בחינת בגרות

בני הנוער גילו בשנת הקורונה הזו תעצומות נפש מפליאות. אז אנא, גלו גם אחריות, והקפידו על ההנחיות למען הדורות הקודמים

עפרה לקס , ח' באב תש"פ

הנוער לא תובע מה שאי אפשר. הוא זורם עם המציאות וזה פלא
הנוער לא תובע מה שאי אפשר. הוא זורם עם המציאות וזה פלא
איור: עדי דוד

אני רואה אותו. נוער מתוק שהתוכניות שלו לחופש הגדול פרחו ונעלמו ברוח. בנים ובנות שנעלמה להם חצי שנה של הדרכה, ובגרויות שנדחקו לאמצע הקיץ לא אפשרו להם להשתחרר מעול הלימודים עד הימים האחרונים.

חבר'ה שבנו על החודשיים האלה כדי לחסוך קצת, אבל הם לא מצליחים למצוא עבודה, כי אין קייטנות והחנויות צריכות מינימום כוח אדם, ובכלל ההורים לא מרשים לעבוד עכשיו בכל מקום, כי לך תדע. נוער שאחרי כל הלחץ של הקורונה מנסים לבלות יחד, אבל זה לא פשוט, כי תנועת הנוער הפכה שוב לתנועת זום של פגישות מתואמות, מתוחמות, ולוחות הקיץ של רכזי הנוער נעלמו לתוך לועה הרעבתני של הקורונה. כל המחנות והסמינריונים והקורסים המיוחדים שהיו אמורים להתרחש בקיץ הזה אמרו יפה שלום. להתראות בקיץ הבא. אולי. אם זה עוד יהיה רלוונטי.

תהיו סאחים

אני רואה את הנוער הנפלא הזה, שבימי הסגר, שבהם לא היה פשוט להיות בצ'ולנט בבית עם ההורים והאחים, לא הפסיק לחשוב איך עושים טוב. כשהמבוגרים נאבקו לשרוד את הקיום של בית־עבודה־אין עבודה, הראש של הנוער נדד למחוזות אחרים, של איך אפשר להושיט כתף. נוער שלא רק חשב, אלא גם עשה. ואם אי אפשר לנצח וירוס שמופץ בעולם בלי שליטה, אז מפיצים כנגדו אהבה. הנוער שסביבי, בבית ובקהילה, היה עסוק בטלפונים לניצולי שואה ולקשישים בכלל, בהושטת עזרה בקניות למי שחושש לצאת מהבית, באריזה וחלוקה של חבילות מזון, במתן צ'ופרים למבודדים ולחולים, בארגון זום משפחתי בשביל סבא וסבתא ובמה לא. זה נוער זה? זה זהב.

והזהב הזה, יש משהו אחד שהוא עושה שצובט את הלב. השבוע שוחחתי עם אישה מבוגרת ולא בריאה. כשאומרים 'קבוצת סיכון', מתכוונים אליה. היא סיפרה ששוחררה כמה ימים קודם מבית החולים, בתום שישה שבועות של אשפוז. לא חליתי בקורונה, אמרה לי, יש גם מחלות אחרות. היא חלקה איתי את שלומה ואת מסלול הבריחה שלה מכל מקום שיש בו ארומה של קורונה. דיברנו והסתכלנו מסביב. "זה", היא אמרה ורמזה לבני הנוער שהיו סביבנו, "משגע אותי". 'זה' היא העובדה שלחבר'ה מסביב לא היו מסכות. אפילו לא על הסנטר.

את התעלומה הזו אני לא מצליחה לפתור. צעירים אכפתיים כל כך, שיודעים במה מדובר או אפילו כבר חוו בידוד או שניים, שה' פינק אותם במנת משכל לא קטנה, ויודעים שאם כולם יתגייסו למערכה, כלומר יעטו מסכות וישמרו מרחק, אז המצב מורט העצבים הזה, שבו בכל רגע הכול יכול להיסגר, יצטמצם וייגמר - ולמרות זאת הם לא משתפים פעולה עם ההוראות.

וכן, אני יודעת, ללכת עם מסכה ולשמור על ההנחיות זה לגמרי סאחי. אבל בואו, אתם חבר'ה עם ראש גדול, עם רגישות. אז נכון שהמגפה מדלגת מעליכם בקלילות, ואם תידבקו, כמעט אף אחד מכם לא יחווה חום או כאב גרון, ואפילו ימשיך לחוש בטעם הטוב של השקשוקה שיכינו לכם כדי לפנק. אבל מה עם הדור המבוגר? זה שהתקשרתם אליו בימי הסגר וערכתם בשבילו קניות? מה עם הדאגה לסבא וסבתא האהובים? מה עם ההורים שעלולים להסתבך עם הקורונה ולסבול מקשיי בריאות רציניים ומתמשכים? ומה עם המדינה, המדינה שלכם, ששופכת עוד ועוד כסף על האזרחים היום, ואתם, מה לעשות, תצטרכו לשלם אותו מחר.

כן, אני מודה שאנחנו המבוגרים לא ממש מחזיקים את העסק. הנחיות מבלבלות ולא מאוד הגיוניות, הפגנות בלי סוף, שביתות, שפה לא מכובדת, וגם רבים מאיתנו רומסים את ההנחיות ברגל גסה. כן, יש לנו הרבה מה לתקן. אבל סליחה, זה לא פוטר אתכם. ונכון שהכול מעיק וחונק, ומה שצריך עכשיו זה להיפגש, לבשל יחד, לטייל, לדבר, ללכת לחוף, כי מה כבר נשאר? אז נשאר. נשארת האחריות, ואתם חייבים לקחת אותה עליכם, כי אין ברירה. אז בבקשה, בקיץ הזה (וגם בסתיו ובחורף) - תהיו סאחים. למען כולנו.

סוכריות מהמרפסת

עונת השמחות שמתחדשת עלינו ביום ראשון, מביאה בכנפיה יצירתיות מתקדמת. אצלנו זו בר מצווה. תאריך שנקבע אי שם לפני 13 שנים, והחשש העיקרי שלנו עד לאחרונה היה רק האפשרות של התנגשות חזיתית בין יום קבלת עול מצוות למחנה הקיץ. החשש הזה הוסר מלב כבר באזור ניסן, ובאייר הייתה אופוריה קלה שאולי נוכל לחגוג כפי שתכננו. בסיוון כבר אימצנו מתווה חדש, שלא היה אצל הילדים הגדולים, ובתמוז ביטלנו הכול והחלטנו לשחרר. להחליט כמה ימים קודם, לפי ההנחיות. הציפיות התנקזו אט אט לבקשה הצנועה, שהבחורצ'יק יזכה לקרוא את הפרשה שהוא עמל עליה כבר כמה חודשים, ושיהיה במניין עשרה ולא בזום. עכשיו, כשכולנו מרגישים במגרש טניס, מתחמקים מהכדורים שעליהם כתוב 'בידוד' או 'קורונה', הוספנו לתפילה את התחינה "שלא יחלה איש ממשפחתנו או ייכנס לבידוד עד אחרי שבת פרשת ראה, ואם אפשר אז עד בכלל. אמן".

שמחות בזמן קורונה הן מורכבות, וכל מה שאדם רוצה עבור הבן, הבת או הילדים הנישאים הוא שזה יקרה, שיהיה, אם אפשר שלא יידחה. שהילד יהיה שמח. הפלא הגדול הוא, שהצעירים האלה מבינים לגמרי. הם כבר ראו חברים שנזרקו עליהם סוכריות מהמרפסות ושבני משפחה בירכו אותם וירטואלית. הם יודעים שגם זו אפשרות. הנערים מעכלים מהר יותר את מה שקורה כאן, ולא תובעים מה שאי אפשר. הם זורמים עם המציאות וזה פלא. אמרתי כבר שזה נוער זהב?

לתגובות: ofralax@gmail.com