפוך לכלי שממנף קדימה. "יש לנו שיטה מאוד רחבת אופקים בנושא ההשכלה אבל הדבר הבסיסי הוא שמורה ילמד מתוך הרבה יישום לחיים והרבה קשר למה שהילד חווה. מעבר לכך, חינוך זה פיתוח זהות, קשר למוסר, לערכים, קשר להורים ועוד. כל אלה מוציאים אדם ממעגל הסיכון שהוא נמצא בו".

בימים האחרונים, מספרת דן, יצאה עמותת 'מניפה' למבצע גיוס המונים על מנת לאפשר תקצוב של המיזם שבחלקו הוא עדיין עצמאי ואינו ממומן על ידי משרד החינוך. המבצע מצוי ביומו האחרון ודן קוראת למעוניינים בכך לחבור ולסייע. "אנחנו משתדלים לעזור להם לחזור הביתה. המצב לא פשוט גם לנו. יש הרבה אבטלה והצרכים הולכים וגדלים. מי שמעוניין להיות חלק מוזמן להצטרף".

לנוכח כל דבריה אלה נשאלה דן אם עצם קיומה של תכנית 'מניפה' במקומות שונים ברחבי הארץ אינה מעניקה לילדים ובני נוער שנמצאים "על הגדר" לבחור בדרך הקלה של עזיבת המסגרת הלימודית הלוחצת ולהגיע לחיקה המכיל של 'מניפה' ובכך למעשה הם מוותרים על המאמץ והקושי שהיה מביא אותם למצוינות במסגרת הרגילה.

"זו שאלה שהצוות בודק אותה כל הזמן. המטרה היא להחזיר למסגרת נורמטיבית. אם הוא כבר מחוץ למסגרות אנחנו יודעים לזהות את זה ולעזור לו לחזור לתפקוד לימודי ב'מניפה' ובהמשך מדברים על חזרה למסגרת נורמטיבית".

"אנחנו מלווים 300 חיילים, עובדים עם נוער פגוע נפשית אחרי טיפולים נפשיים ובמיזם ייחודי מאוד אנחנו מחזירים אותם לבית ולקהילה. יש לנו צוות מקצועי שבודק את הדברים, אבל שואלים שוב ושוב את השאלה הזו. אוכל לספר על נערה מחוננת שלא לומדת כבר שנה שפנתה אליי ובשיחה איתה תפרנו לה תכנית לימוד אישית. היא יכולה ללמוד משפטים אבל היא לא לומדת ומתדרדרת לסמים ולהתנהגות הרסנית. אנחנו עובדים מאוד חזק לייצור מוטיבציה ומענים. 'מניפה' היא לא פתרון קבוע אלא גשר זמני עד שהילד חוזר לתפקוד".

עוד היא מדגישה כי ילדים אינם עוזבים מסגרות סתם כך. "תמיד מסתתרת פגיעות שמובילה עזיבת מסגרת. לא עוזבים כי בא לנו, כי מתעצלים ובא להסתובב ברחובות. ילד רוצה להצליח ולהיות שייך למשהו נורמטיבי. זו שאלה של מבוגרים אבל הילדים תמיד ישמחו לחזור לתפקוד רגיל בחברה רגילה עם סביבה מוכרת".