"ניסינו להרים ראש ולצמוח מחדש, כמו השתילים". מורדי ונחמה מרמלשטיין במשתלה
"ניסינו להרים ראש ולצמוח מחדש, כמו השתילים". מורדי ונחמה מרמלשטיין במשתלהצילום: רננה קפח

למורדי מרמלשטיין אין כמעט זמן לציין מדי שנה את התאריך שבו גורש מביתו. הימים שלפני ט"ו באב הם העמוסים ביותר בשנה במשתלת מרמלשטיין שבבעלותו.

"ט"ו באב הוא היום האחרון לנטיעת עצים כדי שהשנה הזו תיספר לעניין חישוב שנות עורלה של העץ", הוא מסביר את התקופה הלחוצה הזו באמצע הקיץ, שמתבטאת בעבודה אינטנסיבית של נטיעת עצים חדשים במשתלה. "זה תמיד יוצא בתאריך של ערב הגירוש, אבל אנחנו עסוקים בנטיעות, עם הפנים קדימה".

מרמלשטיין (37), נשוי לנחמה ואב לחמישה, תושב גני טל החדשה, סמוך לקיבוץ חפץ חיים, כורך את סיפור חייו בזה של הפרחים, השתילים, הענפים והעצים שמשתרעים ומשתרגים על פני חמישה־עשר הדונמים של המשתלה המשפחתית, ששיקם מאפס במו ידיו. "אנחנו כמו הצמחים. גם כשקשה להם, הם מנסים להרים ראש, לצמוח מחדש. גם אנחנו ניסינו לפעול כך.

"נולדתי, גדלתי והולדתי בגוש קטיף", מגדיר את עצמו מרמלשטיין, יליד גני טל. הגירוש תפס אותו כשהוא נשוי טרי, אב לתינוקת, בעיצומו של השירות הסדיר. את שירותו עשה כחייל סיור תחת פיקודו של עמי שקד, קצין הביטחון המיתולוגי של גוש קטיף. תוכניתו המקורית - לסיים את השירות הסדיר ולהשתלב במשתלה המשפחתית של הוריו - נגדעה. האב, דב מרמלשטיין, שניצח עד אז על המשתלה הגדולה והמצליחה בגני טל, שסיפקה צמחי נוי בסיטונות למשתלות ברחבי הארץ, מצא את עצמו על פרשת דרכים. "הוא היה אז בן 55, ושקל אם לסגור את המשתלה, כי הוא הבין מראש שייקח למדינה כמה שנים טובות לאפשר לנו לפתוח אותה מחדש. להעביר את המשתלה ממקום למקום, לצאת מהשוק ולהיכנס אליו שוב, זה לא היה פשוט מבחינתו".

למורדי, הבן, נותרו עשרה חודשים עד לשחרור מצה"ל. אבל אל מול חרב העקירה, שאיימה למוטט גם את מפעל חייו של הוריו, סדרי העדיפויות השתנו. "ידעתי שאעשה כל מה שאוכל כדי לקחת על עצמי את המשק החקלאי של המשפחה. התייעצתי עם הרב שלי במכינה, והוא אמר: 'עכשיו תעזוב הכול, העיקר זה להיכנס מתחת לאלונקה עם אבא שלך ולעזור לו'". מרמלשטיין ביקש ממפקדיו שחרור לתקופת הגירוש מתוקף הנסיבות המיוחדות. בלי להעמיק בפרטים, בסופו של דבר את עשרת החודשים עד השחרור הוא עשה ללא מדים, כמנהל המשק.

עד הרגע האחרון עמדו השתילים והחממות במקומם. ביום הגירוש המתינו לחיילים 12 דונם של פרחים בשיא ססגוניותם. "אבא אמר: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. רוב הציוד שלנו עמד כמו שהוא עד הרגע האחרון, לא נגענו בו. הדבר היחיד שעשינו הוא לאתר משק חלופי". החלופה נמצאה במושב הודיה, לשם הועבר הציוד אחרי הגירוש, במטרה להתחיל במשק זמני של שלושה דונם. מאז, משחזר מורדי, החלו שבע השנים הרעות: בתחילה נגנב מהשטח רוב הציוד שהביאו מהגוש. לאחר מכן התברר שהצפי של שנתיים עד להשתקעות במקום הקבע, נמתח לשבע שנים של זמניות וארעיות. "זמניות לא טובה לשום עסק, אבל היא הכי גרועה לעסק שכולו נטוע בקרקע. צריך כל פעם להעביר את כל הקונסטרוקציה והשתילים וכו'. המדינה הכניסה אותנו לפינות עם הפיצויים, לא יכולנו לשלם לספקים. אחרי הגירוש אבא יצא מהמשק, ואני המשכתי שם עצמאי לגמרי".

אבל אחרי שבע השנים הרעות, הגיעו השבע הטובות. כשגני טל החדשה הוקמה באתר הקבע, הועתקה המשתלה המשפחתית אל מקומה הנוכחי, והחלה לפרוח, תרתי משמע. "אבא חזר לעזור במשק. התובנות מ־30 שנות הניסיון שלו עם עשר שנות העבודה שלי, התחברו יחד והביאו המון ברכה למשתלה". מעסק שמשווק למשתלות בלבד, הפכה המשתלה לעצמאית, שמוכרת היום גם לפרטיים וגם למועצות ועיריות, והלקוחות מגיעים מכל רחבי הארץ.

מרמלשטיין הנמרץ הוסיף ענף חדש וייחודי במשתלה: עצי פרי המפוקחים על ידי רבני מכון התורה והארץ בנושאי עורלה וכלאיים. המשמעות היא שלקוח המבקש לרכוש עץ פרי במשתלה, מקבל אותו עם מידע על שנות העורלה של העץ, וגם עם חותמת כשרות לכך שאין בו חשש כלאיים - בעיה נפוצה בדרך כלל במשתלות אחרות. "זה צורך שעלה מן השטח", מסביר מרמלשטיין, "מתוך שאלות של אנשים. כך שלמעשה אנחנו משתלה שומרת הלכה, אנחנו יודעים בן כמה כל עץ ושהוא לא מורכב בצורה אסורה".

המבקרים במשתלה יכולים לזכות גם בסיור משפחתי, הכולל גלריית תמונות שצילם האב דב, ואת סיפורה של המשתלה מגוש קטיף ועד הלום. "כשאני רואה את אבא עומד במשתלה בערבי שבת וחג, כשהיא עמוסה בקונים, אני מקווה מאוד שיש לו הרבה סיפוק מכל זה", מסכם מורדי בתקווה, וחותם: "כילד חולות של גוש קטיף, הייתי רוצה לחזור ולגדל את ילדיי שם. נלחמתי בשיניים להקים פה מחדש עסקית וכלכלית את האימפריה הקטנה הזו, והצלחנו. אני חושב שהייתי משאיר את המשתלה פה, וחוזר לגדל את הילדים בגוש קטיף".

הטנגו נמשך

בתוך מלל הסיכומים של 15 שנה לעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, צוינה לא אחת האי־סימטריה שבין נבואות הזעם התקשורתיות בנוגע למערכה האלימה ואף הקטלנית שאותה מכינים לכאורה הכתומים לכוחות הגירוש, לבין המציאות, שלא הביאה עימה דבר מכל אלה. את הנשק החם שהבטיחו הכותרות, המירו הרבה דמעות וזעקות כאב, ובעיקר תמימות וקבלת הדין מצד רבים מהתושבים, שלא התכוונו לחצות שום קו אדום גם במסגרת המאבק.

התמונה של מעגלי התלמידים במכינת עצמונה הרוקדים עם החיילים שבאו לגרשם, הפכה למטבע לשון - "לרקוד עם המגרשים". במגזר פנימה יש הדורשים אותו לגנאי, אבל במעגל השני של הדיון הציבורי דורשים אותו הרוב לשבח - סמל לנאמנותו הבלתי מעורערת של המגזר הדתי־לאומי לממסד בישראל, גם בהיותם מוכים ונמרטים. אולם דומה כי מחיאות הכפיים הללו צריכות לא להמתיק את כאביו של המגזר, אלא לצרום לאוזניו ולדרוש חשבון נפש. הן צריכות לצרום במיוחד על רקע מחאות הימים האלו, שבהם בשם מאבקים הרבה פחות קיומיים, נחצים כל הקווים האדומים והממלכתיים.

15 שנה עברו, אבל הכישלון המהדהד ההוא, אולי החמור והטראומטי ביותר בתולדות המפעל הציוני־דתי במדינת ישראל, לא הביא להחלפת הדיסקט. אסטרטגיית ריקוד הטנגו עם הממסד הישראלי בכל מחיר, ממשיכה להוביל את המגזר ומנהיגיו הפוליטיים והציבוריים, ואיתה חוסר היכולת להשיג הישגים במאבקים משמעותיים וקיומיים על ערכיו.

הנה דוגמה מתחום שנוגע בציפור הנפש של מי שנמצאים על המקף שבין הדתי ללאומי: המאבק על שילוב נשים בצה"ל בכלל וביחידות הלוחמות בפרט נמשך כבר שנים, ומגיע להישגים עקב בצד אגודל. אבל לנוכח האינטרסים הזרים שמקדמים גופים פמיניסטיים בתוך צה"ל, לא קמה חומת ברזל מגזרית שקובעת כי אמונתם ונאמנותם להלכה של החיילים והקצינים הדתיים, הרבים מאוד, קודמת לנאמנותם למדים הירוקים. אחד היה ח"כ בצלאל סמוטריץ', שבמאמר מעל גבי עיתון זה לפני כשלוש שנים קרא רק לדחות מחזור גיוס אחד של תלמידי הישיבות והמכינות במחאה על פקודת השירות המשותף, על מנת לרמוז לצמרת צה"ל מה כוחם של חובשי הכיפות הסרוגות.

באופן לא מפתיע, מי שהזדעזעו מהדברים לא היו האלופים במטכ"ל או שר הביטחון, אלא דווקא חברי מפלגתו של סמוטריץ', שאמורים לייצג את קולו של המגזר במרחב הציבורי ולפעול למענו. "‏צה"ל זה אנחנו, ואנחנו לא מאיימים על עצמנו", מיהר לצייץ יו"ר מפלגתו, נפתלי בנט, בהסתייגות חריפה. "לאף קבוצה, ובטח לא לציונות הדתית, אין הזכות 'ללמד את צה"ל' איך להתנהג, ובטח לא לסרב או לעכב גיוס". גם חבר אחר מהמפלגה, מוטי יוגב, מיהר להגן על צה"ל מפני חיציו של סמוטריץ': "צה"ל הוא כמו משפחה. גם בחילוקי דעות קשים במשפחה, לא ממהרים לשבור כלים, אלא מתאמצים בשימור התא המשפחתי. לא בהצבת קווים אדומים ואיומים נבנה חומה, לא מצד זה ולא מצד זה".

גם הרב צבי ישראל טאו, ראש ישיבת הר המור, שבהכוונתו יצא קמפיין נגד פקודת השירות המשותף וסכנותיה, מיהר לגנות בחריפות את הצעתו של סמוטריץ': "צה"ל הוא מצוין, צה"ל מוסר את הנפש", צוטט הרב בערוץ 2. "לא כפי שפוליטיקאי אחד שפתח את פיו ואמר שנפסיק להתגייס. מזה אני מפחד, שייכנסו פרובוקטורים שיגידו דברים כאלה, וזה יגרום להרס וחורבן עוד יותר, זה רק יוסיף עוד שמן למדורה ויחליש את עם ישראל ומדינת ישראל וצה"ל".

ההסתייגות החריפה במגזר נגד כל רעיון שמציב את ערכי התורה מעל לערכי הממלכה, כאשר נקודת החיכוך הבולטת ביותר היא בתוך צה"ל, אינה חדשה. המחלוקת סביב סירוב לפקודת הגירוש חצתה את המגזר ומנהיגיו בימי העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון, וממשיכה גם כיום בשאלה כיצד להתמודד עם גילוח זקנים, שירת נשים ושירות מעורב שנכפה על שומרי מצוות בצה"ל. בינתיים הריקוד מלפני 15 שנה עדיין ממשיך, אבל את המנגינה הזאת אולי צריך להפסיק.

לתגובות: [email protected]