תגיד לי, מוישל'ה

שתקנו. פחדנו. אנחנו טירונים, ולך תדע מה יאונה לנו. גם אני לא רציתי להפסיד את השבת שהעניק לי מפקד האוגדה.

הרב יובל שרלו , ח' באב תש"פ

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו
צילום: אריה כץ

להיות תותחן בטנק סמ"פ של מפקד ה'יודע להסתדר' - זו פריבילגיה עצומה מבחינה מקצועית, וקשה מבחינת שעות השינה.

כמות הפגזים שיריתי בתור תותחן סמ"פ בשלב האימון הראשוני (צמ"פ) הייתה כפולה מאשר של הפלוגה כולה. אין לי מושג כיצד הוא דאג לכך, אולם הוא החליט שהתותחן שלו יהיה המאומן ביותר בפלוגה, ובדרכים לא דרכים השיג פגזים.

לא זו בלבד, אלא שכיוון שהטנק שלו ושל המ"פ אינם חלק ממחלקה אורגנית – כל פעם שתותחן בטנק אחר נעדר מסיבות שונות תותחן הסמ"פ משמש כסותם חורים ומקבל פקודה למלא את מקומו. תענוג גדול זה לא – אבל התותחן 'מרוויח' הזדמנות נוספת לירות פגזים, ונעשה תותחן מיומן יותר. זכיתי בכך.

התפקיד השני בצריח הוא הטען קשר. בזמננו, היה זה התפקיד המסובך ביותר והקשה ביותר בטנק. וזאת, בעיקר לאור העובדה שבצמוד לתותח יש 'מקלע מקביל', שהיה אז בראונינג 0.3. תפעול המקלע הזה היה קשה ביותר. כמות המעצורים בירי, בעיקר לאור העובדה שהירי באימונים נעשה בשרשור כדורים בסרט בד ולא בחוליות מתכת, הייתה בלתי נתפשת.

הטען היה צריך להכניס את ראשו למקומות צרים מאוד ומסוכנים בצריח, לשלוח את ידיו ולתפעל את המקלע תוך כדי תנועה, צידוד, הגבהה והנמכה של התותח, ומה לא. הוא היה צריך להיות אומן של ממש, ובדרך כלל – אם התחילו צרות בירי, אפשר שהטנק היה חוזר עם כל התחמושת מהאימון.

באחד הימים, בחורף מקפיא בסיני (בשנת תשל"ו 1975/6), בזמן אימוני המחלקה, שוב חלה אחד התותחנים באחד הטנקים, ונקראתי להחליף אותו. לא בשמחה הלכתי, גם בשל העובדה שבמקום לרבוץ עם כל החיילים האחרים בעמדות ההמתנה נאלצתי לעשות שוב מסלול שכבר עשיתי, וגם בשל זהותו של הטען הקשר בטנק מפקד המחלקה.

היה זה הצדיק האמיתי של המחלקה. דמות מיוחדת במינה, שלימים גם הפך להיות מנהיג ציבור באחד המאבקים הגדולים במדינת ישראל. ברם, כישוריו הטכניים היו ברמה הירודה האפשרית, ואף נמוך מכך. המקלע היה אויבו הגדול ביותר, ולא היה לו סיכוי כלשהו להצליח בתפעול המקלע. בצדיקותו הוא התאמן שוב ושוב, ניסה שוב ושוב, רצה שוב ושוב, אבל רק אם הכדורים היו מסודרים ברמה הגבוהה ביותר האפשרית – הצליח הצוות לעתים להוציא כמה כדורים באוויר.

בשל כך, ישבנו ובדקנו לפני מסלול המחלקה עוד ועוד את שרשור הכדורים בסרט הבד, וניסינו להכין את הכל ככל שניתן מראש. עלינו למסלול עם תקווה.

מסלול המחלקה התחיל בעליה לעמדות ובירי פגזים למטרה רחוקה מאוד, והתכנון לאחר מכן הוא איגוף ויציאה להסתערות תוך ירי מקלעים על היעד. הטנק היורה הראשון היה כמובן מפקד המחלקה, ועל כן המשימה הוטלה עלי – לפגוע במטרה. קיוויתי, ואמרתי תפילת הדרך. תוך כדי עליה לעמדות התברר לנו כי למגדל התצפית על המסלול הגיע לא פחות ולא יותר: מפקד האוגדה, לביקור פתע, ומעתה הוא הבקר של התרגיל. המתח בצוות עלה לרמות גבוהות מאוד, ומפקד המחלקה – שהכיר אותי באופן כללי בלבד, אבל לא הייתי איש צוות אורגני שלו, השביע אותי שאפגע במטרה.

בזמננו, לא היה סיכוי כלשהו לפגוע בפגז הראשון. מד הטווח היה מד טווח אופטי, עם יכולת מדידה בינונית מאוד, וממילא הזנת הנתונים לתותח הייתה בעייתית. סדרת הירי השתמשה בפגז הראשון כדי להתחיל מסגר: להתחיל 'לסגור' על המטרה עד שפוגעים. אלא שאת המסגר הזה ניתן לעשות בשתי דרכים: ראשונה בהן מהונדסת מראש: אם הפגז הראשון פגע לפני המטרה יורים את הפגז השני כדי שיפגע או במטרה או אחריה, בקביעה מראש בכמה מרימים את כוונת התותח, ואם לא פוגעים במטרה אלא מאחוריה – מקטינים במחצה ומורידים את כוונת התותח, ואז אמורים לפגוע.

בסופו של דבר מדובר בירי של כמה פגזים עד שפוגעים. זו שיטה 'פרימיטיבית', ולא זו בלבד אלא מסוכנת בעת מלחמה, כי היא מותירה את הטנק היורה חשוף בעמדת אש לזמן רב. אולם היא פועלת, וזו דרך המלך המקובלת. אולם יש דרך שניה – אמיצה מאוד מצד התותחן. הוא מסמן נקודה דמיונית על כוונת התותח, ולאור מיקום הפגיעה הוא אינו פועל במסגר המוכן מראש, אלא מכריז "תיקון עצמי" (לימים זה נקרא "תיקון פני עדשה"), ומתיימר לפגוע בפגז השני ישר במטרה.

כאשר מדובר בפגז ח"ש (חודר שריון) שהוא מהיר מאוד, ובסיני – שהאבק רב מאוד, התותחן צריך להיות אומן, או שחצן, או ברסלבר, או מופקר שלא איכפת לו שום דבר, כדי להכריז "תיקון עצמי". הסיכוי לפגוע נמוך מאוד, והביזיון הצפוי גדול מאוד.

ואף על פי כן, לאחר ירי הפגז הראשון – הכרזתי "תיקון עצמי". הייתי בטוח שאצליח לפגוע ולהכניס את הפגז למטרה. שקט השתרר בצוות. המ"מ נבהל מאוד. הסיכוי לפגיעה קטן. מפקד האוגדה כאן. יכולת התותחן מפוקפקת, אבל אפשר שדווקא בגלל הבהלה הוא הכריז בקשר חוץ "תיקון עצמי", ועכשיו כל המחובר לרשת הקשר, ורבים הם, יודע שהולכת להתרחש דרמה.

תגובת מפקד האוגדה בקשר הייתה מיידית: "חדל ירי". עצרנו. מפקד האוגדה שאל בקשר את המ"מ, בקול שהבהיר מאוד מה עמדתו: "אתה בטוח" ? והשאלה הועברה אלי – "אתה בטוח ? משוגע !". אבל לא הייתה דרך חזרה: תשובתי הייתה "כן", והיא שודרה על ידי המ"מ למפקד האוגדה "כן", ותגובתו: "תגיד לצייד שלך שחסר לו שלא יפגע", ואת זה העביר המ"מ אלי. שקט בקשר. שקט בצוות. רעש נורא בראשי, ידיי, עיניי, ממש פחד.

בד בבד עם ניסוח התירוצים שלא פגעתי, בנימוקים שהם אשמים, כי כל הדו-שיח הקודם הסיט את תשומת הלב שלי, וכבר לא יכולתי לזכור היכן הנקודה הדמיונית, עשיתי תיקון עצמי בדרך המדויקת ביותר שיכולתי, ובחסדי שמיים.....פגעתי !! ועוד איך – המטרה נדלקה. בחסדי שמיים.

בטנק – שמחה וששון. הצלחנו. המ"מ מאושר. בעננים. ממתין לתחקיר, רואה זכות לעצמו שאישר לי תיקון עצמי ולא אסר עלי. מחכים למפקד האוגדה ולתגובתו, והיא לא אחרה לבוא: "תגיד לצייד שלך (כלומר: לי): שבת בבית !". קשה להיזכר באושר גדול יותר בצמ"פ (אל תדאגו: לא יצאתי לשבת כי הייתה כוננות וסגר יציאות). היינו מאושרים. המ"מ ראה את הדבר כהצלחה אישית שלו. כולנו חגגנו.

ואז... יצאנו להתקפה על היעד. בנסיעה מהירה, מתוך הכרה שעם ההתקרבות ליעד – הגיעה זמנם של המקלעים. מתקרבים ליעד, פקודה לירי מקלעים לכיוון היעד ניתנת על ידי המ"מ, שני הטנקים האחרים במחלקה אכן יורים מקלעים ליעד ופוגעים. ואילו אצלנו בטנק.... אפילו כדור אחד לא הצליח הטען הקשר להוציא מהמקלע. אני ממשיך לכוון, ללחוץ על ההדקים החשמליים, אבל כאמור אפילו כדור אחד לא נורה.

קבלנו מיד פקודה להגיע לתחקיר אצל מפקד האוגדה, שנזף לעיני כולם במפקד המחלקה, ואיך זה יכול להיות שדווקא בטנק שלו לא נורה אף כדור, וזו האחריות שלו לכך, והוא היה צריך להכין את הכל טוב יותר ועוד ועוד. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אבל נסוך על פניו של מפקד המחלקה, שלא יכול היה לכבוש את חרונו חרפתו ועלבונו.

עם חזרתנו למשטח הוא הושיב את הפלוגה כולה מסביב לטנק שלו, והעלה את הטען קשר שלנו לתובה (החלק השטוח החיצוני של הטנק). למסדר ביזיון. וכך זה התנהל:

מוישל'ה (שם בדוי), תגיד לי, כמה אוגדות טנקים יש בסיני, ומוישלה השיב כראוי: שתים (אגב, זה לא יאומן, והדור של היום לא מבין שבסיני לבד היו שתי אוגדות טנקים של חיילים סדירים. צבא סדיר ענק, שלאחר ההסכם עם מצרים אין עוד צורך בו, אלא רק במילואים).

מוישל'ה, וכמה חטיבות טנקים יש בכל אוגדה, ומוישל'ה השיב כראוי: שלוש. ואם כן, מוישל'ה, כמה חטיבות טנקים יש בסיני, ומוישל'ה השיב כראוי: שש.

מוישל'ה, וכמה גדודי טנקים יש בכל חטיבה, ומוישל'ה השיב כראוי: שלוש, ואם כן, מוישל'ה, כמה גדודי טנקים יש בסיני, ומוישל'ה השיב כראוי: שמונה עשר.

תגיד לי, מוישל'ה, כמה פלוגות טנקים יש בכל גדוד, ומוישל'ה השיב כראוי: שלוש, ואם כן, מוישל'ה, כמה פלוגות טנקים יש בסיני, ומוישל'ה השיב כראוי: חמישים וארבע.

תגיד לי, מוישל'ה, כמה טנקים יש בכל פלוגה, ומוישל'ה השיב כראוי: אחד עשר, ואם כן, מוישל'ה, כמה טנקים יש בסיני, ומוישל'ה השיב כראוי: בערך שש מאות.

תגיד לי, מוישל'ה, ואם כן כמה טענים קשרים יש בסיני, ומוישל'ה השיב כראוי: בערך שש מאות.

ואז התפרץ המ"מ בצעקה צינית, סרקסטית, פוגענית ולעגנית: אז למה לכל הרוחות, מכל הטענים הקשרים שיש בסיני, בערך שש מאות מהם, אתה היית צריך ליפול דווקא לטנק שלי....!!! למה ?! למה ?!

זה היה מצחיק. המ"מ היה שחקן לא רע, והוא הצליח לעשות זאת בכישרון רב. צחקנו בכל פה. עד... שהתבוננתי במוישל'ה. בפעם הראשונה בחיי הבנתי את הביטוי "הלבינו פניו". הוא הושפל. לעומק. הצדיק הזה.

ואנחנו? אף אחד לא קם! אף אחד לא הגן עליו. אף אחד לא אמר למ"מ שאסור לנהוג ככה. שתקנו. פחדנו. אנחנו טירונים, ולכך תדע מה יאונה לנו. גם אני לא רציתי להפסיד את השבת שהעניק לי מפקד האוגדה. שתקנו. והחבר שלנו עומד על הטנק מבויש מאין כמוהו. וגם כשקיבל פקודה לרדת מהטנק – הדברים היחידים שאמרנו לו הם "לא נורא".

אני מצולק מההתנהגות שלי עד היום. איני יכול להתעלם מהבושה. לימים, בקשתי את סליחתו על שתיקתנו, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, שכבר לא הייתה לבקשה זו משמעות של ממש.

ומאז ועד היום, כל אימת שמתקרב תשעה באב (ולא רק) אני קורא לו "קמצא", ומדמה את עצמי כחכמי ירושלים היושבים בסעודה, ואני ביניהם, ולא קם. תשעה באב בין השאר הוא בקשת התיקון הגדול. חלק ממה שקבלתי על עצמי מאז הוא לא לשתוק כשמשפילים מישהו אחר, וכשנעשה עוול. זה לא פשוט. לא תמיד אני עומד בזה. אבל זהו סיפור קמצא ובר קמצא שאני מכיר מהצלקות העצמיות החרוטות בי.