מאוהב לאויב

ההגבלות הדרקוניות שהטילו היועמ"ש ומשנתו דינה זילבר על ראש הממשלה, סותרות עקרונות מסמך שחיברה זילבר בעצמה לפני שנתיים

יוני רוטנברג , ח' באב תש"פ | עודכן: 14:50

היועמ"ש הפך מיקירו של נתניהו, למי שנחשב כמבקש את ראשו. נתניהו ומנדלבליט
היועמ"ש הפך מיקירו של נתניהו, למי שנחשב כמבקש את ראשו. נתניהו ומנדלבליט
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ארבע שנים חלפו בין האמירה "מנדלבליט ראוי ביותר", לבין "מנדלבליט איבד כל רסן, החליט להפיל את ראש הממשלה".

שני המשפטים יצאו מפיו של נתניהו, השני דרך מקורביו, והם משקפים את הדרך הארוכה שעברו היחסים בין השניים מאז שמינה נתניהו את מנדלבליט למזכיר הממשלה ולאחר מכן ליועץ המשפטי לממשלה, ועד לימים אלה, שבהם מנדלבליט מנהל את התביעה נגד ראש הממשלה.

בתחילת הדרך הייתה זו הכותרת ב'הארץ' שהכתירה את מנדלבליט כ"יקירו של נתניהו", עכשיו אלו הכותרות ב'ישראל היום' שזועקות "היועמ"ש רוצה את ראשו של נתניהו".

השבוע החולף הביא את העימות בין השניים לנקודת רתיחה שטרם נראתה בתולדות היחסים ביניהם, ואולי בתולדות ראשי ממשלות ישראל ויועציהם המשפטיים בכלל. הרמיזות וניסיונות התמרון מאחורי הקלעים הפכו לאמירות גלויות ולקרב של ממש. שתי סוגיות התנקזו לאותו פרק זמן קצר, והצליחו להוציא את נתניהו משלוותו. האחת היא טיוטת הסדר ניגוד עניינים שהכין מנדלבליט לראש הממשלה כבר לפני שבועיים, ובחמישי האחרון הגיב לה עורך דינו של נתניהו במכתב חריף. השנייה היא תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שלפיה יש לשקול מחדש החזרת מימון שקיבל נתניהו להגנה במשפט של אשתו מבן דודו, איש העסקים נתן מיליקובסקי.

ניגוד העניינים עבר מהשופטים לפוליטיקאים

הסדר ניגוד העניינים שניסח מנדלבליט יחד עם משנתו דינה זילבר, חריג בחומרתו. על פי הטיוטה שנשלחה לנתניהו ב־9 ביולי, הוא יימנע מלעסוק בכל עניין ששייך למערכת אכיפת החוק, "במישרין או בעקיפין". לפי מנדלבליט וזילבר, היותו של נתניהו נאשם על ידי אותה מערכת תוך כדי שנערך נגדו משפט, מעמיד אותו בניגוד עניינים כזה שמונע ממנו לעסוק בה. בכלל ההרחקות החמורות: הימנעות מלעסוק בשינוי של חוקים או תקנות הנוגעים למערכת המשפט, במינוי פרקליט מדינה ומפכ"ל משטרה, בקביעת תקציב משרד המשפטים ובכל החלטה שנוגעת למערכת אכיפת החוק.

"עריכת הסדר ניגוד עניינים, מבחינה היסטורית, הייתה נוהג שהיה שייך לשופטים, כדי למנוע מצבים של משוא פנים בדין", מסביר עו"ד אהרן גרבר מפורום 'קהלת'. "מאז שנות השמונים, גם בארץ וגם בעולם, זה התרחב גם לפקידים ולנבחרי ציבור. מאז נוצר היפוך של התפיסה - יש כמעט חזקה שלמערכת המשפט אין שום נגיעה אישית, ולעומת זאת כלפי פוליטיקאים תמיד מניחים שיש עניין אישי. לכן ברור כל כך למנדלבליט ולזילבר שלנתניהו יש עניין אישי מול מערכת המשפט בגלל התיקים שמתנהלים נגדו, ואילו למנדלבליט שמנהל אותם אין שום נגיעה".

המקור לחובה לערוך הסדר ניגוד עניינים גם לשרים ולראש הממשלה הוא החלטה שהממשלה עצמה קיבלה בשנת 1977. על פי ההחלטה, "בכל מקרה שיש לשר עניין אישי... חייב השר להצהיר מיד על העניין האישי שיש לו. הודעה על הצהרת השר תישלח למבקר המדינה". גרבר מסביר שזהו חלק מההיגיון של הסדר ניגוד עניינים בכל גוף אחר - בעל העניין מצהיר מראש על ענייניו למי שממונה עליו, ושכשמדובר בשרים ובראש הממשלה, העומדים בראש הפירמידה - הסמכות היחידה שהם נתונים לביקורתה הוא מבקר המדינה. גם תגובתו לטיוטה של עו"ד יוסי כהן, המייצג את נתניהו, התבססה על הכללים הללו, ולכן דרש ממנדלבליט שיעביר את הסמכות לעריכת ההסדר למבקר המדינה או לשופט בדימוס.

אז כיצד עברה הסמכות ליועץ המשפטי לממשלה? ובכן, מדובר בהנחיה שהעביר היועץ המשפטי לממשלה בעצמו. במסמך שהופץ לראשונה ב־2006 בין היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה על ידי היועמ"ש דאז מני מזוז, ושעודכן בפעם האחרונה ביוני בשנה שעברה, מעביר היועמ"ש באלגנטיות את האחריות על עריכת ההסדר מהשרים עצמם מול מבקר המדינה - אל היועצים המשפטיים בכל משרד. "הסדר למניעת ניגוד עניינים נערך על ידי היועץ המשפטי של המשרד הממשלתי או היחידה הממשלתית הנוגעים בדבר, בשיתוף עם המועמד. במידת הצורך, יערב היועץ המשפטי בעריכת ההסדר את נציבות שירות המדינה ואת היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוא הסמיך לכך", קובע המסמך.

"השאלה הגדולה בניגודי עניינים היא מי ממונה עליהם", אומר גרבר. "לגבי שופטים, החוק קובע שהשופט בעצמו הוא זה שמגדיר מראש את ניגודי העניינים שלו. אתה יכול לפנות לנשיאה אם אתה חש שהשופט בניגוד עניינים בתיק שאתה צד בו, או במקרה הצורך לנציב הקבילות של השופטים, אבל בבסיס - השופטים קובעים. לגבי פוליטיקאים, שוב, בגלל הפקפוק המובנה שהמערכת המשפטית יצרה כלפיהם, היועמ"ש החליט ליטול לעצמו את הסמכות לכך. אין לזה אח ורע במדינות אחרות. בבריטניה, למשל, הפוליטיקאי מגיש את התצהיר בעצמו. הרי ניגוד עניינים הוא עניין של מראית עין, ולא שאלה משפטית של שוחד וטובת הנאה, ואם כך אין למשפטן יכולת טובה יותר להכריע מאשר כל אדם אחר".

מעבר לשאלת הסמכות בעריכת ההסדר, הטיוטה שנשלחה לנתניהו מעלה שאלות בדבר אחידות הסטנדרטים שמוחלים על נבחרי ציבור. כבר לפני מספר שנים הבחינו במשרד המשפטים כי תעשיית הסדרי ניגוד העניינים כה פרחה, עד שפקידים ושרים מצאו עצמם מנועים מלעסוק בעניינים מרכזיים וחשובים שעליהם הופקדו. יתרה מזו, מומחים ומנהלים מובילים מהמגזר הפרטי נמנעו מלהצטרף לשירות הציבורי בשל החשש שההסדר יסכל את פעילותם. לצורך העניין התכנס צוות בראשות המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, זו שניסחה יחד עם מנדלבליט את הטיוטה הדרקונית של נתניהו, וקבע כך:

“הצוות סבור כי באופן רעיוני, הכלל בדבר ניגוד עניינים חל על חברי ממשלה ועובדי ציבור כאחד... יחד עם זאת, לעמדת הצוות, על אף התחולה הגורפת של הכלל, יש לתת את הדעת לצורך ביישום זהיר של הכלל לגבי חברי ממשלה, בהתאם לתפקידם ולסמכויותיהם ובפרט במקרים בהם מבקשים להגביל את סמכויותיהם". האם מניעת ראש הממשלה מעיסוק בתקציב משרד המשפטים הינה "יישום זהיר"? לזילבר פתרונים.

מימון לגיטימי או טובת הנאה?

ביום ראשון השבוע הוסיף מנדלבליט שמן למדורה, כאשר השיב לבג"ץ כי לעמדתו יש לבחון מחדש אם לחייב את נתניהו להחזיר את המימון שקיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי לצורך משפטה של שרה אשתו, על סך 300,000 ש"ח. נזכיר כי לאחר שוועדת ההיתרים ביקשה למנוע מנתניהו מימון מבן דודו על סך שני מיליון ש"ח, וחייבה אותו להשיב את 300,000 השקלים שכבר קיבל, חזרה בה הוועדה, והתירה לו להשאיר את הכסף שכבר קיבל אצלו, מפני שהוא יועד למימון ההגנה של רעייתו ולא שלו עצמו. בתגובה הוגשה עתירה לבג"ץ, ומנדלבליט בתשובתו כמעט חורץ למעשה את הדין שיחייב את נתניהו להחזיר את הכספים.

דוברי נתניהו הוציאו הודעות נזעמות בשם "מקורבים", וטענו כי היועמ"ש מנסה לפגוע ביכולתו של נתניהו להתגונן במשפט וכי הוא מנסה להפיל אותו בכל מחיר. נזכיר כי המקרה הזה מצטרף לעמדתו של מנדלבליט גם בעניין מימון נוסף, על סך 10 מיליון ש"ח, שחברו של נתניהו ספנסר פרטרידג' ביקש להעביר לו.

פרופ' עודד מודריק, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר ויועץ בצוות ההגנה של נתניהו לשעבר, אומנם דוחה מכול וכול את הטענות על ניסיון הדחה מכוון של מנדלבליט, אך גם הוא סבור כי ניתן היה להתנהל אחרת, לפחות למראית עין. "אני לא מקבל טענה של רדיפה, אין על כך שמץ של ראיה. אולם אני כשלעצמי חשבתי שבאופן עקרוני הבקשה למימון היא מוצדקת. הרי החשש העיקרי הוא שהמממן עושה את זה במטרה להרוויח מזה מתישהו, אפילו בעתיד הרחוק, בבחינת 'שלח לחמך על פני המים'. לדעתי אפשר לנטרל את החשש הזה בכל מיני דרכים. למשל, על ידי שהגורמים המעורבים יחתמו על תצהירים שאין זו כוונתם, ושלא ייעזרו בסמכויות הממלכתיות של נתניהו. אפשר גם שהכסף לא יגיע לידיים של נתניהו אישית, אלא יונח אצל נאמן שיפקח שההוצאות יהיו רק לצורכי המימון ולא לדבר אחר. יש אנשים שההון שלהם כה גדול, שמבחינתם 10 מיליון ש"ח זה כמו מתנה של אלף שקל שאני אתן לך. ולכן זה לא בלתי סביר".

רעיון נוסף שמעלה מודריק הוא נתינת המימון כהלוואה. "אני הייתי ממליץ שהדבר יוגדר כהלוואה שתוחזר בהמשך, עם ריבית מסוימת. זו לא תהיה תרומה של 10 מיליון ממש, אלא תהיה לזה עלות, הוא יהיה מחויב במס הכנסה, וכך כל אלה שעינם צרה כל כך, יראו שהוא משלם מס. אם גם זה לא יתקבל, זה יגביר את תחושת הנרדפות אצל ראש הממשלה".

האם אין לדעתך טעם לפגם בכך שהתובע במשפט הוא גם מי שקובע את אפשרויות המימון של הנאשם בכובעו כיועץ משפטי?

"נכון שהיועמ"ש הוא גם הממונה על התביעה, אבל הוא לא התובע במשפט. אין קשר בין המימון לבין התביעה. התרגלנו לזה, ויש לזה הרבה צידוקים. אם היועמ"ש חושב באמת ובתמים, על פי הבנתו המקצועית, שאין מקום לאשר את המימון - אז זאת המסקנה המקצועית שלו, ואתה לא יכול לומר שבמסקנה המקצועית שלו הוא רודף. אם אתה מקדים את הרדיפה למסקנה, אתה משעבד את המסקנה לרדיפה, וזה חמור. אני לא רואה לכך סימנים, אבל אני מבין שנתניהו חושב כך, שכולם חברו נגדו לכוף אותו להוציא כספים מכיסו".

למרות שמודריק אינו חושד ביועמ"ש, כפי שהדגיש, הוא כן סבור שהיו יכולים להינקט על ידו צעדים שיועילו לניקיון הכפיים והנראות הציבורית. "אולי לשם ניקיון הדעת הציבורי, היה יכול היועמ"ש לומר שאינו רוצה לקבל החלטה שמשפיעה בעקיפין על ההתגוננות, והיה יכול להעביר אותה לגורם אחר, אם כי איני יודע אם התוצאה הייתה טובה יותר. ייתכן שהיו גוררים את הגורם החדש לקלחת הזאת. בכל אופן, בשלב הזה קשה לי מאוד לייחס למנדלבליט מחשבה זדונית של רדיפה. אפשר לומר שבלי כוונת רדיפה, העובדה שיש לך אינטרס גדול בקיום המשפט גורמת, באופן לא מודע, למנוע את המימון. על זה אני אומר שבשביל מראית עין של צדק, כדאי להעביר את ההחלטה על המימון".

אתה חושש שהטרמינולוגיה של 'רדיפה' שמוביל נתניהו תימשך עד להכרעה, ובעצם תגרום לציבור גדול לא לקבל אותה?

"בית המשפט זקוק לאמון הציבור, זה נכון. אבל כשמדובר על השפעה על בית המשפט מצד ציבור מסוים, בית המשפט לא תמיד חייב להתחשב בזה. לדוגמה, בעניין אלאור אזריה הייתה דעת קהל ציבורית והפגנות מול בית המשפט, אך בית הדין הצבאי ידע היטב להכניס את עצמו לתוך בועה כך שהדברים הללו לא ישפיעו".

לעומת זאת, מודריק כן מביע חשש מהשיח שמרשיע את נתניהו חד־משמעית בתקשורת, ורומז לתוכנית תחקירים שערכה לנתניהו מין משפט מרשיע. "נעשָה הליך של שפיטה בתקשורת שמרשיע את נתניהו, והדבר נעשה על ידי אותו חלק בציבור שבית המשפט מקשיב לו, אני לא רוצה להגיד נשען עליו, אבל אותו פלח ציבורי שהדברים שלו בכל תחום משפיעים על בית המשפט. זה יכול להשפיע לרעה נגד הנאשם. אני מקווה מאוד שהשופטים ישכילו לנטרל את עצמם מכל המערכות המשפיעות. הם יכולים לעשות את זה. זה לא פשוט, כי הם יושבים בתוך עמם, אבל מתוך הניסיון שלי אני אומר שאפשר לעשות את הנטרול".