הגדר הטובה

בימים טרופים אלה, עלינו ללמוד מתרבות הוויכוח שהנהיגו חז"ל - הברית שמגדירה אותנו כעם קודמת לידיעה המוחלטת של האמת

הרב מיכאל רוטנברג , ח' באב תש"פ | עודכן: 22:06

הרב ד"ר מיכאל רוטנברג
הרב ד"ר מיכאל רוטנברג
צילום: ארכיון ישיבת ההסדר קרני שומרון

בימים שבהם עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש, שנחרב בפעם השנייה בגלל שנאת חינם, עולה באופן מיוחד השאלה הגדולה, שמטרידה כל ישראלי חושב באשר הוא: כיוון שאנחנו עם של אנשים ונשים דעתנים ודעתניות, ואי־ההסכמות, הוויכוחים והפילוגים הם מנת חלקנו לאורך ההיסטוריה - כיצד ניתן להימנע מגלישה לאזור המסוכן של 'שנאת חינם', שעלול להביאנו לחורבן נוסף?

דומני שניתן להתבונן ב'אבות המייסדים' של תרבות הדיון והוויכוח שלנו, הלא הם חז"ל, אשר הורישו לנו את המשנה והתלמודים שכוננו בעם ישראל את תודעת ריבוי הדעות. בחינה מעמיקה של שאלה זו דורשת ודאי יריעה רחבה יותר, אולם ממעוף הציפור נוכל להצביע על כמה וכמה קווים מאפיינים ל'מדיניות יישוב הסכסוכים' שנקטו חכמינו כדי למזער את נזקי המחלוקת. מבט שכזה עשוי לחשוף בפנינו גם את המצבים שבהם נכשלה מדיניות זו, או את קווי הגבול שהיא תחמה את עצמה בהם, ומעבר להם גם החכמים התבצרו בעמדתם באופן שלא אִפשר הכלה והבנה, אלא הפך את הוויכוח לקרע שלא ניתן לאיחוי.

'סופה להתקיים: הקיום המשותף בצל המחלוקת'
מאת: הרב ד"ר מיכאל רוטנברג. בהוצאת כרמל

עם לפני אמת

המודל המייצג ביותר למחלוקת שסופה להתקיים מבלי לגלוש למחוזות מסוכנים, הוא כמובן המודל של מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהמשנה באבות מכתירה אותה כ'מחלוקת לשם שמיים'. המשנה והתוספתא ביבמות (פרק ראשון) מציגות תיאור כמעט אידילי של מערכת היחסים בין בית שמאי לבית הלל, שעל אף המחלוקות החמורות שביניהם לא נמנעו מלשאת נשים אלו מאלו, ונהגו ביניהם אהבה ואחווה, שלום ורעות. אף אם נניח כי תיאור זה אינו מדויק מבחינה היסטורית, ודאי שהוא משקף את הפריזמה הערכית שמבעדה התבוננו תנאים מאוחרים על מחלוקת הבתים שקדמה להם. אין ספק שדעת בית שמאי זכתה בדרך כלל ללגיטימציה מחכמי בית הלל, שהקפידו ללמד את דעת בית שמאי לפני דעתם שלהם, ואף אימצו אותה לא פעם כחלק מתופעה רחבה יותר של 'חציית קווים' בין הבתים.

אם כן, הגישה המרכזית בעולמם של חכמים העניקה לגיטימציה מלאה למצב של ריבוי דעות, ולא תפסה את קיומן של מסורות הלכתיות מקבילות כבעייתי. ניתן לדון בשאלת המידתיות של הלגיטימציה הזו, וחז"ל אכן דנו ונחלקו בדבר, אולם עצם הלגיטימציה לא הייתה נושא לדיון. עיון נוסף יעמידנו על כך שעמדה זו נכונה ללא כל תלות בנושא הדיון או בחומרתו ההלכתית, אף שבנושאים חמורים ייתכן שנהגו זהירות־יתר.

דומני שתמונה מורכבת זו מעידה על קיומה של 'הנחת עבודה' משותפת לשני הבתים: הערך העליון הוא קיומה של מסגרת לאומית כוללת המחויבת לערכי היסוד של מתן תורה וסמכות חכמים, ומתוך כך מאפשרת פלורליזם של ממש במקרים שבהם לא ניתן להגיע להכרעה ממוסדת או עממית. אילו ידיעת האמת כשלעצמה הייתה עומדת בראש מעייניהם של חז"ל, היינו עדים לעימותים חריפים בהרבה ולשימוש בטרמינולוגיה ובאמצעים קשים יותר. העובדה שלא כך אירע, כפי שמעידים המקורות שבידינו, נובעת להבנתי מגישה הרואה את הערך העליון דווקא בעצם קיומו של עם (היינו ציבור מגוון וכולל) המחויב לקיום התורה, ומכאן נובעת הלגיטימציה לדעות חולקות. זהו פלורליזם מחויב, השונה במהותו - הן בהנחות היסוד שלו והן באופני יישומו - מן הפלורליזם המוכר לנו כיום לצורותיו השונות (וקצרה היריעה כאן מביאורו הראוי של מושג זה).

באופן דומה, אם נבחן את שאלת מעמדה של דעת היחיד בספרות חז"ל אל מול דעת הרוב, נוכל לראות שמצד אחד עולה שלא זו בלבד שדעת היחיד זוכה ללגיטימציה במקורות חז"ל, אלא קיימים מקרים שבהם היחיד נדרש לעמוד על דעתו ולא לקבל את דעת הרוב (כפי שמתברר למשל מן הסוגיות שבמסכת הוריות). מצד שני, ניווכח שבמקרים מסוימים היחיד מחויב לציית להכרעת הרוב (כפי שעולה למשל מסוגיית זקן ממרא וממקורות נוספים).

נקודת המוצא היא שישנו משקל שווה לדעות שונות; ועיקרון זה נובע מעובדת נגישותו של כל יחיד לאמת הא־לוהית - מתוקף העובדה שהברית שנכרתה בסיני, ומעמד ההתגלות שנלווה לה, נחוו על ידי כל היחידים, איש איש ביחידותו. בד בבד, מעמד ראשוני זה, שבו עמד כל יחיד לעצמו, הוא המעמד שבו התכוננה 'ההסכמה הכללית', הברית, שהיא היסוד לשיקולים הלאומיים־חברתיים שלהם משקל רב בסוגיות אלו (הטיעון 'שלא ירבו מחלוקות בישראל' ודומיו). תפיסה זו היא התשתית הערכית לגישות השונות בחז"ל בנוגע לאיזון הנכון בין חופש היחיד לסמכות הרבים.

הברית מסמנת את הגבול

ייתכן שלכך רומזים דברי חז"ל בתנא דבי אליהו רבה (מהד' איש־שלום, פרשה טו):

"אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה: תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם.

אמרתי לו: דרכן של בני אדם שאומרים 'תורה קדומה לכול', שנאמר (משלי ח כב): 'קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ'; אבל הייתי אומר 'ישראל קדושים [קודמין]' שנאמר (ירמיהו ב ג): 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה".

פירושים רבים הוצעו למדרש מפורסם זה, והוגים שונים עשוהו בסיס להגותם. דומה שאף טענתנו מוצאת לה משכן ראוי בדו־שיח המוצג במדרש. דרכם של בני אדם היא לומר שהתורה קודמת לכול ומטרת קיומו של כל יחיד היא קיום התורה, ולפיכך הדבקות באמת ההלכתית אמורה להיות בלתי מתפשרת; אולם המשיב קובע שישראל הם הקודמים, כלומר שמטרת־העל של התורה היא קיומו של עם ההולך בדרך ה', במלוא חייו ולכל רוחב הדעות האפשריות במסגרת התורה, ולכן האמת ההלכתית של כל יחיד היא רק חלק מהאמת הגדולה יותר והקודמת בחשיבותה: קיומו של עם ישראל.

הנחת המוצא הזו היא הבסיס להכוונתם (הסמויה במקצת) של חז"ל לבעלי המחלוקת - לראות את המכלול השלם של המחלוקת, הפסיפס הנבנה מניגודי הצבעים, ולא לראות את חזות הכול בקיומה של הדעה הייחודית העצמית. הכְוונה זו אינה מובנת מאליה בעולם הדתי, השואף לגלות את האמת הא־לוהית וליישמה. אדרבה, נטייתו הטבעית של אדם מאמין, הרוצה לדבוק בא־ל וללכת בדרכיו בכל נפשו ובכל מאודו, היא לצעוד עם האמת הא־לוהית, כפי שהוא מבין אותה, 'עד הסוף' וללא כל פשרות; ואילו מחויבותו לחברה שבה הוא חי, על מגבלותיה וחסרונותיה, עומדת במקום מִשני לעומת מחויבותו לאינסוף הא־לוהי.

חז"ל הציבו סולם ערכים שונה, שאינו מפחית כמובן מן המחויבות המוחלטת לבורא העולם, אך בהעמידם את 'הסיפור הכולל' כתובנה ראשונה במעלתה וקודמת בערכיותה, הם נִטרלו במידה רבה את פוטנציאל הסכסוך הגלום בכל מחלוקת, ומנעו - הלכה למעשה - את הגלישה לפילוג, לקרע או למלחמת אחים בכל מאבק דתי, הלכתי או מחשבתי, במשך הדורות.

מסתבר שלחז"ל היו גבולות ברורים ביכולת ההכלה שלהם, והם נקבעו ביחס ישר לתפיסה שהצעתי לעיל. הגבול הנוקשה מכולם, שחצייתו חייבה שלילת לגיטימציה מוחלטת, עד כדי התעלמות טוטאלית מדעות אלו, הוא ההזדהות עִם עַם ישראל. היו שתי קבוצות בתקופת התנאים, בשתי המאות הראשונות לספירה, אשר חצו את גבול הגזרה הזה - ושמן נמחק לעד מספרות חז"ל, ואילולא מקורות חיצוניים לא היינו יכולים לדעת על קיומן. אלו הם הנוצרים־היהודים הראשונים, שהחלו את דרכם כקבוצה יהודית לכל דבר, ואנשי כתות מדבר יהודה, שאף לגביהם אין כל ספק בשייכותם הגנאלוגית לעם ישראל. אולם קבוצות אלו הפנו עורף לשייכותם הלאומית עם אחיהם - ולהבנתי, בזה גזרו על עצמם ניתוק לדורות מכלל ישראל.

האם ניתן להשליך את התובנות הנגזרות מתפיסות אלו לדורנו? זו שאלה סבוכה, ומן הסתם יינתנו לה תשובות שונות, אולם דומה שהעמדת קיומו של עם ישראל כמטרה עליונה, מעל המאבק על נכונות העמדה העצמית, בשאלות רוחניות, הלכתיות, ואולי אף פוליטיות וחברתיות, עשויה בהחלט למנוע את החורבן הבא.

***

הרב ד"ר מיכאל רוטנברג הוא ר"מ בישיבת ההסדר קרני שומרון ומרצה בתוכנית לתואר שני ביישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב. ספרו החדש 'סופה להתקיים: הקיום המשותף בצל המחלוקת' יצא לאור לאחרונה בהוצאת כרמל, ירושלים

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)